פרשת נשא והכנה לשבועות - התורה מצילה מיצר הרע

פרשת נשא והכנה לשבועות - התורה מצילה מיצר הרע

במדבר (ו,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'".

בהפטרת השבת מסופר על המלאך שמתגלה למנוח ואשתו הוריו של שמשון ומבשר להם שבנם יהיה נזיר ויושיע את ישראל מיד פלשתים. הוא מצווה על אמו של שמשון לא לשתות יין ולהזהר בטהרה. אביו של שמשון שואל את המלאך לשמו והמלאך עונה לו ''למה זה תשאל לשמי והוא פלאי''!

כותב בעל ''שאגת אריה'' שלמלאכים אין שמות משלהם רק נקראים על פי שליחותם , והנה המלאך נשלח למנוח ואשתו להזהיר אותם על עסקי נזירות, שהיו צריכים לנהוג לקראת הולדת שמשון, ובנזירות כתוב 'איש או אישה כי יפליא' , לכן השיב המלאך ששמו פלאי כי הוא נשלח להזהיר על עניני הפלאה בנזירות.

מה זה פלאי?

האבן עזרא מסביר שהמילה ''יפליא'' בא לציין שיש פלא וחידוש במעשהו של הנזיר, כי רוב בני אדם הולכים אחרי תאוות ליבם והוא מקבל על עצמו נזירות.

רואים שלהתגבר על התאוות זה פלא וזה קשה מאוד?!? איך זוכים לזה?!?

גמ' קידושין (ל:): "תנא דבי ר' ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש - אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים".

נפש החיים (ד,לב): "ע"י עסק התורה כראוי. הוא מעורר שרשה העליון. להאציל ולהשפיע שפעת אור עליון וקדושה על העולמות כולם. ורשפיה רשפי אש שלהבת נורא לגרש ולכלות כל הטומאות והזוהמות שגרם במעשיו בכל העולמות להתקדש ולהאיר עוד בקדושה העליונה להתקשר יחד א' בחבירו. וכל הפגמים מתמלאים וכל הקלקולים נתקנים וכל ההריסות מתבנים. והשמחה וחדותא יתירתא ואור העליון מתרבה בכל העולמות.

וגם כי ידוע שכל דבר אינו נתקן אלא בשרשו העליון. וכל א' מישראל שורש העליון של נשמתו הוא מאות א' מהתורה הקדושה. לכן כל פגמי הנפש החוטאת נתקנים ונמתקים בשרשם בתו"הק ע"י העסק בה כראוי. וכמש"ה תורת ה' תמימה משיבת נפש. שאף אם כבר נכרתה הנפש משורשה ח"ו ותרו פלאים בעמקי מצולות הרע ח"ו. התו"הק שעוסק בא היא מקימה ומוציאה ממסגרים ומשיבה אותה להתקשר כבתחילה וביתרון אור התו"הק...

וכל עוד שהאדם קשור ודבוק בתורתו יתברך ובאהבתה ישגה תמיד. אף היא תאיר אליו ומשמרתו בכל דרכיו ועניניו שלא יפול ברשת היצר ח"ו... ובמדרש תהלים במזמור תמניא אפי בלבי צפנת אמרתך למען לא אחטא לך אין יצ"הר שולט אל התורה ומי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו ולא נוגע בו. ובתד"א סא"ז רפט"ז ובאבות דר"נ אמר רשב"י כל הנותן ד"ת על לבו מעבירין ממנו עשרה דברים קשים. הרהורי עבירה. הרהורי חרב. הרהורי שטות. הרהורי יצר הרע. הרהורי זנות. הרהורי אשה רעה. הרהורי עבודת כוכבים. הרהורי עול בשר ודם. הרהורי דברים בטלים. ומלבשתו ענוה ויראת ה' על פניו וכל מדה נכונה. ואינו מתיירא מפתויי יצרו בעניני הנאות העולם ותענוגותיו. כי יצרו מסור בידו לכל אשר יחפוץ יענו...

אמר הקדוש ברוך הוא בני בראתי יצ"הר בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ.

כתב החסיד הלוצאטו זצוק"ל בס' מסילת ישרים במאמרם ז"ל הנ"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. שכמו בענין רפואת הגוף שהרופא נותן להחולה תבלין ממוזג מכמ' מיני סמנים ועשבים. והכל במדה ומשקל בדקדוק עצום כפי הנצרך לענין החולי הידועה להרופא. האם יעלה ע"ד החולה שהוא יעשה לו לרפאות חוליו תבלין אחר ממוזג מסמנים ועשבים אחרים כפי שתעלה בידו מי פתי ולא יבין. הלא הרופא הוא היודע ענין חוליו ויודע טבעי הסמנים והעשבים. הוא היודע איזה סמנים ועשבים הנצרכים לטבע חוליו. ושיעור מדתם ומשקלם. כן אומר הוא ית"ש. אל תדמו בנפשכם להמלט מפתויי היצר ועניניו בתחבולות וענינים אשר תבחרו לעצמכם. כפי דמיוניכם הלא אנכי שבראתי היצ"הר ויודע ענינו. ואנכי בראתי נגד זה תורה תבלין... ותדעו שלבד העסק בתלמוד תורה. אין שום תחבולה אחרת לזה".

גמ' ברכות (סג.): "למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו".

מלא העומר: מי שיש לו בעיה כלשהי ברוחניות זה ישר ישפיע על בני ביתו!

פרשת נשא נקראת ברוב השנים לאחר חג השבועות.

ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק נשא, ז'): "איתא בספר הזכות לחידושי הרי"מ זצ"ל הטעם שיש מדרש רבה בגודל הכמות וגם הזוהר הקדוש בגודל האיכות, היינו האדרא רבה דייקא בפרשה זו יותר משאר הפרשיות. משום שעל פי רוב קוראים תמיד פרשת נשא אחר שבועות זמן מתן תורתינו לזה בא השפעה גדולה בדברי תורה בשבת זה".

מי שרוצה לחסן את בני ביתו מהיצר הרע יכול לעבוד על עצמו ועל בני ביתו להבין את חשיבות לימוד התורה וכך יגדל את ילדיו מחוסנים, ועם כלי נשק חזק למלחמת החיים.

סיפור: מעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.

אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך זמן?"

דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:

"ראשית כל אומר לכם, הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים. אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:

בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה "קול" שבליטא הרחוקה, העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק... אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.

ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד. הייתה ארוחת הערב הדלה כמרקחה, מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.

אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו', היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.

כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.

באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"

וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה.

כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה.

ובצהרים – המסע חזרה ,עד שש בערב היו שוב כולם בבית.

לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"

מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה, הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"