בזכות נשים צדקניות
 |
| יעל בן חמו |
על
יעל נאמר (שופטים ה,כד): "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים
יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ".
הרב
מרדכי אליהו זצוק"ל: יש להבין את הלשון הכפולה:
"תבורך מנשים... מנשים באהל תבורך"?
בשביל
להבין זאת, צריך לדעת שה"נשים
באוהל" אלו אימותינו הקדושות, שלגבי כולן מוזכרת ישיבתן באוהל.
המלאכים
שבאו לבקר את אברהם אבינו שואלים אותו: "איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באהל"
(יח,ט).
לאחר
שיצחק אבינו נשא את רבקה לאשה כתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו"
(כד,סז).
ובלאה
וברחל נאמר: "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל" (לא,לג).
זו
היא הברכה הכפולה של יעל: "תבורך מנשים" – משאר כל הנשים שבעולם!
אך יותר
מכך: "מנשים באוהל תבורך" – תתברך כפי
שנתברכו אימותינו, שרה רבקה רחל ולאה, בזכות המעשה שעשתה בשביל להציל את עם ישראל.
מדרש
רבה (ויקרא כג,י): שלשה הם שברחו מן
העבירה, ושיתף הקב"ה שמו עמהם, ואלו הן, יוסף ויעל ופלטי... יעל מנין, שנאמר
ותצא יעל לקראת סיסרא וגו', ותכסהו בשמיכה, מהו בשמיכה... אמר ריש לקיש חזרנו על
כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה, שמי כה, שמי מעיד עליה שלא נגע
בה אותו רשע...".
יעל
שבודאי רחמנית היתה, ושמעולם לא החזיקה נשק בידה, בשעת הצורך כשעם ישראל בסכנה -
ידה ליתד תשלחנה.
אלשיך
הקדוש: "תשלחנה - לשון רבים, ששכינה עמה,
שאיך תעיז להלום בסיסרא שבן ל"ו כבש כל העולם, ולא היה כרך שלא מפיל חומתו
בקולו, ואפילו חיה שנתן עליה בקולו לא זזה ממקומה... ולכן לקחה מקבת הלמות
עמלים - גדול של בנין, שבהכאה אחת מחצה ראשו".
יעל
יודעת שאין לרחם על אכזרים, כי מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים.
ר'
צדוק הכהן מלובלין (חלק ה תקנת השבין עמוד יז): "הפקירה
גם נפשה בשביל דבר זה, והיא תענש על זה, מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה'
מהעולם...".
הרבי
מחב"ד בשם חמיו[1]:
כל אחת מנשות ישראל היא "עקרת הבית", מלשון עיקר הבית ובכחה וביכלתה
לפעול על כל בני הבית, גם הבנים והבעל.
התורה
מקדימה את הנשים לאנשים בענינים העיקריים של כלל ישראל:
במתן-תורה
כתוב "כה תאמר לבית יעקב", "אלו
הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים".
ובנדבת
המשכן - כמו שכתוב "ויבואו האנשים על
הנשים", "שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן".
אמרו
חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור
נגאלו ישראל ממצרים[2]",
וכן הגאולה העתידה לבוא, "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש
בדור".
גאולת
מצרים: מדרש זוטא (רות פרשה ד): "אמר ר'
אחא...ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו
לבית ישראל (תהילים, צ"ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר, אלא לבית ישראל".
במצרים
אפילו מנהיגי ישראל, כרעו תחת הנטל ואבדו את טעם החיים,
כמובא בגמ' (סוטה יב.): "עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: כל
הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן
וגירשו את נשותיהן".
אבל
הנשים שמרו במסירות נפש על הטהרה כמו שכותב
הזוה"ק שאחד הדברים שבזכותם נגאלו הוא שאף אשה לא ויתרה על המקוה (עם התנינים
ביאור...)! והלכו ועוררו את הגברים בשדות עם המראות הצובאות שאח"כ הושמו
במשכן!!!
יוכבד
בת לוי: "ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר
דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות, א,יז). בשכר זה זכתה יוכבד
ללדת את מושיען של ישראל, כשהיא בת ק"ל שנה. שנאמר: "ויהי כי יראו
המילדות את האלהים ויעש להם בתים. רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר:
בתי מלכות" (סוטה, יא:).
בתיה
בת פרעה: "ותרד בת פרעה לרחֹץ על היאֹר ונערֹתֵיה
הֹלכֹת על יד היאֹר ותֵרֶא את התבה בתוך הסוּף…" "…אמרו לה (=נערותיה ):
גבירתנו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזרה, אם כל העולם כולו אין מקיימין
אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזרת אביך?! בא גבריאל וחבטן
בקרקע". "אמר לה הקב"ה לבִּתְיָה בת פרעה: משה לא היה בנך, אף את
לא את בתי ואני קורא אותך בתי".
רחל
אשתו של ר' עקיבא: חיה בעניות נוראה 24 שנים[3]! כשבא ר"ע לביתו עם עשרים
וארבעה אלף תלמידי חכמים, יצאה רחל אשתו לקראתו נפלה על אפה לנשקו, דחפוה תלמידיו
אמר להם ר"ע עזבוה: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות ס"ג, נדרים
נ'.)[4].
אשה
כשרה: וכן מובא מדרש זוטא (רות פרשה ד):
"ויאמרו כל העם אשר בשער (רות ד', י"א), אמר ר' אחא: כל הנושא אשה
כשרה, כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף, ועליו הוא אומר: אשתך כגפן פוריה
וגו' (תהלים קכ"ח ג'), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל"ף ועד תי"ו".
חטא
העגל: מובא במדרש (מד"ר,כא, י): "ותקרבנה
בנות צלפחד (במדבר, פנחס כ"ז, א'), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים
פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם (שמות,
ל"ב, ב'). ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן. שנאמר: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב
וגו', והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל.
פרשת
המרגלים: (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה,
ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב
למעלה מן הפרשה (שם כו): כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם
כלב בן יפונה. איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה
בארץ"[5].
הקמת
המשכן: כתוב בגמ' (כתובות נט:): "אין אשה אלא
לתכשיטי אשה", הקב"ה הטביע באשה את הרצון שיקנו לה תכשיטין כדי להתנאות
בהן (רש"י). למרות זאת, למען הקמת למשכן: "פרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד,
ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם
בראשונה, והאנשים נטפלו להן (רמב"ן, שמות, ל"ה,כב-כד).
גירוש
ספרד: כתב ר' יום טוב צהלון (1558-1638, באהלי יוסף)
שבזמן גירוש ספרד ופורטוגל, בימי האינקוויזיציה הנוראה: "הנשים הספרדיות באו
והביאו את בעליהן למות על קידוש השם...וגם אלה מן האנוסים שמתו על קידוש השם -
רובם נשים"[6].
האריז"ל:
דור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות
שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים.
לעתיד
לבוא תתגלה מעלת ספירת המלכות (אשה) ששרשה למעלה מכל הספירות, כמו שכתוב
"נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה".
[1] [משיחות שבת פרשת בא (ו, שבט) ושבת פרשת בשלח (י"ג שבט)
ה'תשנ"ב].
[2] תוספות (פסחים
קח):" 'אף הן היו באותו הנס' - פרש רשב"ם שעל ידן נגאלו ממצרים. וכן
במגילה על- ידי אסתר, ובחנוכה על-ידי יהודית".
[3] על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ"ל, שחי לפני
כמאתים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו, "שאגת אריה", "טורי אבן"
ו"גבורות ארי", נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נישאים
בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר. עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע
כי פעמים לא היה תחת ידו גליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.
מסופר כי
בביתו לא היו צלחות אכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס
וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית אכלו מן השקעים
עם כפות מעץ. בעל "שאגת אריה" עצמו, לא חש כלל כי חסר לו דבר- מה, כה
היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג
זצ"ל, וכאשר נוכח ברבי אריה לייב הסועד את ליבו בכף עץ מן ה"צלחת",
הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו.
ה"שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו:
"רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ, ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"…
לימים הוצע
לבעל "שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מיץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו
לעיר רבנותו, שחו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב
ביום הבחרו, ובני משפחת הרב מגישים לקהל החוגגים קפה ועוגיות. הסכים ה"שאגת
אריה" לכינוס זה, אך בני העיר, שידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו
קפה סוכר ועוגיות, כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים. בהגיע השעה
היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע
המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהביל אל השולחן, והנוכחים, התכבדו איש
אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה, כמנהג המקום. הראשון הצליח להסתיר את העוויות
פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר. בלי
גרגר סוכר. כעבור זמן מה, סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה, מגש מלא
ב… קוביות סוכר. התברר, כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה.
מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו. היא חשבה, כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה
קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים. כל ימי חייה היא סבלה מעוני וממחסור, עד אשר סיגלה
לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.
[4] הרב שלמה לוינשטיין מביא סיפור בספרו "מתוק מן האור",
וסיפר אותו לגר"ח קנייבסקי, ששמע ודמע: בצעירותה של הרבנית בת שבע, הספיקה
ללמוד הנהלת חשבונות, והחליטה ליטול על עצמה את עול הפרנסה ומצאה מקום עבודה. אלא
שמחוסר ברירה, נאלצה הרבנית לעבוד בסביבת עבודה חילונית. מתוך חשש שמא תפגע חלילה
ותרד ברוחניות, היתה קמה הרבנית מידי יום בשעה ארבע לפנות בוקר ועד ליציאה לעבודה
היתה מסיימת את אמירת כל ספר התהילים, בתחינה לבורא עולם שרוחניותה לא תיפגע,
חלילה.
[5] עיין כלי יקר (במדבר יג,ב).
[6] בנות יעקב: חיה שנירר,
מנהלת "בית יעקב", ותשעים ושלוש תלמידותיה הי"ד – הן הוכחה לכך. זה
היה במלחמת העולם השנייה. תלמידות רבות נותרו במבנה בית הספר שבקראקוב ללא יכולת
לחזור הביתה. המורות ניסו לעודד אותן, ובמקביל, להכין אותן לבאות. הן הרי ידעו מה
עומד לקרות. לכן, אחרי הסברים ועידוד מכל הלב, הן רמזו לתלמידות על האפשרות העומדת
בפניהן – למסור את נפשן על קידוש השם.
ביום
י"ב אב תש"ב נשאה המנהלת דברים בפני תלמידותיה שנותרו בסמינר:
"בנות יקרות, מדי יום אנו מתפללות לפני הקב"ה שלא יביאנו לידי ניסיון,
ואם יביאנו לידי ניסיון - שלא נכשל בו ושיהיה לנו את הכוח לעמוד בו. תקופה קשה
מאוד עוברת עתה על עם ישראל, יבוא יום שבו תידרשנה להשתמש בכל אשר למדתן ויהיה
עליכן להראות את נאמנותכן לבורא עולם, ואת יכולת עמידתכן בכל סוגי
הניסיונות".
ימים
מספר לאחר מכן הגיעו לפנימייה אנשי הגסטאפו. להם, כך התברר, היו תוכניות הרבה יותר
מחרידות ממה שהמנהלת והמורות חשבו. הם הורו לבנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהן כי
מחר, כך הודיעו בחגיגיות שטנית, יגיעו 93 אנשי גסטאפו שילוו את הבנות. "לא
יקרה להן כלום", אמרו, "ניקח אותן בשבילנו, כנשים".
שרה
שנירר ע"ה, כשאשר שמעה את הדברים הבינה שהגיעה העת. היא הורתה לתלמידות
להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהן, אך לא עבור הנאצים. אחרי שכינסה את הבנות אמרה להן:
"בנות אהובות, אני יודעת שכולכן מוכנות למסור את נפשכן על קידוש השם. אני גם
יודעת שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל הייסורים המזומנים לכן. אבל למפלצות הנאציות
יש תוכניות שטניות יותר גרועות ממה שאפשר להעלות על הדעת. לכן בטרם ישמידו אתכן
פיזית, הם רוצים לכלות את אתכן מבחינה רוחנית". היא הרגישה בזעזוע ובפחד
שפקדו את הבנות לכן מיד אמרה: "הכנתי את כל הדרוש למקרה כזה. ברשותי סם מוות
עבור כולנו. אם הדברים יגיעו לידי כך שמישהו מהגסטאפו ירצה לגעת בכן, עליכן לבלוע
מיד את הרעל. לא ניתן להם לטמא את נפשותינו!"
ההלם
היה חזק, אבל לא עבר הרבה זמן והבנות התאוששו, וברוח מחוזקת ניגשו אל המנהלת ולקחו
ממנה את הגלולה. למחרת, כאשר הגיעו חיילי הגסטאפו, התכנסו הבנות באולם הסמינר
ואמרו: "הרינו מוכנות ומזומנות לקיים מצוות עשה של למסור את נפשי על קידוש
השם", וכולם הכניסו את הגלולה לפה. ובעוד הגלולה בפיהן צעקה המנהלת:
"בואו ונקרא בקול רם בפעם האחרונה את הקריאה שאותה קורא כל יהודי לפני צאתו
מן העולם – 'שמע ישראל! השם אלוקינו! השם אחד!'...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!