Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 31 במאי 2018

פרשת בהעלותך - זוגיות – ענוה


זוגיות – ענוה

זוג מחכים שאחד מהם יתנצל...

רמב"ן (במדבר יב,ג): "וטעם והאיש משה ענו מאד - להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע".

יפתח נדר לה' שאם ינצח הוא יקריב את מי שייצא ראשון מפתח ביתו.
כשהוא מגיע הביתה, הבת שלו יוצאת בתופים ובמחולות...
טוב, תתיר את הנדר...
לא, יפתח לא מוכן ללכת לפנחס כי הוא רמטכ"ל הניצחון... שפנחס יבוא אליו...

באים לפנחס, מספרים לו, אומר פנחס, אין בעיה, שיבוא אלי ואתיר לו את הנדר... הוא לא מוכן ללכת ליפתח כי הוא נביא ויפתח עם הארץ...

אומרים חז"ל – בוויכוח בינו לבינו נפלה לקרבן הבת...

זה לא סיפור מהאגדות... זה מעשה מחיי היום-יום...

הרי אתה ואשתך לא רמטכ"לים ולא נביאים, אז למה אתה לא בא לבקש סליחה? למה היא לא באה לבקש סליחה?

בינתיים, מי נופל לקרבן? הילדים...

המוהר"ש אומר על המזבח שמזיל דמעות כשזוג מתגרש, למה המזבח דוקא, למה לא הארון או המנורה?
המזבח בוכה, כי הוא אומר: "כבר יש לי מספיק קרבנות, למה אתם מוסיפים לי את הילדים שעכשיו נהיים קרבן?!?!"

פשוט לכתוב פתק יפה, סליחה, הייתי אדיוט... מצטער, יש לי דאגות על הראש... וזהו, על מה המהומה?

גדול השלום (אביהם של ישראל, עוזי ברנע, מגבאי בית הכנסת "היכל יעקב"): בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל, "היכל יעקב", אני זה שנוהג לחלק את העליות לתורה, ומסדר אותם בדרך כלל בשעת חזרת הש"ץ. המתפללים יודעים כי הרב עולה לתורה בשבתות ידועות: בשירת הים, בעשרת הדברות וכד'. היתה זו אחת השבתות שבהן הרב היה צריך לעלות לתורה בשירת הים, ובאותה השבת היו ארבעה מתפללים שרצו לעלות לתורה למפטיר או למשלים למנוחת הנפטרים, קרוביהם.
מכיוון שאי-אפשר להעלות ארבעה עולים למפטיר או למשלים, ביקשתי מהם לוותר, אבל אף אחד לא רצה לוותר, בחושבם כי בכך הם מביאים נחת רוח לנפטרים קרוביהם, ולא רצו לצער אותם בוויתורם.
אמרתי לרב כי אני בבעיה – אף אחד לא רוצה לוותר, ואני לא יכול להעלות יותר משניים. אמר לי הרב: "תעלה את מו"ר אביך לשירת הים במקומי". אמרתי לו שזה ניגוד עניניים, ואני לא יכול להעלות את מו"ר אבי במקום הרב. הקהל לא יבין את זה. הרב הבין ואמר לי שהוא יעשה זאת. הוא דפק על השולחן ואמר: "יעלה חכם עזרא ברנע לשירת הים". כל המתפללים תמהו על שינוי הסדרים, אבל כמובן שאף אחד לא אמר דבר. הרב ויתר על העלייה הקבועה שלו, ואותם ארבעה מתפללים הבינו את הרמז.
מייד סימנו לי כל הארבעה כי הם מוותרים על העלייה של מפטיר או משלים למנוחת קרוביהם, וכך יכולתי להעלות את מי שביקש ראשון כסדר הראוי.
בדרך חזרה מבית הכנסת אמר לי הרב, כי כשיש ויכוח או מחלוקת – אין שום מנוחת הנפש לנפטרים, גם אם קרוביהם עולים לתורה.

זוג שבונה בית – בונה בעצם משכן קטן משפחתי לה'...

כל השראת השכינה במשכן הייתה תלויה בענווה של הפועלים בה! כמו שכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה"!

לכן משה רבינו העניו מכל האדם הקים את המשכן שאמור להתמלא בכבוד ה'!

משה רבינו סרב להנהיג את עמ"י בגלל ענוותנותו, לכן זכה לשמש בגלל זה את שבעת ימי המילואים במשכן!

משה אומר לאהרן "מה אתה בוש לכך נבחרת" - בגלל שאתה בוש אפילו שויתר על נפשו הגשמית והרוחנית כדי להציל את עמ"י מעוון יותר גדול (שאז יהרג כהן ונביא ביום אחד) ורק לכן הסכים - לכן נבחר כי צריך את היסודות הללו של שברון הלב וענווה ושפלות וויתור שעליהם יעמוד בית ה'!!!

דוד המלך אמר כשהביא את ארון ה' "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" כי רק ככה אפשר להביא את ארון ה'!

לכן אדני המשכן (שהם היסוד של הקרשים) נעשו ממחצית השקל שגם העשיר וגם העני התנדבו אותו דבר ואין שם התנשאות.

לכן הארון ששם השכינה שורה ומדברת מבין הכרובים כל מידותיו היו שבורות – כי השבור הוא השלם לפני ה'!!!

זה לא שמשכן עם גאוה הוא פחות טוב... אלא אי אפשר שמשכן כזה יעמוד!

גם משכן זוגי לא יכול לעמוד אם כל אחד יטפס על העץ שלו, יתבצר שם, יסדר את המינימום ההכרחי ויחכה שהשני ירד מהעץ יטפס אליו ויבקש סליחה...

משכן כזה הוא בלתי אפשר לבניה...

זה כמו מגדל בבל... ברגע שנהיה פירוד, המגדל התמוטט...

ה'פני מנחם' מגור (שמחה בבית עמ' רנב'): אם לוקחים ספר תורה, ופורמים את יריעותיו, הרי הספר יורד מקדושתו, והיריעות מקבלות קדושה של ׳חומש׳. דהיינו, קדושתו של ספר התורה, נוצרת, בין היתר, מהיותם של כל החומשים תפורים בו יחדיו. ברגע שמנתקים את החומשים או את היריעות, ומפרידים אותם, איבד ספר התורה את קדושתו וערכו כ׳ספר תורה׳. כך גם קדושתו של הבית היהודי, המתבטאת בכך שהשכינה שורה בו, היא אך ורק אם שני בני־הזוג חיים זה עם זה בשלום ובנחת, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה בביתם. ברגע שהם נפרדים מעט האחד מהשני, כבר מאבד הבית שלהם מקדושתו וערכו.

גם בני הזוג יודעים שעצם ההתבצרות שלהם על העץ היא חורבן והיא תזיק להם הרבה יותר מאשר הוויכוח כרגע ועדיין הם נשארים כל אחד על העץ שלו...
המשורר אברהם חלפי: "ישנה חיה קטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת".

לעם מסוכן להיות עניו!

הרב אורי שרקי: ישראל מכונים בפי חז"ל "ענוים" ("ענוים הגיע זמן גאולתכם" ילקו"ש ישעיה תצט. וכן "כי אתם המעט מכל העמים – בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעיטים עצמכם לפני" חולין פט,א).

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו שסיפר בשם הבא"ח ע"ה, מעשה בשייך ערבי שאמרו עליו שהוא ענו גדול, עד כדי כך שאם היה רואה ילד קטן או סומא שרוצה לעבור את הכביש, היה עוזר להם במסירות גדולה. משסיפרו לרב על העניין התפלא מאוד ואמר איך יכול להיות שגוי שכידוע כולו גאווה ואין לו נשמה טהורה, יתנהג כך? פעם אחת ביקש הרב להתלוות לאותו שייך. השייך שהבין מדוע הרב מלווה אותו, עשה מעשי ענוה בכפליים, והרב רואה ומשתאה. לעת ערב, פנה השיך ואמר לרב: "נו, איך הענווה שלי?". אמר הרב: מעתה אין לי שום פלא על הענווה שלך, את התשובה כבר קיבלתי...

יחד עם זאת ישראל הם "עזים שבאומות" (ביצה כה:).

יש להבין זאת על פי ההבחנה בין היחיד לכלל.

האומה כקולקטיב עזה היא, אינה ותרנית ביחס לשליחותה האוניברסלית. מה שאין כן היחידים, שמידתם הפרטית היא הענוה והותרנות.

קיימת סכנה קיומית ומוסרית לאומה אם מתחלפים היוצרות בעזות של יחיד וענוה של הכלל: "אין בתכונה של קיבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל" (אורות הקודש ח"ג, מוסר הקדש פרק יב).