שמואל הנביא ויום העצמאות

שמואל הנביא ויום העצמאות

אחת המלחמות בין ישראל לפלשתים באותה תקופה היתה המלחמה שנערכה ליד אבן העזר (שמואל א' ד,א-יח):

"{א} וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק: 
{ב} וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ: 
{ג} וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ: 
{ד} וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס: 
{ה} וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ: 
{ו} וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יְהוָה בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: 
{ז} וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: 
{ח} אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר: 
{ט} הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם: 
{י} וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: 
{יא} וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס: 
{יב} וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ: 
{יג} וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר: 
{יד} וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי: 
{טו} וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת: {טז} וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי: 
{יז} וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה: 
{יח} וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה".

עלי, שהיה השופט, לא יצא למלחמה כיון שכבר היה זקן מאוד. אבל הנביא מציין ש: "היה ליבו חרד על ארון האלוקים". 

יש מלחמה קשה מאוד עם הפלשתים, כבר נהרגו אלפים מישראל, אך לעלי חשוב רק גורלו של ארון הברית.

כאשר לבסוף מגיע הפליט ואומר: "נס ישראל לפני פלשתים", עלי לא מגיב. "נס ישראל" פירושו – איבוד העצמאות המדינית, אך לעלי לא איכפת. 

הפליט ממשיך: "וגם מגפה גדולה היתה בעם". שלושים אלף חיילים נהרגו ועלי עדיין לא מגיב. 

הפליט ממשיך: "וגם שני בניך מתו", ועדיין אין כל תגובה. 

אך כאשר הפליט אומר: "וארון האלוקים נלקחה", עלי נופל לאחור ומת.

הבעיה היתה שאפילו אובדן העצמאות המדינית והכבוד הלאומי אינם מעניינים, רק שלא יפגעו בישיבה, זה הדבר היחיד שהיה חשוב.

אם זה הדבר היחיד שחשוב אז עכשיו כשארון הברית נשבה אין כלום!

אין שלטון עצמי, שילה בה היה המשכן – חרבה, ארון הברית נפל בשבי הפלשתים והכהונה הגדולה בטלה.

בדיוק בזמן הזה עולה שמואל הנביא!

הרמב"ם בהלכות מלכים (א, א – ב) אומר:

שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ:

1. למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך".

2. ולהכרית את זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק".

3. ולבנות את בית הבחירה, שנאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

מדוע שלושת המצוות ניתנו דווקא בסדר הזה? 
זהו הסדר ההגיוני ביותר בו ניתן לבצע את הדברים. שכן לפני שמכינים את העולם להשראת השכינה יש לבער את הרע מן העולם. אך על מנת שניתן יהיה לבער את הרע דרוש כוח צבאי, ולשם כך דרוש צבא חזק ומדינה חזקה, כלומר יש צורך במלך.

את  שלושת המצוות האלו עשה שמואל הנביא:

הוא הקים את מלכות שאול ודוד.

הוא זה שיזם את המלחמה בעמלק ואמר לשאול לצאת למלחמה (שמואל הנביא, הוא זה ששיסף את אגג מלך עמלק).

ושמואל יחד עם דוד מתכננים את בנין בית המקדש, כפי שאומרת הגמרא (זבחים נד:): דרש רבא: מאי דכתיב (שמואל א יט, יח): "וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה", וכי מה עניין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם.

רמח"ל (פרוש על שמואל): ""ונתת לאמתך זרע אנשים", השכינה שאומרת לפני הקב"ה, אם תתן להקים את ישראל מן הגלות עם הבית המקדש ועם המשיח... "וישכימו בבוקר", וישכימו שהוא רבים, שהוא השכינה עם ישראל. "בבוקר", שהוא הגאולה... "וישתחוו לפני ה'", שהוא ההיכל של החסד... "וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה", שהוא הבית המקדש שנקרא הרמה. אז "וידע אלקנה", שהוא הקב"ה כנ"ל, "את חנה", היא השכינה כנ"ל, שלא הלכה עוד בתוך הקליפות...".

ברית מילה לשמואל שלנו, נולד בנצח דיסוד והברית במלכות דנצח:

רמ"ע מפאנו[1] (עשרה מאמרות מאמר אם כל חי – ב,א): "חנה בנצח שכן זכה שמואל בנה והיה ראשון להתנבאות ממנו והיינו רמה קרני שעומק רום דספר יצירהה הוא נצח".

גם שמואל בנה הוא בנצח (זוה"ק ופירוש הגר"א לספרא דצניעותא).

שערי אורה (השער השלישי והרביעי - הספירה השמינית והשביעית): "דע כי ה' צבאות, שהוא עמוד הימין... שהוא הנצח שמעמיד חסדו לישראל, כאומרו: האפסס לנצח חסדו (תהלים עז, ט). וזהו מקום שגוזר גזירות טובות על ישראל בהידבקו בכתר עליון, ואינו חוזר בו לעולם, וזהו סוד שנאמר: וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (שמואל א, טו, כט)".

נצח זה גם מיתוק הדינים! ביום הברית כ"ח לעומר הסתיימו המיתוקים המרכזיים של החכמה בינה דעת חסדים ודעת גבורות!

ו' אייר:

ספר יצירה: "המליך אות ו' בהרהור כו' ואייר בשנה וכוליא ימנית בנפש".

סבא עזר:

-"זרע אנשים"

-שמואל בגימ' עזר + הגיל והכולל (או קומת אדם שלימה).

יה"ר שבזמנינו ובזמנו של שמואל הקטן תקום מלכות ישראל בצורה מושלמת ותמחה את זכר עמלק ותבנה את בית המקדש אמן!

---

[1] הרמ"ע מפאנו (מאמר מאה קשיטה - חתימת המאמר): "וח' נסיכי אדם הם אלו ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיה אליהו ומשיח".