תפילה לפני דרשה

תפילה לפני דרשה

התפילה מהספר בית תפילה:

"ריבונו של עולם! 

גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאני מוכרח כעת לסדר דרוש לדרוש ברבים, ועיני לך תלויות, כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלימתי, כי דלותי מאד, ולא בינת אדם לי, ואין בלשוני מילה, וחסרתי כל טוב. 

אנא! האל אב הרחמן, החונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה ובורא ניב שפתיים!

חנני מאתך חכמה בינה ודעת, וזכני לסדר דרוש נאה, ותן לי לשון לימודים, באופן שיהיה דרושי ערב ומתקבל לשומעים, ואזכה להדריך בניך לעבודתך. 

ותצילני מכל גובה לב, ואכיר מיעוט ערכי, ואהיה שפל בעיני תמיד. 

ותצילני מעין הרע ומיצר הרע.
ענני ה' ענני! טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, 

כי ה' (יפסיק מעט) ייתן חכמה. מפיו דעת ותבונה, 

עשה למען רחמיך הרבים, ולמען אבותינו הקדושים - אברהם יצחק ויעקב עבדיך, ולמען כל הצדיקים והחסידים, זכותם יגן עלינו אמן".

"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט,טו)

"אֲדֹנָ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נז,יא)

בן איש חי (בניהו על תיקוני הזוהר תיקון נ"ה עמ' פט.): "בעלי קבלה מעשית אומרים שם זה (שם הוי-ה הי' בניקוד צֵירֵה, הה' האחרונה בניקוד קֻבּוּץ) יכוין כי הדרשן שיצליח בדרשתו ולכן נקרא שם הדורש...".

משנה (אבות א,א): "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה".

אבות דרבי נתן: "עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו", 

המאירי: "יראה לי בביאור זה, שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו, בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשיעור הראוי, במקום הראוי לו, ובדברים הראויים לו, אם מצדו, אם מצד השומעים.

ובמשלי ערב אמרו על חכם אחד, שהיה מאריך בדבריו יותר מדי, ושאלו אותו: מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך? ואמר להם: כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו: בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו. 

ומה שאמרו: "כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו", עניינו: כמו שהקב"ה נתן התורה והמצוות והחוקים כפי מה שראוי לאדם לסבול לפי המונח בטבע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כן יהיו כל דברי האדם במידה, במשקל ובמשורה, וכל שכן בדברי תורה"...

הרב עוזיאל (תפקיד הרבנים בדרשותיהם):

דבר חשוב זה הוא דבר בעתו, כי אמנם מטרה זאת היתה נהוגה ומקובלת בישראל, בדברים שבעל פה, בדרשות הרבנים בשבתות במנחה, שעליהם אמרו רז"ל שהם קיומו של העולם היהודי, וכן אמרו: "עלמא אמאי קא מקיים?... איהא שמיה רבא דאגדתא" (סוטה מ"ט). דרשות אלה, שהיו גופי תורה היו משכילים את העם באגדה שהיא רזי התורה ואורה הגנוז ועל ידי כך היו מחבבים את בית הכנסת בתפילותיו ובדרשותיו ושעוריו על כל העם, והיו מכניסים אור התורה בבית להביא שלוםבית הכנסת שמלך השלום שוכן בו אל בית ישראל שהוא בית שהשלום שרוי בו, ואמונת בית הכנסת ששכינת הקדש שרויה בו אל הרחוב והשדה שכן מעשיהם צריכים להיות באמונה.

ודרשות אלו היו מזונם של ישראל בכל ימות החול מבחינת "ודברת בם", שלא יהיה דבורך אלא בדברי תורה, ובבית הכנסת היתה מדת הגומלים הנעלה ביותר כאמור: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה).