שבועות - מעלת התיקון

שבועות – מעלת התיקון

הזוהר הקדוש מפליג בעוצם מעלת לימוד התורה בליל שבועות, וז"ל (אמור צז:): "כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי, ואוליפנא דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע"פ בגין דיתדכון (ס"א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא, וכו' ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא וכו'. ר"ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה וכו' תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא, נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין...".

מובא בשולחן ערוך האר"י ז"ל: "דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק".

מרן בעל ה'בן איש חי' הפליג מאוד בעניין הלימוד בזה הלילה וז"ל (במדבר ה"ג): "ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה ובהתלהבות הלב, כי הלמוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבנו האר"י ז"ל החמיר מאוד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא".

הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

העולם חושב שיום אדיר בימי שנה זה יום הכפורים. זה נכון. בודאי. מרגישים את זה. יש יום יותר אדיר בימי שנה מאשר יום הכפורים, זה יום השבועות. פי כמה וכמה. בין על פי הפשט, ובפרט על פי הקבלה. לאיפה שמגיעים בשבועות, מהתחלת הלילה, כל שכן שהולכים ומגיעים לאמצע הלילה, לסוף הלילה, ליום, לתפילות של היום, כל היום. "יוֹם אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַה', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה" (זכריה י"ד ז') – זה יום השבועות, גם ביום וגם בלילה. זה יום מיוחד. זה לא יום בשביל אכילה ושתיה. בודאי זה יום טוב, צריך לאכול. אולי בבוקר אחרי התפילה, אחרי העבודה, צריך קצת לישון, לתת קצת הרפיה בשביל העבודה של היום. אבל זה יום מאד מאד מיוחד.

הקב"ה, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים, רוצה להטעים את בניו במעין עולם הבא, מעין לעתיד לבא. כשיש איזו הארה בתפילה, בלימוד, במצוות, אם יש לנו איזה משהו ששיך לענין של כתר, אז זו הבחינה שרק לעתיד לבא היא תהיה במציאות, ועכשיו יש לנו אותה כמתנה כדי לחנך אותנו בבחירה שיש לנו. שבועות, כולו, מתחילתו ועד סופו כתר! כתרי כתרים! אנחנו מכתירים את הקב"ה והוא משיב לנו ומכתיר אותנו. אם רוצים להכנס לשבועות, המושג של כתר, ימים ש"אין לי בהם חפץ" – אין לך בחירה. אבל, לפני שבועות עוד יש לך בחירה, אתה בוחר "נעשה ונשמע". אתה, מתוך ההבנה האמיתית, מה זה הקב"ה, מה זה התורה, אתה בוחר שלא לבחור. אתה בוחר שהשם יבחר בשבילך.

אנחנו אומרים כל יום בנפילת אפים "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' – יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר" (תהלים כ"ה י"ב). אתם יודעים שנפילת אפים זה השיא התפילה. בין ע"פ הפשט, בין ע"פ הסוד, זה השיא. אחרי שאדם גמר תפילת שמונה עשרה לחש וחזרה, מה הוא אומר לקב"ה? "אני מת עליך הקב"ה", כמו שאומרים. אני, לא קיים. "לְדָוִד, אֵלֶיךָ ה', נַפְשִׁי אֶשָּׂא"(שם א'). אני לא רוצה כלום. מצידי, עכשיו אני הולך אצלך. אחרי כזו תפילה, אחרי כזו הרגשה מה זה הקב"ה, אני לא רוצה לחיות. אתה רוצה להחיות אותי? אתה רוצה שאני אמשיך? אז אני מבקש ממך "מי זה האיש ירא ה' – יורנו בדרך יבחר" תּוֹרֶה לי את הדרך, אני לא יודע אפילו איך לבחור. תבחר בשבילי את הדרך. כלומר, אדם בנפילת אפיים מוסר את הבחירה לקב"ה. "יורנו בדרך יבחר". אז אולי, אולי אפשר להעמיס את זה על מה שנאמר בגמרא "ויתיצבו בתחתית ההר" – כפה עליהם הר כגיגית. ביטול הבחירה. זה מעמד הר סיני.

וזה חוזר על עצמו כל שנה ושנה. זה לא רק היה פעם, אנחנו לא מסבירים פה היסטוריה מה היה עם אבותינו שקיימו וקבלו ואמרו "נעשה ונשמע". אנחנו מדברים אלינו, אל עצמנו. צריך בימים האלו שנשארו להתכונן לשבועות. האמת שלשבועות צריך הכנה של ארבעים ותשע יום, לא פחות ולא יותר. כשם שאי אפשר, אם אדם חסר לו במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אז יש לו פחות תורה כי הוא פחות קנה. גם הימים האלה של ספירת העומר, בכולם יש קנין. אבל בודאי שהשלושה ימים המיוחדים האלה שמשה עולה למרום ויורד לישראל ואומר להם, ועוד אומר להם, ומכין אותם, ועוד מכין אותם. אוהו, אם היה לנו מישהו שיכין אותנו – היום תעשה ככה, מחר תעשה ככה. והנה ביום רביעי בשבת, יום שלישי בלילה, ויהי אור. זה יום בעל עוצמה גדולה מאד מאד. אז זה יכול להיות ההסבר של "כפה עליהם הר כגיגית".

בשולחן ערוך כתוב (או"ח תצ"ד א'), ביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות. כל המפרשים על השולחן ערוך מסבירים, היום יש לנו לוח קבוע אז זה יוצא בדיוק באותו יום שהיה מתן תורה. באמת, אם היינו מקדשים ע"פ הראיה, היה יכול לצאת יום אחר, לפני, אחרי. מה ההסבר? ההסבר הוא, כל חגי ישראל תלויים בתאריך. בדיוק בתאריך מסוים אורו של הקב"ה מגיע לאדם. אם זה אור של חרות בפסח, אם זה בסוכות – זמן שמחתנו, כל רגל ורגל והענינים שיש בו. אפילו ראש השנה יש לו תאריך אפילו יום הכפורים – "בעשור... ועיניתם את נפשותיכם". כל החגים נקראים מועדי ישראל, "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'" (ויקרא כ"ג ד'), שכביכול הקב"ה מתוועד איתנו, עושה איתנו התוועדות, מתיחד איתנו לאיזה ענין מסוים, משפיע על הנשמות, על כללות ישראל ועל כל נשמה ונשמה. בשבועות – אין כזה דבר, זה לא תלוי בתאריך! אין לו תאריך! צריך תהליך, לא תאריך. הכנה. זה לא תלוי בתאריך מסוים. יום חמישים לספירת העומר, זה מתן תורה, זה חג השבועות. לכן הוא נקרא חג השבועות, זה חגיגה של כל השבע שבתות. אם לא עשית כלום בשבע שבתות – על מה תחגוג? מה יתנו לך? אם אין הכנה לתורה, אם אין תהליך של הכנת הגוף והנפש לתורה, איך תקבל תורה?

נכון שהתורה היא מתנה גדולה מאד, אבל הקב"ה רוצה שלפחות נעשה הכנה. ההכנה הכי גדולה לתורה, מתוך שאדם מבין גדולת נותן התורה ומעלתו, שהוא היודע, הוא המבין, ואנחנו לא נוכל להבין מה רצונו של הבורא יתברך מאיתנו. אבל הרצון שלו ירד בדרכים שונות, בצמצומים רבים עד שנתן לנו את התורה מונחת לפנינו. זה הרצון שלו. הכל נמצא פה. רק אחרי שאנחנו יודעים את מי שנותן את התורה ויודעים את המתנה הגדולה, שכאילו הקב"ה גנז את עצמותו יתברך בתוך התורה. אפילו שזה נראה לך ציצית, תפילין, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, התורה נראית לך כמו דבר גשמי, הרוחניות, עצמו הבורא יתברך מלובשת בכל.

אנכ"י נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית (שבת ק"ה א'). כלומר הקב"ה כביכול שם את עצמו בתוך התורה. כשהאדם מבין את הדברים האלה אז הוא אומר, מה אני שאני אבחר? מה, אין לי אמונה? אין לי ביטחון? כשאדם גדול אומר לך משהו, אדם גדול, שהוא בשכל יותר ממך, קדוש יותר ממך, מבין יותר ממך, כשהוא אומר לך לעשות איזה דבר, אתה לא מבין מה הוא אומר, אבל כשאתה יודע מי אומר לך, מה אתה אומר? – הוא מבין. גדול הדור אמר לך לעשות ככה, יש לך ספק? אתה מיד לוקח את כל הכוחות שלך, אתה נהיה כמו מלאך, ועושה בלי להבין. למה? לא שאתה לא מבין, אתה מבין שאתה לא מבין, והוא מבין יותר טוב ממך, אתה מתבטל אליו. לא שאתה לא מבין, להיפך, אתה מבין יותר מאלה שחושבים את עצמם שהם מבינים. תכלית הידיעה – שנדע שלא נדע. תכלית ההבנה – שאנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים. דרכה אתה מתבטל ומבטל גם את הכתר הכי גדול שיש לך, זה הבחירה, שהקב"ה נתן ביד האדם את שרביט הזהב, אדם משתמש בו לבחור. לא שאנחנו לא בוחרים, אנחנו בוחרים בחירה הכי טובה, בוחרים שלא לבחור. אנחנו בוחרים בהשם, רק במה שהוא רוצה. ההרגשות האלה וההכנות האלה, יועילו לפחות ל'כפה עליהם הר כגיגית', לפחות ליום השבועות.

אמת, ההנהגה בשבועות היא בחינת כתר. ולא כמו ביום הכפורים שנוגעים בכתר בחזרה של תפילת נעילה. ולא אפילו כמו שבת שרק במנחה נוגעים בכתר. בכל שבת. זה מאמר מוסגר בפני עצמו, איך בני אדם לא מנצלים את המנחה של שבת. מתפללים מנחה סמוך לשקיעה, ומיד הולכים לעשות סעודה שלישית, הבדלה, נגמר. לא השתמשו בכלל בכל המושג הזה של מנחה של שבת. הדבר הזה ברח מהעולם. העולם לא יודע להשתמש בו. כל תפילה בשבת זה עליה עצומה. במנחה של שבת, לפי דברי האר"י (שער הכוונות, דרוש ענין סעודת שחרית דשבת), האדם מגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא והוא יכול להשאר עם זה כמה זמן שהוא רוצה, אם הוא מתפלל מנחה מוקדם ויושב ולומד, כמו יום השבועות. שבת זה השבועות של כל שבוע. אבל שבועות זה "יום אחד לה'", לילה ויום, כולו כתר, כתרי כתרים.

כתב רבנו האר"י שמי שחס ושלום התחייב בכרת. מה התיקון של כרת? אין לנו אלא דברי האר"י, בדברים כאלה מי יכול להביע את דעתו? אם אדם התחייב כרת, אפילו יעשה תעניות, תפילות, תשובות (זה לא יועיל לו לתיקון כרת). האר"י אמר – יש לו תיקון אחד – לילה שלם לא להרדם אפילו רגע אחד, וללמוד כל הלילה תורה. מתחילת הלילה, להתפלל ערבית בדיוק בזמן, ומיד אחרי ערבית הוא מתישב ללמוד עד הבוקר. זה תיקון כרת.

שבועות, זה לא תיקון כרת אחד, ולא שניים, ולא עשר, זה לא מושג בכלל. כלומר, הלימוד של שבועות, אע"פ שב'לשם יחוד' וב'יהי רצון' שהחיד"א תיקן בקריאי מועד כתוב שננצל מכרת, אבל זה לא כרת אחד, אלא כל הכריתות שיכול להיות בעולם. הלימוד הזה באהבה ובחדוה וברינה של תורה, שיהודים מרננים להשם בלילה הזה, מביא אותם לדרגות כאלה גבוהות, האור העצום שיש בלילה הזה, וביום, נכנס וחודר חדרי בטן, מסיר משם את כל הזוהמה, את כל הליכלוך, את כל מה שנשאר ממנו מכל החטאים, מכל העוונות. זה לא כמו יום הכפורים שזה תשובה מיראה ונהפכים הזדונות לשגגות, בלילה הזה של שבועות זה תשובה מאהבה, ואיזה תשובה? – "השיבנו אבינו לתורתך", זה תשובה מסביב ללימוד התורה, בחשק, בהתלהבות, בצורה מאד מיוחדת, עד שכל הדברים שיכולים להפריע לו בעבודת השם מתבטלים, הוא הופך להיות בריה חדשה. "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כ"ג ט"ז). זה שער החמישים, חמישים יום, זה אותו השער של "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" (תהלים ח' ו') שנאמר אצל משה רבנו לפני מעמד הר סיני. אחרי מעמד הר סיני יהודי יכול להגיע גם לשער החמישים, וזה הלילה הזה.

בשבועות אתה יכול לזכות לכל הברכות והתיקונים שבעולם!

כתוב בהקדמת הזוהר: "דְאִיהִי, אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא[1]. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן.

אומר רבנו החיד"א (עיין "לב דוד" פרק ל"א), ישתקע המנהג ולא יאמר, שראיתי מקצת תלמידי חכמים שבליל שבועות עוסקים בש"ס ופוסקים כפי רצון ליבם. ושוכחים שהלילה הזה, לא כתוב בש"ס ולא בפוסקים. זה כתוב בזוהר. ובאותו המקום שכתוב בזוהר ללמוד ולהיות נעור כל הלילה, כתוב גם התכנית של הלימודים. מי אתה שתחליף את התכנית? אם כך, אז בכלל זה לא כתר ולא כלום. תלמד מה שאתה רוצה, אבל כל ההבטחות לא שייכות לזה. סדר הלימוד זה עוד פרט, גם להיות ניעור, וגם ללמוד, וגם ללמוד את התיקון הזה.

החיד"א היה לומד עד ימי זקנותו בליל שבועות את שתי האדרות בעמידה!

סיפור השכינה בבית מדרשו של מרן הב"י (של"ה הקדוש מסכת שבועות פרק נר מצוה):

ו. ולהראות גדולת מעלת זה הלילה, איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה, גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה', אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו, והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ, שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף, והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

ז. דעו לכם, כי הסכמנו החסיד נר"ו ואני עבדו, ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו ותהלה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה ההוא. ראשונה תורה, קרינן מפרשת בראשית עד 'ויכלו' (בראשית ב, א - ג) בנעימה בקול גדול. אחר כך 'בחדש השלישי' (שמות יט, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת משפטים 'ואל משה אמר' (שם כד, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת ואתחנן 'ויקרא משה אל כל ישראל' (דברים ה, א) עד סוף פרשת 'שמע ישראל' (שם ו, ט). עוד מפרשת וזאת הברכה 'ויעל משה' עד 'לעיני כל ישראל' (שם לד, א - יב). עוד ההפטרה (דשבועות) 'ויהי בשלשים שנה' (יחזקאל א, א), והפטרה 'תפלה לחבקוק הנביא' (חבקוק ג, א). אחר כך מזמור 'השמים מספרים' (תהלים יט), ומזמור 'יקום אלהים' (שם סח), אחר כך ה'אלפא ביתא' (שם קיט), בלא השירות (שם מפרק קכ). אחר כך כל מגילת שיר השירים, וכל מגילת רות, ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו משנה כל סדר זרעים. ואחר כך למדנו על דרך האמת.

ח. ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר, שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי. שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו, וכל צבא מעלה (להקדוש) [והקדוש] ברוך הוא שומעים את קולכם.

והנני המשנה האחת המייסרת את האדם, באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם (מתעלה) [מתעלים] יותר ויותר, אבל עם כל זה נתעליתם ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה, עיר ואם בישראל, ואין אתם כאותם השוכבים על 'מטות שן', שינה שהוא אחד מששים במיתה (ברכות נז ב), 'וסרוחים על ערסותם'. ואתם נדבקתם בידו"ד, והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבכם, ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בניי ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם עריבה לפני הקדוש ברוך הוא. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים 'ברוך שם כבוד' כו'.

ט. ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין, ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר, אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע ברב או במעט, 'ועיניכם אל תחוס על כליכם', כי טוב הארץ העליונה תאכלו, 'ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ ההיא תאכלו'. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, 'ה' עוז לעמו יתן' כו'.

את כל הדברים האלה דבר אלינו, ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות. וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו, וקולה כחולה המתחננת אלינו, ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה.

י. ויהי בבקר, הלכנו וטבלנו, כאשר עשינו שני ימים קודם, ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו, וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכיה, וגם אנחנו התחזקנו כנגדם, יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו, כאשר אמר למעלה. ויאמרו, מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה, וישבנו שם. ועם כל זה שנסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון, ומרוב השמחה שהיינו עשרה, לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשון שהיה ממש בחצות הלילה, רק תיכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת 'שמע', קול דודנו דופק. והתחיל, 'שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר, בסוד עפר העליון שני ההי"ן' כו', ודברים רבים של חכמה אמר הנה. אחר כך אמר, 'אשריכם ידידי אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בעולם הזה אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תיראו חרפת אנוש, ומגדופם אל תחתו, כי אתם המעלים לכנסת ישראל, ודעו כי אתם מבני עליה' כו', כדלעיל, 'ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם, ואלמלי ניתן רשות לעין הייתם רואים האש הסובבת הבית הזה, לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם, שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כיום הכיפורים', ודברים אחרים כמו חצי שעה. וחזרנו לסוד הלימוד.

יא. ואחר כך כחצות הלילה, חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח ענין הלימוד ההוא. ואמר, 'ראו, השמע עם קול מדבר ככם' 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרככם, 'ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', 'והחלש יאמר גבור אני', והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו. הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי, התאמצו והיו לבני חיל, ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו, וחוט של חסד (ה)משוך עליכם מידי יום ביומו.

זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם, הקיצו שכורים, כי הנה יום בא, ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם, ואת אלילי זהבו חמדת הממון, ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו, והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו, וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות'. והאריך הרבה בענין הזה.

יב. ועתה בנים שמעו לי, הטו אזנכם, תנו לבבכם, מי פתי ישמע הדברים האלה ולא יקח ערמה, וחסר לב ולא יקנה, מי עיור ועינים לא יראה זכות בזה, ולא יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. ומעיד אני שמים וארץ, כי כל זה שדברתי פה ובקונטריס, אינו חלק אחד ממאה ואחד. ואפילו בקונטריס ההוא, תראו בין תיבה לתיבה סגולתא כזה /במקור ישנו ציור של סגול/ לפעמים. והוא הוכחה, כי שם היה דבר נעלם, ולא הרשיתי עצמי לכתוב אותו. אחי ועמי שמעו ותחי נפשיכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל זה, רוח חדשה נתן בקרבם. וגם ביום השבת, חזר הדיבור אל החסיד, והפליא לשבח את אשר עשינו בשני הלילות האלה, ואמר פעם ופעמיים ושלש, פקוד לחבריא דיסתמרון מחובייהו, מאחר שנכנסו לפרוזדור ישתדלו ליכנס לטרקלין, כי אשר יצא החוצה דמו בראשו, ואנחנו נקיים. ואז עמד החסיד קודם אכילת הבוקר, וקבצם כולם ביחד, ודיבר הוא אליהם והתרה בהם כאשר ציוה, ואחר כך אמר, 'אני עבדכם'. ויענו כולם ויאמרו, 'נעשה ונשמע', ותקנו תקנות רבות. ואחר מהן, שיהיה יום רביעי כולו לזכר החורבן, ושלא נאכל בשר ולא נשתה יין לילו ויומו כל כ"ד שעות, אם לא יהיה בסעודת מצוה או אכסניא או הולך בדרך. וכאלה רבות.

יג. ואתם אחי, הקיצו חזקו ואמצו עלצו בעבודת יוצרנו, וראו כי כפי המובן מדברי המגיד, ליל ראשון של שבועות גם אתם או כולכם או מקצתם כמו כן נועדתם לעבוד את ה' וכן נזכרתם, ובלילה השני לא נזכרתם, לכן עמדו על נפשכם ושימו כל הדברים האלה על לבבכם, ומי יתן והיה פי המדבר אליכם, אז תראו ותתמהו, ופקחו עיניכם ממה שהובטח בקונטרס הזה במראה אחרונה, כי (נזכר) [נזכה] החסיד ואני לשבת בארץ והחברים, ויבא מלאכים כו'. לכן כל אחד יתן אל לבו ועיניכם אל תחוס על כליכם. ולא יעצים עיניכם חמדת העולם ומיעוט ההבטחה, פן תתנחמו ואין לאל ידיכם, כי כבר אמר (שיר השירים ב, יב) 'עת הזמיר הגיע', ולא כל העתים שוות, פקחו עיניכם, ואין לי פנאי להאריך בזה יותר, ולבי בוער בקרבי, ראו כמה סיבות סבב האל עלי, מה שאין לשכל האנושי מבואר כן, ואני בער ולא אדע, והיתה הכוונה מאתו יתברך להראות אלי הענין הגדול הזה. ואתם גם אתם התאוששו והתקוששו והשיבו על לב, 'והחלש יאמר גבור אני' 'ואיש את רעהו יעזורו', ואני את נפשי הצלתי חזקו אל תרפו ידיכם, ודעו כי גם קבלו החברים הנה כי בערב תשעה באב לא יאכלו שום תבשיל ואפילו של עדשים וזה כל היום, ובסעודה המפסקת - פת חריבה וקיתון של מים, וכאלה רבות עמהם. לכן חושו על כבוד יוצרכם ותנו אליו כבוד, והזהרו פן תתנחמו חלילה, ואל שדי אתחנן, יתן בלבבכם לחוס על עצמכם, ויזכני להתאחד עמכם (אל) [על] אדמת הקודש לעבדו שכם אחד, אמן. כה דברי לשוני, אחיכם שלמה הלוי אלקוויץ. עד כאן לשון הכתב.

אשרי עין ראתה כל אלה, על כן כל אחד יקדש ויטהר עצמו בתוספת קדושה וטהרה. וטוב שיזהרו שלא ידברו באותו הלילה בשום לשון חול, רק הכל בלשון הקודש".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!

---

[1] כה"ח (תצד,לו): "הרמ״ק ז״ל כתב דביום שבועות היה עוסק בחכמת האמת והיה רואה סי׳ יפה במשנתו. ואם לא יש לו יד בחכמת הקבלה ילמוד האדרא רבא או זוהר".

שבועות – להעריך את התורה!

שבועות – להעריך את התורה!

ירמיה (ט,יא): "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ".

גמ' בבא מציעא (פה:): "אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ'? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב''ה בעצמו שנאמר: ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם! אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה".

רש"י: "כיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם".

אבל זה מאוד מוזר?!?

בהתחלת הפרק כתובות הרבה עבירות:

"כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ, מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ".

אחרי כל זה החכמים לא יודעים? הנביאים לא פירשו? רק הקב"ה יודע? ועוד הקב"ה אומר את הדבר הכי קל – למדו, אבל לא העריכו את התורה?!?

השאלה היא לא מה העבירות, אלא איך עם שכתוב עליו (סנהדרין צד.): "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" הגיע למצב הזה?

ירמיה (ב,כא): "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה"?

איך עמ"י התדרדר כל כך מהר למצב הזה?!?

על זה רק הקב"ה יכל לענות – שגם אם למדו את התורה ושמרו אותה אבל היא לא היתה בעיניהם מתנה חשובה, לא העריכו אותה[1]! העריכו דברים אחרים!

 לא הבינו שהעיקר הוא העולם הבא לא דברים של העולם הזה!

נכון לעבוד זה חשוב, בית זה חשוב, חפצים זה חשוב, אבל זה לא העיקר!

כשאתה קונה בית אתה בודק האם יש שם בית כנסת? שיעורים? חינוך טוב לילדים, או את המחיר?

במדבר (ב,ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".

אוהל מועד, השראת השכינה, עבודת ה' – אלו הדברים שצריכים להיות במרכז של החיים!

דרך ה' (ד,ב): "כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך שמו את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תימשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים או ספרי החכמות; וההשכלה ככל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם, שאין בם אלא ידיעת העניין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה. ההשפעה הזאת הנה עניינה אלוהי... הוא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים. וכיוון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בעניין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלוהיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שייבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך. והנה יגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו שכתבתי. ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותימשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלוהי, וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים: הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא, לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקודש בלי מורא, ומקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך. ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו".

מדרש (בתי מדרשות חלק א - מעשה רב כהנא וסליק בנו): לרב כהנא נתן הקדוש ברוך הוא בן ושמו סליק וכשהיה בן חמש שנים מיד אחז אביו ביד סליק הקטן והתכוון ללכת יחד איתו למלמד. קפצה אשתו ואמרה – מה קורה פה? אתה רוצה להוציא את הילד שלנו מהבית, לאן אתה לוקח אותו? אמר לה – אמסור אותו לרב שילמדו תורה.

קפצה האישה ואמרה – מוטב שנמות ולא ניפרד ממנו. עדיף שישב בבית ולא ילמד תורה ולא הלכה.

אמר לה – מהר, מהר הביאי את הכתובה, אתן לך מה שמגיע לך ואקרע אותה. אמרה לו מה קורה פה, איזה מום מצאת בי שהרי כתוב רק אם אתה מוצא בי מום אתה יכול לגרש אותי. אמר לה – יש מום יותר גדול מזה שאת מונעת מהבן שלנו מים חיים והרי אין מים חיים אלא תורה ואת מסרבת לזה שהבן שלנו ילך ללמוד תורה.

אמרה לו אשתו, שהייתה אישה חכמה – בוא נעשה פשרה, לך לשוק ותמצא לו רב מצוין שיבוא וילמד אותו בבית תעשה אתו חוזה לכמה שנים ואני אשרת אותו, אכין לא אוכל, אכבס את בגדיו, אפילו את קירות הבית אנקה, אחמם לו מים לרחצה בקיצור כל מה שצריך שיהיו לו תנאים נוחים.

מיד יצא הבעל לשוק מצא חכם בעל ציצית בשבע חוליות. שאל אותו מה שמך? ענה לו – זעירי. (אליעזר )

שאל – אישה ובנים יש לך? אמר לו – הן.

שאל – איפוא? אמר לו – בכל מקום, האישה זו התורה והילדים אלו התלמידים  שלי. אמר לו בוא למד את בני סליק תורה משך עשרים וחמש שנה. אם תעמוד בתקופה זו תקבל אלף כסף ( כנראה כל חודש ) ואם תחסיר חודש לא תקבל דבר.הסכים איתו.

למד סליק עשרים וחמש שנה. כשנעשה בן שלושים שילם לו אלף כסף.

יצא סליק לשוק פעם ראשונה. לראות את העולם. הוא מטייל בשוק וחם לו והנה הוא רואה אחד מבני משפחתו מוכר מי ורד במים קרים קורא "שתייה בקסקס, שתייה בקסקס" . ניגש אליו ורמז לו שישקהו מעט מים אמר לו תן קסקס. אמר לו סליק בן תורה אני וחכם ולמדני אבי עשרים וחמש שנה תמורת אלף שקל ולא תשקני מעט מים.

ענה לו מוכר המים – אם למדת, למדת לך, ואם לצת לצת לך. זה תפקידך בעולם ואני תפקידי למכור מים בקסקס ולהביא אוכל לבני משפחתי. בקיצור– אין לך כסף אין שתייה.

נפגע סליק עד עמקי נשמתו. חוזר הביתה ובסערת נפשו מתפרץ אל אביו משיל מעליו את בגדי התלמיד חכם ואומר  – בשביל מה שלחת אותי ללמוד תורה עשרים וחמש שנה,כל התורה שלמדתי אפילו קסקס אחד של מים אינה שווה. עזוב אותי מהתורה אני רוצה מקצוע אחר.

טוב עונה לו רב כהנא – טוב אתה רוצה מקצוע אחר, בבקשה. תלך ותביא לי ארגז מהעלייה ותוציא מתוכו כלי כסף קטן ותיתן לי אותו. הביא לאביו את התיבה שביקש, פתח האב את התיבה והוציא מתוכה מרגלית יפהפייה אדומה. אמר לבנו – לך תמכור את המרגלית הזו ונתחלק בכסף. אני זקוק לכסף לימי הזקנה שלי ואתה ודאי זקוק לו שאפילו בני משפחתך לא ריחמו עליך וסירבו לתת לך לשתות ללא כסף. עכשיו שים לב, לך קודם כל למוכרי הזכוכיות והחרוזים ותבקש שיעריכו את המרגלית, משם תעבור למוכרי מטבעות הכסף ואחר כך תלך לשוק מוכרי המרגליות.

הלך הבן ולאחר זמן חזר ואמר – לא תאמין אבא, אבל מוכרי הזכוכית בקושי העריכו את המרגלית, מוכרי הכסף היו מוכנים שלשלם עליה משהו, אבל מוכרי המרגליות שלמו לי לא פחות ולא יותר עשרים וחמש אלף כסף תמורתה. אמר לו אביו – אתה מבין עכשיו למה מוכר המים לא נתן לך מים, כי לא הכיר בערכה של התורה, אבל אם תבוא אל החכמים יכירו אותך כערכך ויכבדו אותך.

מי שלא מכיר את התורה לא יודע את ערכה ואז מוכן לוותר עליה בשביל משהו דחוף אחר, אבל כותב האוה"ק שאם היו האנשים יודעים את הערך של התורה היו משתגעים ורצים אחריה!

איך נקבל את המשיכה לתורה ולעבודת ה'?

רבי ירוחם ממיר (דעת תורה על שבועות): ידע האדם, שלכל אדם יש כוח להיות נמשך אחרֶי. באמת הכוח הזה, דרך בריאתו של אדם להיות נמשך בין כך ובין כך. זכה – ונמשך לאביי ורבא, לצניעות ולתפילה, לראשונים, לאחרונים, לסיפורי צדיקים. ואם חס ושלום לא זכה – הוא נמשך לשאר העולם, לרשעים, ויֶט להם עד מסירות נפש, כי כוח הוא. מלוא כל העולם כוח המשיכה .

בכל שנה יש יממה אחת, 24 שעות של מתן תורה. בתוך היממה הזו יש שנִיוֹנת אחת, חלקיק שנייה שקוראים לו "קבלת תורה" וברגע הזה פתאום אתה אומר: "ה', מה שתגיד לי אני עושה. אני רוצה ללכת אחריך. באשר תלך – אלך. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה".

'כף החיים'(או"ח תצד'): "איתא בזוהר פרשת אמור, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא, לָן, וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין.

הזוה"ק (שם) מביא פסוק על מי שלומד תורה כל הלילה הזה - "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' – רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר ה', מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיהו נט,כא)".

להראות לך – הלימוד של הלילה הזה, אתה יודע מה אתה עושה? "לא ימושו מפיך ומפי זרעך". קודם "מפיך", לעצמך. אתה מחדיר לעצמך את התורה, לא קניני תורה כמו במ"ט ימי ספירת העומר, אתה יורש פה את התורה עצמה לך ולבניך עד עולם.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

---

[1] ב"י וב"ח על הטור (או"ח מז') על לא ברכו בתורה תחילה. וכן הקדמת המהר"ל לתפארת ישראל.

שבועות - נעשה ונשמע!

שבועות - נעשה ונשמע!

גמ' (קידושין ל.): "אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני. שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (שם ד,י).

רבי חייא בר אבא אשכחיה לריב"ל דשדי דיסנא ארישיה, וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא. א"ל: מאי כולי האי? א"ל: מי זוטר מאי דכתיב: "והודעתם לבניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". מכאן ואילך רבי חייא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא".

כ"כ נפלא! כל מי שמלמד את הילד שלו זה נחשב כאילו הוא עצמו מקבל עכשיו את התורה מהר סיני כי כשהוא מעביר את זה הלאה זה אומר שהוא חוליא שהתורה יכולה לעבור דרכה! [כמו חשמל שעובר רק אם יש לו לאן לזרום!!!]

אבל יש עוד קשר בין הסיפור של ריב"ל להר סיני:

גמ' (סוכה מד:): "אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק אתא לקמיה ההוא גברא א"ל קרייתא אית לי כרמיא אית לי זיתיא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך א"ל לא אריך הוה קא שביק ליה ואזיל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא מ' שנין ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין הדר ואתי וא"ל מאי מיעבד א"ל אפקר זיתיא לחשוכיא ותן פריטיא לקשקושי כרמים".

הסיפור הזה מוזר:

למה רבי אלעזר כ"כ התפעל?

לאן האיש הזה הלך באמצע השיחה?

רבי ישראל מסלנט: הוא רץ עד לשדות להפסיק אותם מאכילת איסור אפי' שהייתה לו עוד שאלה שתיקח עוד חצי דקה ורק אז ירוץ...

את זה פוגשים פעם בארבעים שנה!

זה הקשר של ריב"ל להר סיני, בסיני עמ"י אמרו נעשה ונשמע, ובסיפור ריב"ל לא רק אמר אלא גם עשה!!! מייד! עוד לפני שהוא שם את הכובע!!!

כל דבר שלומדים בתורה צריך ליישם במקום!

אברך אחד הגיע לרבי מקוצק! ואמר לו: למדתי את הש"ס! ענה לו הרב ומה הש"ס לימד אותך? השתנית? השתפרת? או קראת את זה כמו הארי פוטר? להבדיל...

הרב עזרא עטיה למד עם תלמיד את הלכות כיבוד אב ואם, למחרת שאל אותו קמת אתמול לפני אמא שלך מלוא קומתך? ענה לרב: לא, היא לא דורשת את זה ממני, סגר הרב את הספר ואמר אם לא מקיימים אין טעם ללמוד... כשתתחיל לקום נמשיך ללמוד...

כדברי הרמב"ן באיגרת לבנו: "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".

זאת העוצמה של "נעשה ונשמע"!!! שהגמ' (שבת פח.) כותבת עליו: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע".

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו – ללמוד וללמד לשמור ולעשות"!

פרשת נשא והכנה לשבועות - התורה מצילה מיצר הרע

פרשת נשא והכנה לשבועות - התורה מצילה מיצר הרע

במדבר (ו,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'".

בהפטרת השבת מסופר על המלאך שמתגלה למנוח ואשתו הוריו של שמשון ומבשר להם שבנם יהיה נזיר ויושיע את ישראל מיד פלשתים. הוא מצווה על אמו של שמשון לא לשתות יין ולהזהר בטהרה. אביו של שמשון שואל את המלאך לשמו והמלאך עונה לו ''למה זה תשאל לשמי והוא פלאי''!

כותב בעל ''שאגת אריה'' שלמלאכים אין שמות משלהם רק נקראים על פי שליחותם , והנה המלאך נשלח למנוח ואשתו להזהיר אותם על עסקי נזירות, שהיו צריכים לנהוג לקראת הולדת שמשון, ובנזירות כתוב 'איש או אישה כי יפליא' , לכן השיב המלאך ששמו פלאי כי הוא נשלח להזהיר על עניני הפלאה בנזירות.

מה זה פלאי?

האבן עזרא מסביר שהמילה ''יפליא'' בא לציין שיש פלא וחידוש במעשהו של הנזיר, כי רוב בני אדם הולכים אחרי תאוות ליבם והוא מקבל על עצמו נזירות.

רואים שלהתגבר על התאוות זה פלא וזה קשה מאוד?!? איך זוכים לזה?!?

גמ' קידושין (ל:): "תנא דבי ר' ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש - אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים".

נפש החיים (ד,לב): "ע"י עסק התורה כראוי. הוא מעורר שרשה העליון. להאציל ולהשפיע שפעת אור עליון וקדושה על העולמות כולם. ורשפיה רשפי אש שלהבת נורא לגרש ולכלות כל הטומאות והזוהמות שגרם במעשיו בכל העולמות להתקדש ולהאיר עוד בקדושה העליונה להתקשר יחד א' בחבירו. וכל הפגמים מתמלאים וכל הקלקולים נתקנים וכל ההריסות מתבנים. והשמחה וחדותא יתירתא ואור העליון מתרבה בכל העולמות.

וגם כי ידוע שכל דבר אינו נתקן אלא בשרשו העליון. וכל א' מישראל שורש העליון של נשמתו הוא מאות א' מהתורה הקדושה. לכן כל פגמי הנפש החוטאת נתקנים ונמתקים בשרשם בתו"הק ע"י העסק בה כראוי. וכמש"ה תורת ה' תמימה משיבת נפש. שאף אם כבר נכרתה הנפש משורשה ח"ו ותרו פלאים בעמקי מצולות הרע ח"ו. התו"הק שעוסק בא היא מקימה ומוציאה ממסגרים ומשיבה אותה להתקשר כבתחילה וביתרון אור התו"הק...

וכל עוד שהאדם קשור ודבוק בתורתו יתברך ובאהבתה ישגה תמיד. אף היא תאיר אליו ומשמרתו בכל דרכיו ועניניו שלא יפול ברשת היצר ח"ו... ובמדרש תהלים במזמור תמניא אפי בלבי צפנת אמרתך למען לא אחטא לך אין יצ"הר שולט אל התורה ומי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו ולא נוגע בו. ובתד"א סא"ז רפט"ז ובאבות דר"נ אמר רשב"י כל הנותן ד"ת על לבו מעבירין ממנו עשרה דברים קשים. הרהורי עבירה. הרהורי חרב. הרהורי שטות. הרהורי יצר הרע. הרהורי זנות. הרהורי אשה רעה. הרהורי עבודת כוכבים. הרהורי עול בשר ודם. הרהורי דברים בטלים. ומלבשתו ענוה ויראת ה' על פניו וכל מדה נכונה. ואינו מתיירא מפתויי יצרו בעניני הנאות העולם ותענוגותיו. כי יצרו מסור בידו לכל אשר יחפוץ יענו...

אמר הקדוש ברוך הוא בני בראתי יצ"הר בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ.

כתב החסיד הלוצאטו זצוק"ל בס' מסילת ישרים במאמרם ז"ל הנ"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. שכמו בענין רפואת הגוף שהרופא נותן להחולה תבלין ממוזג מכמ' מיני סמנים ועשבים. והכל במדה ומשקל בדקדוק עצום כפי הנצרך לענין החולי הידועה להרופא. האם יעלה ע"ד החולה שהוא יעשה לו לרפאות חוליו תבלין אחר ממוזג מסמנים ועשבים אחרים כפי שתעלה בידו מי פתי ולא יבין. הלא הרופא הוא היודע ענין חוליו ויודע טבעי הסמנים והעשבים. הוא היודע איזה סמנים ועשבים הנצרכים לטבע חוליו. ושיעור מדתם ומשקלם. כן אומר הוא ית"ש. אל תדמו בנפשכם להמלט מפתויי היצר ועניניו בתחבולות וענינים אשר תבחרו לעצמכם. כפי דמיוניכם הלא אנכי שבראתי היצ"הר ויודע ענינו. ואנכי בראתי נגד זה תורה תבלין... ותדעו שלבד העסק בתלמוד תורה. אין שום תחבולה אחרת לזה".

גמ' ברכות (סג.): "למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו".

מלא העומר: מי שיש לו בעיה כלשהי ברוחניות זה ישר ישפיע על בני ביתו!

פרשת נשא נקראת ברוב השנים לאחר חג השבועות.

ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק נשא, ז'): "איתא בספר הזכות לחידושי הרי"מ זצ"ל הטעם שיש מדרש רבה בגודל הכמות וגם הזוהר הקדוש בגודל האיכות, היינו האדרא רבה דייקא בפרשה זו יותר משאר הפרשיות. משום שעל פי רוב קוראים תמיד פרשת נשא אחר שבועות זמן מתן תורתינו לזה בא השפעה גדולה בדברי תורה בשבת זה".

מי שרוצה לחסן את בני ביתו מהיצר הרע יכול לעבוד על עצמו ועל בני ביתו להבין את חשיבות לימוד התורה וכך יגדל את ילדיו מחוסנים, ועם כלי נשק חזק למלחמת החיים.

סיפור: מעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.

אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך זמן?"

דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:

"ראשית כל אומר לכם, הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים. אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:

בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה "קול" שבליטא הרחוקה, העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק... אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.

ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד. הייתה ארוחת הערב הדלה כמרקחה, מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.

אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו', היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.

כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.

באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"

וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה.

כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה.

ובצהרים – המסע חזרה ,עד שש בערב היו שוב כולם בבית.

לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"

מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה, הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"