Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 17 במאי 2018

פרשת לך לך - היכרות עם עולם ה'חול'


היכרות עם עולם ה'חול'


בעקבות טענה שקבלתי על כך ש"אני לוקח כותרת מהעולם המשוקץ של הס"מ וחילותיו ושם בראש דבר תורה וקדושה ופורץ פרצות היוונים בהיכל..." (דרשה לפרשת ויקרא – מראה מראה שעל הקיר מי הכי יפהבעיר...") חשבתי ללקט קצת מקורות על ההיכרות והשימוש בעולם החול (מעבר למחשבה השגויה כאילו יש לס"מ עולם או כוחות או שליטה כלשהי...):

׳אברהם׳ או ׳אבינו׳?


בנין אמונה: הבשורה האלוקית הכפולה עליה התבשר אברהם אבינו, כנאמר בפרשתנו (בראשית יב,ב-ג): ״ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה״, נראית לכאורה בלתי אפשרית.

הרי מצד אחד, נדרש הוא להיות אבי האומה הישראלית העתידה להיות ״גוי גדול״, אומה בעלת תכונות ייחודיות ותפקיד היסטורי נעלה, שכדי לממשם מוכרח הוא להיבדל מן העמים ולהיות נאמן לעצמיות הישראלית האלוקית המיוחדת, בבחינת ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״,

ומצד שני כאברהם - ״אב המון גויים״ הוטלה עליו האחריות להוציא מן הכוח אל הפועל את התכונות והכשרונות של כלל המין האנושי, תכונות וכשרונות השונים וחלקם אף מנוגדים לאופי הישראלי המיוחד, כדי לממש את האידיאל הכללי הגדול של ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״. הייתכן?

כיצד יכול אברהם אבינו להיות גם אברהם - אב המון גויים, וגם אבינו - אביהם של ישראל?

מבאר הרב קוק שיש להבדיל בין הממד הפנימי של החיים המהווה את ערכי החיים ותוכנם העצמי, היכול להתגלות רק מהצד הרוחני האלוקי המייחד את ישראל, לבין הצדדים החיצוניים - המהווים אמצעים חומריים וטכניים לתפקודם המעשי של החיים, ומשמשים כמעטפת למהות החיים ומטרתם, שאותם אפשר לקחת מאומות העולם.


כך כותב הרב (אורות, אורות ישראל ה, ב): ״צדקה עשה הקב״ה עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד. לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות (מצד אחד)... (ומצד שני) אוצר סגולת עולמים (התמצית הרוחנית המהותית שבכל הכשרונות) בישראל הוא גנוז. 
אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל כדי שיושלמו על-ידי העולם וכל נדיבי עמים.
ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה.
אלא שהקבלה היא מבחוץ (צדדי החומר והחול) וההשפעה מבפנים (הקדושה והעולם הרוחני).
כלומר פנימיות החיים (עצמיות החיים) שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם... 
ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ, ׳יפיפותו של יפת באהלי שם׳... 
ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת - ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר״.

תפקידו של עם ישראל בעולם הוא לחשוף את גרעין הקודש הנמצא בכל נברא, בין את הקודש שבקודש ובין את הקודש שבחול.

לעומת זאת תפקידם של אומות העולם לפתח את החול שבחול שבמציאות באופן מדעי וטכנולוגי, לסדר את החיים באופן תפקודי וטכני וכד׳. זו הצדקה אשר עשה ה׳ בעולמנו, בחלוקתו את כשרונות הקודש והחול בין ישראל לעמים, חלוקה והפרדה אשר רק מכוחה תתגלה ההכללה שביניהם בצורתה הנכונה.

כתב הרב קוק (מאמרי הראי״ה. נאדר בקודש עמ׳ 409-408, פסקאות יד-טו): ״המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להיקבע. צריכים אנחנו לדעת את החול ואת שליטתו את מקומו ערכו וגבולו... 
החול נזדווג אל הקודש וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא למארה. כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו, לבררו ולהעלותו, אז החיבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה.
אבל בזמן שהגבולים מתטשטשים והחול נכנס לערכי הקודש לעשות שם ציורים מדידות ושיעורים, והקודש נדחק הוא אל החול לכונן שמה סדרים, אז הכול מתקלקל״.


כמו כן כתב הרב (עין אי״ה שבת א׳ ב. יא) ביחס לצדדים החיוביים אותם יש לקחת מן העמים, תוך שימת גבולות רוחניים ברורים: ״היסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהיכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד, אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר. 
כי אם רוח ישראל צריך שיהיה איתן וקבוע בלב, התורה והמצווה וכל המידות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חוסנם ומעוזם של ישראל, ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. 
וכל זאת שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ה׳ אלוקי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כי אם הוא יבוא לקחת מאיתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם - ׳יפיפיותו של יפת באוהלי שם".


זהו הקו המפריד בין אברהם לבין אבינו, קו ברור שרק מכח הפרדתו בין הקודש לחול, יהיה מסוגל לחבר ביניהם באופן הנכון והראוי.

אורות הקודש ב' (סדר א' פי' יט):

"ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.

האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות וחורבן, בין המגולים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.

זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו...".

יהודי, לא חפץ להשליט את הרע, לא מתייאש מהעולם, לא מתייאש מהגשמיות ונדבק רק ברוחניות... יהודי מתקן את הכל – את הרע ואת הטוב, את הגשמיות ואת הרוחניות, את הפרט ואת הכלל!!!

שמונה קבצים (קובץ א / תרט): "כל הספרים כולם בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו".

שמונה קבצים (קובץ ה / קלד): "אין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי, 
כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר. כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות.
הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי, מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ. 
והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה, עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם".

יש לך כנפי רוח (ריט, פנקס הדפים ד,61): "לפעמים האדם שרוי בחשך גדול, ורפיון רוח מאוד, ואינו יכול להתחזק כי אם על ידי מה שילקוט רעיונות מספרי חול, ולפעמים מספרים היותר חצונים ויקרבם אל הקדושה. אמנם לעבודה זו צריך שיהיה האדם טהור בלבבו, ויסכים לתשובה שלמה, ולכונן מעשיו כולם לשם שמים בתכלית הטהר".

הרב עזרא ציון מלמד זצ"ל (מחבר המילון ארמי-עברי ועוד): "חנוך כיצד? תפקידו העיקרי של רב בישראל הוא להורות לצאן מרעיתו את הדרך ילכו בה, דרך הקודש. עליו להפיץ בין בני קהלתו יראת שמים וקיום המצוות״ לטהר ולקדש את חיי המשפחה וחיי החברה. לשם כך עליו להיות מלא וגדוש בתורת ישראל״ תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה! הוא צריך לחדור לרוח התורה ולדעת את נתיבותיה ושביליה התורה צריכה להיעשות חלק ממהותו״ בבחינת ״ותורתך בתוך מעי״. לשם כך עליו לדרוש ברבים; ואין רב יכול לחנך ציבור בדרשות הבנויות על פלפול בלבד. אלא עליו לדעת יפה מקרא (תורה נביאים וכתובים) ולהכיר את אוצר האגדה ומסתריה כדי שיוכל לרתק את שומעיו באותו חומר עממי, הגובל עם השירה בת השמים. הוא צריך להיות גם נואם טוב״ שהרי פעמים רבות עליו למלא שליחות קהלתו בקבלות פנים ובמסיבות ובכנוסים.

דרשות אלו יכולות (והוא צריך לשאוף לכך) להשיב לב אבות על בנים, בכוחן לקרב את הנוער אל תורת ישראל ואל ערכיו הנצחיים. לשם כך טוב שידע ידיעת-מה בספרות החדשה ובאידיאולוגיות המודרניות, אם כדי שידע מה להשיב לאפיקורוס או כדי שידבר אל הנוער ברוחו, בסגנונו ובלשון המובנת לו. כי יש ויש בכוחו של רב נאור לפקוח את עיני הנוער שיראה את האור הגדול הגנוז במצוות התורה למקיימיה".

נקודה למחשבה מהרב אורי שרקי:
"קידוש החול. הרב קוק ראה בהתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל את זירת הופעת הקודש בחיים.
החילונות הוסברה על ידו בתור תנועת חיים שמסתתרת בתוכה קדושה גנוזה, התובעת את הטבעיות ואת הנורמליות שבחיים.
החול לפי זה הוא שטח המיועד לכיבוש על ידי הקודש, ולא להזנחה (עי' אורות עמ' סז, פסקה טו, ובאגרות ראי"ה ד, א'מא).
החברה הישראלית ציפתה מנושאיה של תורת הרב להביא אליה התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית. וכשזו לא באה, וכשהחליט הציבור הזה להתכנס לתוך הקודש פנימה ולייסד גטו רוחני עם כיפה סרוגה, זנח אותו גם הציבור הכללי.

מי שמתווה לנו את הדרך איך להתנהג ומה לחשוב זו התורה הקדושה וחז"ל בלבד, ללא שום יוצא מן הכלל.
אבל אחרי שאנחנו יודעים את הדרך על פי התורה והקדושה והמקורות, אין בעיה להיעזר במשפט מיהודי לא ת"ח, או אפילו מגוי כדי לומר את הרעיון בצורה מסויימת.
גם בגמרא וגם ברמב"ם ישנם ציטוטים מחכמי אומות העולם, לא כדרך שאנחנו למדים מהם אלא כדי לבטא רעיונות מסויימים.

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"ב י"א): "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל.
יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"לי ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם.
אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים.
והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר.
כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. 
ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. 
וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם. 
אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'.
ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. 
אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. 
למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שכהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש".

מלאכים כבני אדם (על הרב קוק עמ' 443): "משלחת הרבנים הגיעה לזכרון יעקב ביום החמישי. כמובן שהרב נתבקש להשאר שם גם בשבת ולדרוש. בעת ״סעודה שלישית״ דיבר הרב ובסיום דבריו אמר: ״הגמרא אומרת (ברכות נ:) שמוהלים כוס יין של ׳ברכת המזון׳ במים. מכן נמשך מנהגנו גם לגבי ׳קידוש׳. ברם, לגבי כוס של ׳הבדלה׳ במוצאי-שבת, כתב בשער הכוונות בשם האר״י שאין למהול את היין במים כלל. ׳המבדיל בין קודש לחול׳ צריך להיות באופן ברור, חד וחריף ולא במטושטש. אולם הפעם, כיוון שאנחנו פועלים עתה להשפעת הקודש בחול, לחיזוק הקשר שבין הישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה נצרף גם טיפת מים ביין של ה׳הבדלה׳״.

לאחר תפילת ערבית במוצאי-שבת, הבדיל הרב ר׳ יוסף חיים זוננפלד, וכשקיים מצווה, קיימה ביראת שמים גדולה ובחרדת קודש בכל עצמותיו, והפעם הוסיף מים לכוס של ה׳הבדלה׳, ״אם הרב של יפו פסק כן — אזי כך היא ההלכה״.