Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 9 במאי 2018

פרשת אמור - החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי


החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי


ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

להזהיר זה גם מלשון זהר - שהילד יהיה זוהר!

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

קודם כל בונים בילד אישיות שמעריכה את עצמה ויכולה לאהוב, אישיות שתהיה מסוגלת לאהוב אחרים בעצמה בעתיד רק לאחר מכן מעמיסים על גבי זה עבודת השם...

בפרשתנו[1], יש ילד חוץ, הוא מכונה "המגדף". אין לו שם וגם מקום אין לו. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – הוא בנה של שלומית בת דִּבְרִי משבט דן אבל אבא שלו הוא איש מצרי. עוד במצרים הוא ראה את שלומית וחשק בה ומה עשה – העביד את בעלה בפרך כל הלילה והוא עצמו נכנס בחושך והיה איתה, מבלי שידעה שזה הוא.
מהלילה ההוא נולד ילד. וכשלכולם יש חניה, הוא מחפש את שלו: "סליחה, באיזה שבט אני נוטה את אוהלי?"
"אין לך מקום".
"אבל אמא שלי, שלומית בת דברי, היא משבט דן".
"נכון נשמה, אבל אבא שלך מאיפה?! החניה היא לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם. אין לך מקום, אתה ילד חוץ".
ילד החוץ הזה מקלל ומגדף וסוקלים אותו באבנים.

"ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן יצא? שואלים חז"ל ותשובתם מופלאה: מפרשה של למעלה יצא. מהפסוקים שכתובים ממש לפני פרשת המגדף ועוסקים בשתי הלחם, אותו לֶחֶם-הַפָּנִים שנאפה בבית המקדש ויש בו פלא: הוא נשאר חם ממוצאי השבת שהוא נאפה, עד לשבת הבאה.
והמגדף מלגלג: "צאו מזה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ? איזה שטויות. דרך המלך לאכול פת חמה של אותו יום. שמא פת צוננת של תשעה ימים? אני לא מאמין בנס הזה, שהחלות נשארות חמות מערב שבת עד מוצאי השבת הבאה. קשקושים". 
למה הוא צוחק על לחם הפנים? כי כל כך הרבה זמן הוא לא אכל לחם חם. "כל כך הרבה זמן לא הכניסו אותי הביתה", הוא אומר. "אני לא מאמין שמחכה לי לחם חם באיזשהו בית...".

ילד שלא קיבל חום בילדות לא יכול להכיל חום גם כשיהיה גדול...

אומר הרב הוטנר ("פחד יצחק" לפורים, על שמות י"ז,טז) – מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר. לזה הוא מחכה, עמלק. לרווח הבין-דורי הזה, כי זה יהיה הניצחון שלו.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. מהיכן יצא? שואלים חז"ל ואני עונה: הוא יצא מהמושג "בן". הוא החליט שהוא אחר, וזו טעות סוֹפר שכבר אי אפשר לתקן.

רבי שמעון בר יוחאי מצמצם את כל האינטלקט הזוהר שלו לאבהוּת. "יכוֹלני, אני ובני, לפטור את העולם כולו מן הדין". מה, זה מה שיגאל את העולם? כן. אני ובני.
לא בלי בתי. לא בלי בני. אין גאולה אחרת. ואידך זיל גמור!

השבוע הרציתי לפורום מדהים של מנהלות בתי ספר. חרדיות-חרדיות, ולצידן מנהלות בתי ספר חילוניות הארד-קור, כך הן מכנות את עצמן. זה היה פשוט מדהים...
אני אמרתי להן, ש... אין בהן צורך. הגעתי כדי לומר להן שאין בהן צורך. מפני שידע זה לא מה שצריך היום. המורה של היום הוא לא המורה של פעם. ידע יש בגוגל ובמנועי חיפוש. גם סטיב ג'ובס לא סיים את לימודיו. "אז למה זקוקים לכן? רק לדבר אחד שנקרא: אהבה".

מה המושג "מורה"? הר המוריה נקרא כך, לכאורה, על שם ההוראה שיוצאת ממנו. אבל זה לא מה שבחרו חז"ל לומר. הם אמרו: על שם המור הטוב שיש שם.

מורה היא אחת שלוקחת את התלמיד שנראה הכי נורא בעולם ואומרת עליו: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ  ה'".

שאלתי את כל המנהלות האלה, נשי שיעור קומה מדהימות: "איזה זיכרון יש לך ממורֶה או מורָה שהכרת?"

היה מדהים לשמוע, שלהוציא אחת, אף אחת לא דיברה על ידע. אחת סיפרה, למשל, איך היא עלתה ממרוקו ולא דיברה עברית וישבה בכתה נזופה והמורה לקחה אותה בהפסקה וחיבקה אותה. מה שזכרו ממורים וממורות היה משפט אחד נהדר, או, לחילופין, משפט נורא אחד של מרחק: אתה ילד חוץ.

עדיף לילד הורים לא השכלה של פסיכולוגיה חינוכית אבל עם הרבה אהבה מאשר הורים עם תואר שלישי בחינוך שלא יודעים לאהוב...

טבעיות בריאה בנפש הפרטית:

הרב קוק (פנקס הדפים ד (42), יש לך כנפי רוח עמ' רלד): "לפי אותה המדה שהחיים הטבעיים לקויים הם בגוף וברוח, כך התורה מתלבשת בלבושים של חלשה המעוררים זועה בנפשות. על כן צריך לשוב אל הטבע החמרי והרוחני כדי לחזק את אור החיים של כל רוממות קודש".

כתנות אור (עודד מזרחי עמ' 9): "רפאלה חשה ציר בבטנה. מיד שלחה את שכנתה לקרוא לבעלה עופר שישב בדירת הסופרים שלו בעירם עמנואל. בדיוק כתב אז את שירת הים. הוא הגיע בריצה לביתו והזמין אמבולנס, עזר לאשתו להתארגן, וכאשר האמבולנס הגיע סייע לה לעלות. הוא אחז בידו ספר תהילים. מה כבר אפשר לעשות בדרך ללידה?!
עופר גמא פרק ועוד פרק. מדי פעם התבונן במרחבי השומרון שנשקפו מהחלונות, אבל מיד החזיר את עיניו לאותיות. רפאלה קראה את ׳׳התיקון הכללי׳׳ בין ציר לציר. היא ניסתה ללכוד את מבטו של בעלה הממלמל, אך לשווא.
הם נכנסו למחלקת יולדות ב׳׳לניאדו׳׳. עלה בדעתו של עופר להתקשר להוריו ולהורי אשתו בטלפון הציבורי, אבל התחרט. כאשר תהיינה, בעזרת השם, בשורות טובות אתקשר. ממילא הם לא קוראים תהילים, אז במה יועילו?!
אחרי רבע שעה יצאה רפאלה בלוויית אחות שאמרה להם: ׳׳את זקוקה להליכה כדי לזרז את הלידה. אני מבקשת שתלכו ביחד לאורך חוף הים׳׳.
עופר תמה בלבו: האם היא לא רואה שאנחנו חרדים? מה לנו ולחוף הים?! האחות חייכה מעט ואמרה: ״זה בסדר. מדובר בחוף דתי׳׳, והוסיפה, ׳׳אם תרגישי שהצירים מתגברים, תחזרי מיד״.
וכך מצאו את עצמם מטיילים בחוף נתניה עם השקיעה.
עופר התבונן בשמיים המרהיבים. כבר שבע שנים שהוא חוזר בתשובה ומאז לא טייל בחוף הים ובטח שלא בשקיעה. הם פסעו דומם לאורך החוף השומם. הגלים ליחכו את החול הרך.
איזה מצב סוריאליסטי, חשבה רפאלה, מתי אנחנו מטיילים ביחד לראשונה בחיינו? כדי לזרז את הצירים...
היא הביטה בפניו הדרוכות של עופר. היא לא זכרה אותו צוחק באופן משוחרר מאז שנישאו. לכל היותר אמר איזה חידוד תורני.
מלון ״ארבע העונות״ נראה באופק. הוא החל לספר לה איך עבד שם בתור בל-בוי כאשר היה סטודנט והצחיק אותה מאוד. לפתע עלתה במוחה מחשבה מוזרה: עופר הוא בחור מקסים. איזה כיף שאני נשואה לו!
היא נדהמה מעצמה. מעולם לא העזה לחשוב מחשבה כה פשוטה וטבעית. החליפה הארוכה של עופר השתרכה בחולות וספגה גרגירים לחים.
היא ביקשה שיספר לה עוד סיפורים מצחיקים. הוא חשב בלבו: משונה מאוד. דווקא עכשיו, כשרפאלה עומדת ללדת את ילדינו השלישי, היא כל כך נחמדה.
הוא נזכר בפגישות השידוכים שלהם. הכול היה מלא בתפילות לה׳ ועטוף במצוות ובפתגמי חז״ל. רק דבר אחד היה חסר: חיבה טבעית בין איש לאשה, מתנת אלוקים הגנוזה מגן עדן מקדם.
לפתע רפאלה חשה בציר ממושך. הם מיהרו לעבר בית החולים כשהם נבוכים מטיפת הטבעיות שנטפה עליהם. בשעה טובה ומוצלחת נולד להם בן זכר וייקרא שמו בישראל מתניה.
כמה חודשים לאחר מכן פנה עופר לרפאלה והציע לה בביישנות: ״אולי נשאיר את הילדים אצל אחותך וניסע לחוף נתניה לתפוס את השקיעה ?! ״ היא הסמיקה והנהנה בראשה לאות הן.

הרב קוק (פנקס מא כ, מאמרי הראיה ב 409, יש לך כנפי רוח עמ' רלה): "הכרח הוא שיתכונן בעולם יפה יפה, המוסר הטבעי, היושר הטבעי, ההשכלה הפשוטה והעז של החיים המיושרים. ועל ידי ההשראה העמוקה וההרחבה התכונתית הזאת, המתלבשת בלבוש חול, יעשה מכון שיואר בו אור הקודש היותר מבהיק ויותר עליון".

רק ע"י חינוך מאהבה של בנים מגיעים לנפש בריאה ושמחה:

כותב הזוה"ק (ח"ג קיח.): "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא".

[תרגום: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה - כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים].

בגלות, בחו"ל, עבודת ה' שלנו היתה ביראה כמו עבדים, בארץ ישראל עבודת ה' היא מאהבה כמו בנים!

בחו"ל היתה חסרה הפנימיות, החינוך היה בכפיה כמו עבד, בארץ ישראל חוזרים לפנימיות חוזרים לחינוך מאהבה!

עין איה (ברכות א' פ"א ז. ע'): "יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות. כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, ער הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם".

חינוך מאהבה אמנם גורר בחירה חופשית אחרת לפעמים... אבל ככה זה בנים הם לא תמיד עושים כל מה שתרצה, עבדים עושים הכל... ועדיין אתה מעדיף את הבן שלך על פני העבד...

לכן אומרים חז"ל שהקב"ה מעדיף את עם ישראל בארצו אפילו רשעים מאשר צדיקים בחו"ל...

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

באחת השבתות עלה מתפלל נסער על במת בית הכנסת 'שערי תורה' שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה באמצעה והכריז בקול רם ונרגש לפני הרב וציבור המתפללים:
"דעו לכם רבותי כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי ביפו ועוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! כל המתפללים מתבקשים להפסיק מיד את תפילתם וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!"
הקהל שמע את דברי האיש הנרגש וקולות של זעם על חילול השבת בפרהסיה נשמעו מכל עבר.
היו כאלה שקראו לעשות שפטים באותו רשע. לאחר שירד האיש, עלה הרב קוק על הבמה, השקיט את הקהל המרוגז בתנועות ידיו ואמר בקול נמוך, אך תקיף:
"אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר, אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן. ממני תראו וכן תעשו!"
לאחר התפילה יצאו כל המתפללים ובראשם הרב קוק לרחובה הראשי של יפו המוליך לחנותו של שמואל הסנדלר.
העוברים והשבים השתאו למראה התהלוכה. הם הגיעו לחנותו של הסנדלר שהיתה פתוחה לרווחה וכמה לקוחות נראו בתוכה.
המתפללים ועוברי אורח נוספים שהצטרפו אליהם ניצבו על עומדם וחיכו בדריכות למה שעומד להתרחש לנגד עיניהם.
הרב נכנס לחנות כשהוא עטוף בטליתו וקרא בקול רם: "ר' שמואל, שבת שלום לך"!"
שמואל הסנדלר נדהם למראה רב העיר ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא ציפה שהרב יאמר דבר מה נוסף, שיוכיח אותו על חילול השבת בפרהסיה, אבל הרב נפרד ממנו לשלום בניד ראש ויצא מהחנות לעבר ביתו כדי לסעוד את סעודת השבת.
לאחר שהרב יצא, נכנסו כל המתפללים בזה אחר זה ובירכו את שמואל הנדהם בשבת שלום כפי שעשה הרב.
הסנדלר הושפע עמוקות ממה שאירע. הוא התמלא בבושה וחרטה, וזמן קצר לאחר שהסתלקו כולם נעל את חנותו וניגש לביתו של הרב קוק, עדיין בעיצומה של השבת.
הוא הקיש על הדלת ולאחר שהופיע הרב וקידמו בפנים טובות ומאירות, אמר שמואל בבכי ובתחנונים "כבוד הרב. יש לי שמונה ילדים בביתי והכנסותיי אינן מספיקות כדי להאכילם ולהלבישם. אשתי לא יכלה להכין עבורנו אפילו סעודה אחת לשבת, ומשום כך אני מוכרח לעבוד גם בשבת. כל השבוע יושב אני בחנותי ומעטים הנכנסים. אפילו זוג מגפיים אחד לא מכרתי השבוע. אין לי כל ברירה. בצער רב נאלצתי למכור גם בשבת, כבוד הרב..."
הרב הרגיע אותו במילים נעימות והסביר לו כי הוא טועה ודווקא אם ישמור על השבת כהלכתה, תבוא לביתו הברכה.
לבסוף בקש ממנו להגיע אליו שוב במוצאי שבת. כאשר חזר שמואל לבית הרב בצאת השבת, הושיט לו הרב סכום כסף וברכו שיצליח בעסק. לאחר מכן פנה הרב לוועד הקהילה וביקש מהם שיקלו על מצבו של שמואל.
ומאותה השבת ואילך, דקדק הסנדלר לשמור את השבת כהלכתה וראה ברכה בעמל כפיו.





[1] הרבנית ימימה מזרחי.