קודם כל השתדלות
שיר השירים רבה (א,לא) מביא סיפור מעשה על בני זוג מהעיר צידון, שלאחר כעשר שנות נישואים
ללא ילדים באו אל רשב"י במטרה להתגרש[1].
אמר להם רשב"י: "כשם שנישאתם
במאכל ובמשקה, כך תיפרדו". שמעו בקולו, עשו להם יום טוב וערכו סעודה גדולה.
במהלך הסעודה שתה הבעל יין לרוב. כטוב
ליבו ביין הוא אמר לרעייתו: "קחי עימך בלכתך כל חפץ טוב שיש לך בבית וקחי
אותו עימך אל בית אביך.." ומיד לאחר מכן, היין נתן בו את אותותיו והוא שקע
בשינה עמוקה.
או אז, ביקשה האשה מעבדיה כי יישאו אותו
במיטתו לבית אביה.
כשהתעורר, הקשה מיד הבעל: "מה לי
בבית אביך?" ואילו האשה השיבה: "ולא כך אמרת לי, 'כל חפץ טוב שיש בביתי,
טלי אותו ולכי לבית אביך'?.. אין לי בעולם חפץ טוב ממך!"
הלכו שוב לרשב"י, וכעת עמד
רשב"י והתפלל עליהם ואכן כעבור זמן, נגד הסיכויים, נולדו להם ילדים.
שם: "ללמדך מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים
עקרות".
אבל אם כל מה שהיה צריך כדי שבני הזוג יזכו לילד הוא שרשב"י יתפלל עליהם,
מדוע לא עשה זאת מהרגע הראשון?! מה היה הצורך בסעודת הגירושים, על השלכותיה
הנפתלות, אם מה שבסופו של דבר חילץ את הזוג ממצוקתו היה תפילה, שאותה היה יכול רבי
שמעון לשאת מההתחלה?!
כותב הרב
קוק (מאמרי הראי"ה ב, מגד ירחים עמ' תקא):
"[חודש] אייר - הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי
הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".
מהותה של תורת הקבלה (אוצר הרזים), היא לא להסתגף אלא לקדש את החומר.
רשב"י מחבר את הקודש והחול, את ההשתדלות ואת הנס.
הוא למד את
זה מרבו ר' עקיבא שעשה מרד גשמי בפועל ולא הסתפק בלימוד תורה.
הוא גם למד
את זה משיעור כואב של 13 שנה במערה...
עין
אי"ה (שבת על שבת ל"ג. פיסקה רסט): "אותיכו
תריסר שני במערתא. חיי החברה המעשית הנם שש שנים... וההכשר הנהו צריך להיות כפול:
עליית הצדדים העיוניים, הנדרשים לכלל כל השאלות שבכל הליכות החיים... ואח"כ
ההכשר להוציא אל הפועל את כל הצדדים העיוניים בחיים בפועל...".
עין
אי"ה (שבת על שבת ל"ג. פיסקה רעג): "יצתה
ב"ק וא"ל להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם - וכיון שעוד לא באתם עד
אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התעודה העליונה, וחפצכם
להחריב את המצב של ההוה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה, ולא
לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב, ע"כ שובו
למערתכם, להוסיף עוד מעלה"!
רשב"י
ובנו חזרו למערה לעוד 12 חודש (חודש לשנה) כדי ללמוד
איך להופיע את כל המעלות העליונות שהם למדו בתוך עולם המעשה...
רשב"י רוצה שהזוג יעשו השתדלות מעצמם, אח"כ הוא יתפלל לנס, שבאמת קרה...
שמעתי ממו"ר
אבי שרבו הרב נחמני זצוק"ל שהיה מלומד בניסים ובעל
רוח הקודש, היה חוקר שתי וערב אם האדם שפנה אליו עשה את כל ההשתדלות האפשרית בכל
כיוון אפשרי במקביל לתפילה עליו...
על ההשתדלות
הנצרכת הרבה לפני שסומכים על הנס כותב גם רש"י בפרשתנו (ויקרא כב,לב): "...וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל
המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו
עצמן על מנת הנס...".
לא סתם
הסיפור עם רשב"י היה בנושא זוגיות - שלום בית – זה דבר שרק לעתים רחוקות
מתרחש במקרה...
זוג
שרוצים שלום בבית, צריכים לעשות במודע דברים שישכינו
שלום ושלווה בביתם. הם זקוקים לתוכנית שלום. צריכים להיות מוכנים עם אסטרטגיות
המסוגלות למזער מריבות או להמנע מהם כליל.
אחרי
ההסכמי שלום והמאמץ היום-יומי יופיעו הניסים מלמעלה...
כמו כן הגאולה
של האומה קשורה ישירות לזוגיות של איש ואשה:
כדברי
הנביא ישעיהו (סב,ד-ה): "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד
עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ
וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: כִּי יִבְעַל
בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ
עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ".
גמרא (ברכות ו:): "רב נחמן בר יצחק אמר... כל המשמח חתן וכלה... כאילו
בנה אחת מחורבות ירושלים".
הניתוק מעולם
המעשה שייך לגלות, מנגד, ההתחזקות המעשית היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה בארץ ישראל:
כמו שכותב
הרב (אורות, אורות התחיה פסקה כז): "ההתגברות
הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל
אשר בם.
רק בזמן
החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך
להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה
בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.
אבל כאשר
הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים
המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה!
וכל מה
שיתרחבו הגורמים המעשיים יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים,
ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".
[1] כמובא במסכת יבמות (סד.):
"נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה- יוציא וייתן כתובה, שמא לא זכה
להיבנות ממנה".
למעשה, בדורות האחרונים נהגו הצדיקים הגדולים שלא לקיים הלכה
זו. כמו שרואים אצל הרבי מליובאוויטש, שהיה נשוי לאשתו במשך 60 שנה, עד יום מותה,
מבלי שנולדו להם ילדים. וכן הרב צבי יהודה זצוק"ל ועוד...).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!