יום העצמאות - בהחלט גאולה

יום העצמאות (66) - בהחלט גאולה

איך אפשר לקרוא גאולה למצב שאנו רואים היום בארץ ישראל? הרי הרבה מבוני הארץ הם אנשים שלא מקיימים תורה ומצוות?

הרב עובדיה הדאיה[1] (בהקדמה ל'ישכיל עבדי' ח"ה): "... לעצם הדבר, שלצערינו רבה החפשיות בעולם, בבחי׳ בעקבות משיחא חוצפא יסגי, פני הדור כפני הכלב וכו׳, כבר החיד״א ז״ל הסביר הדברים, שם שלפי דברי האריז״ל, זמנינו זה הוא בבחי׳ הרגלים, ז״א דאדם דבליעל שהוא בבחי׳ זה לעומת זה עשה האלק׳ים, ע״י הצרות שסבלו עם ישראל. במשך ששה אלפי שני דהוי עלמא התישו כחו, וכל גופו לגמרי, ולא נשאר ממנו רק בחי׳ הרגלים והוא מ"ש בזוהר מטו רגלין ברגלין, וע״כ בזמנינו זה, מי שעושה איזה מצוה שהיא אפי' היותר קטנה, וכן הקורא איזה דבר מן התורה, משנה אפי׳ מזמור א של תהלים, הרי בעשיית מצוה, זו, ובקריאת משנה זו, הרי הוא עושה פעולות גדולות בשמים ממעל, מה שלא היו יכולים לעשות בדורות הקודמים אפי׳ היותר גדול וצדיק, מפני שאז היה אדם דבליעל עודינו בתוקפו, והיה עומד כתריס להפריע בעד המצור, שלא תעבור למחיצתה, והיה צריך גבר בגוברין להלחם אתו, לבקוע רקיעים שלזה אז היו תקופת התנאים והאמוראים, שהיה להם הכח לעמוד נגד אדם דבליעל הנ״ל להכניעו, לא כן בזמנינו זה דכבר כשל כחו במשך השנים הנ״ל ע׳׳י הסבל של הצרות והרדיפות על עם ישראל, אז כבר נתש כחו והאויר נטהר ונזדכך, מכל הפורעים ומשחיתים, לכך אפילו תפלת האיש הפשוט יכולה להתקבל במהרה בלי שום מפריע, אלא שבכל זאת מכיון שאדם דבליעל זה, רואה עצמו כי כלתה אליו הרעה, הוא מתחזק ומתגבר, בבחי׳ תוסף רוחם יגועון, לזה אנו רואים בחוש, את החופשיות ההולכת ומתגברת בימים אלה, כי זה הוא מתגבורת האדם דבליעל, שמגביר ומחזיק עצמו, בבחי׳ תוסף רוחם יגועון, אך אין זה אלא באופן זמני, כי קיצו הולך ומתקרב, ובתשובת כנישתא חדא, יכולים להכחידו ולהפילו ארצה, אלה תורף דברי החיד׳׳א ז״ל שם.

... ועוד אני אומר, הרי חז׳׳ל אמרו כל המהלך ד״א בא״י מובטח לו שהוא בן העוה״ב, ביאור הענין, שאין לך נפש א׳ מישראל שאין לו שורש בא׳׳י, שע״ז בחר הקב׳׳ה בא"י לתת אותה לעם ישראל, והוא מפני ששם שקועים כל נשמת עם ישראל, שנתפזרו ע׳׳י חטא אדה׳׳ר, שהיה כלול בו כל נשמות ב׳׳י שעתידין להוולד במשך שיתא אלפי שני דהוי עלמא ולכן כל המהלך ד׳׳א בא"י הרי תיכף שנכנס לא׳׳י, אותו השורש של נשמתו השקוע בא׳׳י, מתעורר ע׳׳י אותו הניצוץ שבגוף אותו האדם, בבחי׳ מצא מין את מינו וניעור, ואז עולה ומתחבר עם נשמת אותו האדם בבחי׳ אבן השואבת ומתקן, וע״י אותו הזכות שזכה האדם הזה לברר את ניצוץ נשמתו שהיה שקוע בתוך הדומם, זוכה לעוה"ב, נמצא כי כל מה שהעלייה הולכת ומתגברת הולכת ומתקרבת הגאולה, ע׳׳י אותם התיקונים של שורש נשמת עם ישראל, הבא לא״י, כי לפי״ד האר״י ז׳׳ל אין המשיח בא אלא ע״י שיתוקנו כל אותם הברורים הטמועים בדצח״מ, ואין זה אלא כאשר יהיו כל עם ישראל על אדמתם, ועוד כי אין תורה כתורת א״י ואין תפלה כתפלת א׳׳י, וטובה תפלה אחת בא"י מכל אלפי תפלות בחו"ל וטובה קריאת שעה א׳ בא׳׳י מכל אלפי שעות בחו׳׳ל כי כאן בא"י א"י התחתונה מכוונת כנגד א"י העליונה, וכאן שער השמים.

... ובפרט לפי מה ששמעתי מעט׳׳ר אאמו׳׳ר זצוק״ל, כי כל העולים עתה לא"י לשם חיבת א״י, הרי בזה מתקנים עון המרגלים, שהוציאו דיבה על א׳׳י, והרי תיקון זה עצמו של עון המרגלים יש בו כדאי שלא תקיא אותו הארץ, ולהתייחס ביחס צדיק, ולכן עם שאנו רואים בחוש לכמה מהמתפרצים והפושעים בא׳׳י, הרי מצוה, זו של חיבת הארץ, וריבוי הישוב שמתרבה על ידם, בהחייאת השוממה, וריבוי הבנינים, שבהם מתישבים כמה וכמה עולים חדשים, החרדים על דבר ה' ומקימים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל אתר ואתר, הרי בזה לוקחים חלק גם אלה שאין להם יד ושם בתורה ובמצות, כי הרי עם ישראל, כולו בבחי׳ גוף א׳, ואין לך אדם מישראל, שאין לו חלק בתורה ובמצות שעושה חבירו, והרי מצוה זו כדאה להגן עליהם להיות להם שארית בארץ.

... ולכן אין מקום לדבר סרה ח"ו על פושעי ישראל, כי כ״ז תלוי בשיקול אל דיעות, ואנחנו לא נדע, ואין להרהר אחרי מדותיו יתברך, הנותן חיים לכל חי בין בארץ ובין בחו״ל. כי אולי זה שנראה לעינינו כפושע, עשה איזה מצוה גדולה השקולה ככמה מצות של איזה צדיק, ואשרי המלמד זכות על עם ישראל ואין לך אהוב וחביב לפני הקב״ה יותר מזה...".

ביום העצמאות אנחנו מודים לה' על כל הניסים והנפלאות שעשה לנו:

מדרש תהילים ("שוחר טוב", פרק כ"ב): "אמרו ישראל לפני הקב"ה, כבר עשית לנו ניסים הללו. אף אנו לא נהיה כפויי טובה! ומה יש לנו לעשות? (= כדי לא להיות כפויי טובה)? שירות ותשבחות. אז ישיר משה"[2].

אפילו שיש עוד הרבה על מה להתפלל ולצעוק...

רבי נחמן (השתפכות הנפש פ'): "...הגַם כִּי הַיְשׁוּעָה בְּעַצְמָהּ מַה שֶּׁזָּכוּ לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה גַּם כֵּן עֲדַיִן אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת כְּפִי גּדֶל מַעֲלַת קְדֻשַּׁת כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וּכְפִי הַתַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהַשִּׂיג, עַל כֵּן צְרִיכִין לִצְעק הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל עֵת אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְסַיֵּם בְּהוֹדָאָה (שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּנַעְנְעִים עוֹד הַפַּעַם בְּסוֹף הַהַלֵּל בְּהוֹדוּ לַה')".

מצוה לפרסם ראשית גאולה זו בכל העולם:

הרב קוק (סוף אורות פרק ט-קדושת ישראל ח'): "מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אלהים באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עז אהבתו, אשר בבית אמנו וחדר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרץ האורה, מלא רוחב ארצנו עמנו אל".

מזמור השנה:

הרב צבי יהודה אמר בשם אביו הרב קוק בשם החפץ חיים בשם הגר"א שהמזמור של אותה שנה שמתחילים קשור בצורה פנימית לדברים שיקרו כל השנה (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס): "כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת". גם הרב מרדכי אליהו זצ"ל בדרשותיו ביום העצמאות היה מדבר על הפרק של אותה השנה. [למשל מזמור כה' בתהילים שיצא בשנה של מלחמת יום כיפור, זה מזמור תפילה למי שנמצא בצרה גדולה, וכל פס' שני יש שם הויה של רחמים].

השנה סיימנו 66 שנה ומתחילים את השנה ה67, אז זה מזמור סז' (בגימ' בינה):

תהלים סז' "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר" זה הפרק שאנחנו מכירים כמזמור המנורה.

החיד"א כותב על מזמור זה (סגולות ישראל): "כל הקורא אותו בכל יום, נחשב לו כמדליק המנורה בבית המקדש, וכאילו מקבל פני שכינה!!! ומובטח לו שלא יקרה לו מקרה בלתי טהור".

עפ"י הספורנו "זה המזמור תפילה על הגאולה העתידה": "אֶלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ", שהגאולה תבוא לא ב"זכות", אלא כחלק מהתכנית האלקית, שהגיע הזמן לגאול את עם ישראל (פס' א'): " אמר: 'אלקים יחננו' יגאל אותנו בלתי ראויים לזה, דרך 'חן' ". כמו כן, הוא מפרש שרק מעט ישרוד את שיקרה לפניה בגלות! ועל כן מתבקשת ברכה על ריבוי האוכלוסין של עם ישראל (שם): "ויברכנו' – ברב עם, כי נשארנו מעט מהרבה בגלות"!

במזמור רמוזים דברים רבים:

אור לגוים - "בְּכָל-גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ. יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם. יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ, לְאֻמִּים. כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר, וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה. יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ".

ברכת כהנים - "יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר".

ניצחון במלחמות - לדוד המלך היה טס של זהב ובו היה חקוק מזמור זה בצורת מנורה, "וכאשר היה יוצא למלחמה היה מתכוון בסודו ונוצח".

אחדות - המנורה הטהורה נמצאת גם בסמל של מדינת ישראל! והיא סימן לאחדות כמו שכתוב "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" וכותב רש"י: "שלא תעשה חוליות ..ולא איברים איברים ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין..אלא כולה באה מחתיכה אחת ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך".

קיבוץ גלויות - הנביא זכריה הקורא ליושבי הגולה לשוב לציון רואה במראה נבואי מנורת זהב (זכריה ד,ב): "וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה, וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ--שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ".

אמונה - אם נחבר את ראשי התיבות של פסוקי המזמור נקבל גימטריה של "אמונה".

ר' אליעזר מגרמיזא: "בזה המזמור תמצא שבעה עניינים, נגד שבעה הקנים שיש במנורה, והם: חנינה, ברכה, אור, ישועה, הודאה, שמחה, רננה. שכל אלה העניינים עתידים להיות לישראל".

ליקוטי מוהר"ן (חלק א, סימן לה): "המזמור הזה הוא בסוד מלבו"ש חשמ"ל, ובאמרך אותו מאיר עליך אז אור הפנים המבעיר את כל הקליפות הרוצות להתאחז באדם".

הרב שיק: "יש במזמור זה חמ-ש פעמים אלקי"ם כנגד מנצפ"ך, והוא המתקת שורש הדין, והאומרו בכוונה גדולה בצורת המנורה, מוחלין לו על כל עוונותיו ונדבקת מחשבתו באין סוף ברוך הוא, ונתגלה אליו הנסתרות".

יה"ר שנראה ברכות אלו עין בעין בפועל ממש ונחזה בהשלמת הגאולה בבניין בית המקדש בקרוב אמן!

---

[1] הרב נולד בעיר חלב שבסוריה, היא ארם צובא בר"ח טבת תר"ן. עלה לארץ ישראל,יחד עם הוריו, בשנת תרנ"ה, בן חמש שנים. למד בת"ת "דורש ציון" בישיבות: "חסד אברהם" ו"תפארת ירושלים". מצא את מקומו בישיבת פורת יוסף, ואף כיהן בה כר"מ. באלול תרצ"ט נבחר לכהן כרב ראשי לעדת הספרדים וחבר הרבנות הראשית בפתח תקווה. בשנת תשי"א נבחר לבית הדין הגדול וחזר לירושלים. הקים מחדש את ישיבת המקובלים "בית אל", ברחוב רש"י, אחרי שנהרסה בעיר העתיקה בתש"ח. נפטר בשעת מנחה של שבת קודש פרשת יתרו כ' בשבט ה'תשכ"ט.

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל כי בצעירותו היה רגיל ללמוד עמו באותו בית הכנסת בליל שבועות ובליל הושענא רבא, והיה רגיל לילך למקווה שעה קודם עמוד השחר. "פעם אחת ביקש ממני לילך עימו. ובאותו זמן הייתי בן שלושים והוא בן שמונים. וכיוון שאסור לרחוץ עם רבו בבית המרחץ (יו"ד רמב,טז), טבלתי בחדר אחר, ועד שסיימתי להתפשט, הרב סיים כבר לטבול ולצאת ולא רצה להשאירני לבדי, ולכן חכה עד שאסיים. זמן מעט אחר כך ביקשוהו לילך לאיזה שמחה והוא סירב באומרו שיש שם מדרגות והוא זקן וכו'. ושאלתי אותו: כיצד כבודו אומר "זקן אני", והרי במקווה כבודו עלה וירד את מדרגות המקווה בזריזות. וענה לי שמשום צניעות הוא לא הולך לאותה שמחה.

אמרתי לו שזה מה שכתוב בגמרא (בבא קמא צ"ז:) "ת"ר: איזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר", ופירש תוספות: "לא שהיה בו צורת זקן וזקנה מכאן, בחור ובחורה מכאן, דאסור לעשות צורת אדם, אלא כך היה כתוב מצד אחד זקן וזקינה ומצד אחר בחור ובתולה". וכל זה מחמת הנהגתם פעם כצעירים לצורך מצוות "וישכם אברהם", ופעם כזקנים כנגד יצר הרע "ואברהם כבד". כשאמרתי לו זאת, הקפיד ואמר: "את זה תאמר בהספד!".

אחר שנים נפטר הרב ואני שכחתי מאותה אמירה. ובהספדו לא הזכרתי את הסיפור הזה. אחר כמה ימים בא אלי אחד מבני משפחתו וסיפר לי שהרב בא אליו בחלום ושאל מפני מה הרב אליהו לא מספיד אותו? והתפלא כיוון שהספדתי אותו בהלוויה.

אני חככתי בדעתי אולי לא הספדתי אותו כראוי ונזכרתי באותו מעשה. באזכרת השבעה שלו סיפרתי את אותו מעשה. וכל זה כיוון שחכמינו אומרים שהנפטר שומע מה שמספידים עליו "דהתם קאימנא". למחרת בא אלי בנו ואמר לי שהחכם בא אליו בחלום ואמר לו שחכם מרדכי הספיד אותו כראוי.

[2] דניאל היה עצוב ביום שבו העביר את סבתא שלו לבית האבות. היא לא יכולה להמשיך לתפקד לבדה, והוא, סטודנט צעיר על מלגה, לא יכול היה להפסיק ללמוד על מנת לטפל בה, ולא היה לו כסף לשכור עבורה עזרה בתשלום.
סבתא גידלה את דניאל מאז היה קטן. בן שלוש היה שהוריו נהרגו בתאונת דרכים, והוא זכר אותם רק מהתמונות שהיו מונחות על הפסנתר בסלון של סבתא.
סבתא שלא היתה צעירה כבר אז, לקחה את הנכד הקטן והפצוע אל ביתה וגידלה אותו באהבה ומסירות. היא היתה כל עולמו והוא כל עולמה.
אנשי השירות הסוציאלי לא היו בטוחים שסבתא, שרק חודשים ספורים קודם לכן איבדה את בעלה, תוכל להסתדר עם הנכד הפצוע, וגם להתגבר על אובדנו של בנה היחיד. אבל סבתא היתה מלאת אופטימיות וחיוכים, היא אמרה לעובדת הסוציאלית שאין לה זמן לחשוב על מה שאיבדה, היא צריכה להתרכז במה שקיבלה.
במהלך השנים שבהם גידלה סבתא את דניאל היא חלתה בסוכרת, כליותיה נפגעו, היא היתה צריכה לעבור דיאליזה, אבל אף אחת מהמכות שנפלו עליה לא גרמה לה לאבד את האופטימיות - היא תמיד אמרה שאין לה זמן לחשוב על מה שאיבדה, היא צריכה להתרכז במה שקיבלה.
בסלון של סבתא היתה פסנתר. פסנתר גדול, שחור וישן. דניאל מעולם לא שמע את סבתא מנגנת על הפסנתר, הוא ידע שהיא ניגנה. על הפסנתר היתה תמונה שבה הופיעה כסולנית בקונצרט, ומידי פעם היתה מספרת לו זיכרונות מהתקופה שבה הופיעה על במה.
כשהיה צעיר, ניסה דניאל לנגן על הפסנתר, אבל הקלידים לא ניגנו. הוא הקיש עליהם והם השמיעו רק קול עמום. כל השנים חשב דניאל שהפסנתר מקולקל, עד לאותו יום שבו העביר את סבתא לבית האבות. זה היה היום שבו היה צריך לפנות את הדירה שלה.
הוא ארז את בגדיה ואת התמונות שלה והעביר אותם יחד עם מעט רהיטים לחדר החדש שלה בבית האבות. סבתא ביקשה שיעביר גם את הפסנתר לחדרה החדש, ודניאל שכר מובילים למלא אחר בקשתה.
כשהגיעו המובילים וניסו להרים את הפסנתר, נשבעו לו האנשים שמעולם לא הרימו פסנתר כל כך כבד. "מה יש בתוכו?" שאל אחד המובילים. "אבנים?"
דניאל הרים את מכסה הפסנתר. והביט אל תוכו. הפסנתר היה מלא פתקאות קטנות, מקופלות בשני קיפולים, חלקן לבנות, חלקן צבעוניות, חלקן הצהיבו עם השנים, חלקן גזורות וחלקן קרועות ממחברת או פנקס קטן.
דניאל פתח את אחת הפתקאות וקרא: "תודה אלוהים על הנס הקטן שעשית לי - ביקשתי שדניאל יבוא לבקר והוא הגיע".
פתח דניאל עוד פתק וקרא: "תודה אלוהים על הנס הקטן שעשית לי - חשבתי שהמקרר התקלקל, התפללתי שזה לא יקרה ועכשיו הכל בסדר".
המשיך דניאל לקרוא בפתקים וכולם היו מלאים בתודות לאלוהים על הנסים הקטנים שקרו בחייה של סבתא שלו. כל דבר חיובי שקרה היה נס, דניאל עבר על עשרות ומאות פתקים, מאות ואולי אלפי ניסים קטנים, חלקם אירועים חשובים, חלקם רק אפיזודות חולפות בחיים.
חלפו שעות, המובילים הלכו כבר, השאירו את דניאל ואת הפסנתר בסלון של סבתא. השטיח בסלון היה מלא פתקאות שהוציא דניאל מתוך הפסנתר של סבתא, וכשהגיע לתחתיתו, נגעה ידו בפתק האחרון שבו היה כתוב: "אלוהים, לקחת אליך את בעלי, את בני וכלתי - אבל הצלת את נכדי דניאל, אני כל כך מודה לך על הנס שעשית לי. עכשיו יש לי סיבה לחיות".