Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שבת, 5 במאי 2018

פרשת בהר – תיקון הגוף, האדמה, והמקדש


תיקון הגוף, האדמה, והמקדש


ויקרא (כה,לה)[1]: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ".
ויקרא רבה (לד,ג. אבות דרבי נתן ב,ל): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד (משלי יא,יז).
גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן.
הלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך.
אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך?
אמר להן: לעשות מצוה.
אמרו לו: וכי מה מצוה הלל עושה?
אמר להן: לרחוץ במרחץ.
אמרו לו: וזו היא מצוה?
אמר להן: אִין [כן]!
ומה אם איקוניות [צלמים] של מלכים שמעמידין אותן בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות שלהן, מי שהוא ממונה עליהן, מורקן ושוטפן, והן מעלין לו סלרין [שכר], ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות,
אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה!".

גמרא (שבת נ:): "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: 'כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ' (משלי טז,ד)".

נכון ורצוי שהאדם יגמול חסד עם גופו ולא רק עם רוחו, עם הזולת, עם קרוביו, עם ה'אחר'.

כדברי הרלב"ג על הפסוק: "הנה, מי שגומל נפשו החומרית ומחזיק אותה, לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד, שלא יגרע מדבר חֻקּוֹ הראוי לו, ויחמול על הראוי לחמלה עליו... קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתברך מה שיענו גופם ענוי, וזה הפך רצון ה' יתברך! ולזה תמצא, שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמית, רק מעט, ביום אחד בשנה; והיה זה, כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל, ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות. ולזה, מי שיהיה סיבה להחלות הגוף, אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות, הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך".

כך הם דברי הרמח"ל במסילת ישרים (יג): "אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים", וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא" והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים".

שו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן ריז): "ובלשון הצדיקים שמעתי, נקב בגוף עושה נקב בנשמה, ולכן שקדו חז"ל לשמור על בריאות הגוף".

הצלם אלוהים שבאדם הוא לא רק החלק הרוחני, אלא גם הגוף, וגם הוא צריך שמירה וטיפוח לפי צרכו.

הרעיון הזה נכון גם בחומריות ארץ ישראל.

ישנה[2] תפישה המציגה את השמיטה כשנה שבה האדם מפסיק לעבוד את הקרקע, ומתפנה לעסוק בתורה ובעבודת ה'.

בתפישה הזו, השמיטה היא תקופה שבה האדם פורש מן הטבע - עוזב את העיסוק בקרקע הטבעית, ומסתגר בבית המדרש לעבודה רוחנית מופשטת.

אולם נראה, שהאווירה של השמיטה היא שונה מאד.

כך נאמר בפרשה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ"

כולם אוכלים יחד, כולם שווים. אין לאדם בעלות על הקרקע, אלא הוא ניזון ממנה יחד עם כולם - בעל האחוזה יחד עם עבדו ואמתו, האזרח יחד עם הגר.

והשוויון הזה מעמיק עוד יותר: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".

לא רק הבדלי המעמדות בין אדם לאדם מיטשטשים, אלא גם ההבדלים שבין בני האדם לבעלי החיים. עם כל ההבדל הגדול שבינינו לבין בעלי החיים, בסופו של דבר כולנו עומדים בעמדה שווה מול בורא העולם, וכולנו ניזונים במישרין מן הקרקע.

ולא רק החי, אלא גם הצומח מקבל ערך - פרי שגדל בשביעית, אינך יכול לנהוג בו בעלות, ואינך יכול להשתמש בו כרצונך, אלא עליך לנהוג בו בזהירות, בקדושת שביעית.

ואף הדומם - הקרקע עצמה מקבלת לפתע משמעות ו"אישיות" משל עצמה: "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", הדבר מתבטא באופן ברור בתוכחה: "אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ".

השמיטה אינה רק חובת האדם, אלא זכות של הארץ, שצריכה לשבות. וה"אישיות" הזו של הארץ מופיעה שוב בתיקון לתוכחה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" - יש כאן את זכירת ברית אבות לגאולת העם, ובמקביל זכירת הארץ וגאולתה.

השמיטה אינה התנתקות מן הטבע והסתגרות מפניו, אלא אדרבה, התחברות לטבע והזדהות איתו.

נשים לב, שבשמיטה המקורית, מבחינה מעשית מתחזק הקישור אל הארץ - "מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" - האדם לא קוצר בפעם אחת ושומר מחסנים של תבואה, אלא בכל יום הוא יוצא אל השדה ולוקט את מאכלו לאותו היום. הוא ניזון במישרין מן הארץ באופן יומיומי.

במציאות שלנו, כבר אין את הקישור הישיר הזה. אנחנו לא קוטפים מן השדה. אבל עדיין, בשביעית פתאום הפירות מקבלים ממשות חדשה - יש קדושת שביעית, יש יחס מיוחד לצומח. ובכלל, הפירות מקבלים "אישיות", אנחנו מתעניינים מאיפה צמח הפרי, לכל פרי יש זהות משלו שקובעת את הדין שלו.

מדרש תנחומא (וזאת הברכה סימן ז): "רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין".

האדם שמנותק מן המציאות, גם אינו מודה עליה, הוא חי בבועה שלו, לא מודע למציאות הטבעית, וגם לא לאלוקים שיצר אותה.

יהודי אינו מתנתק מן המציאות הגשמי, אלא אדרבה, מתחבר אליה, מעריך אותה ומברך עליה.

לצערי, הדבר המרכזי ביותר ביהדות נמצא עדיין בלי הגוף שלו וללא יכולת חומרית לבוא לידי ביטוי בעולמנו כרגע...

ויקרא (כה,כה)[3]: "כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו"

אור החיים הק': "כי ימוך אחיך"- אחיך=הקב"ה. "ומכר מאחוזתו" = נאלץ למכור את הבית שלו- בעוונותינו, המקדש הפך להיות נחלת נכרים כפי שכתוב "א-להים, באו גויים בנחלתך". והודיע הקב"ה שגאולת בית המקדש תהיה ביד הצדיק: "ובא גואלו הקרוב אליו" – מי שקרוב לקב"ה הוא יגאל את המקדש. "והגאולה תהיה, בהעיר לִבּוֹת בני אדם ויֹאמַר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם?! ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא א-להי עולם ברוך הוא לעד! ... ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב"!

אומר האור החיים הקדוש, שמי שהם אדוני הארץ - המנהיגים הפוליטיים, המנהיגים הדתיים וכו', הם יצטרכו לתת את החשבון למה הם לא גאלו את הקרקע של הקב"ה. למה הם לא פעלו למען השיב את הקרקע לבעליה המקורי - למה הם לא דחפו לתת תוכן לקריאה "הר הבית בידינו". בית המקדש עומד שמם, שועלים מהלכים בו ומבזים אותו ואנחנו יושבים בשקט...!

על זה צועק חגי הנביא (פ"א): "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!" איך נשב בבתינו בנחת ובשמחה, כשביתו של הקב"ה אבל, שומם וליבה של ירושלים, מבלי בניו הוא יושב?

גם הרמח"ל וגם הרמ"ק כותבים שהרוחניות של בית המקדש נמצאת גם כרגע כשהוא חרב, זאת אומרת שמה שחסר זו רק הבניה הפיזית שלנו של החומריות של בית המקדש!

2000 שנה הזנחנו את החומר ואת הקודש שבחול, גם בגוף שלנו גם באדמת ארצנו וגם במקום הקדוש לנו מכל, הגיע הזמן לתקן זאת...

הרב קוק (שמונה קבצים קובץ ז,ר):
"מתוך הרעננות החומרית והנפשית של חיי החול, אנו צריכים להדליק את אבוקת הקודש. 
כשיהיו חיי הגוף באומה מפותחים, וחיי הטבע של הרוח עז וצוהל, אז יוכלו תנאים טובים של חיי קודש, עזיזים ומיושרים, להיות נולדים.
אל נפחד מפני תגבורת כח החיים, בכל אופן שבא מתת אלהים היא, ולברכה לעולם היא באה".



[1] הרב חיים וידל.

[2] הרב שמואל אריאל.

[3] הרב עמיחי שוקרון.