פרשת משפטים - איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

שמות (כב,ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ".

רש"י (שמות כא,ב בשם חז"ל) מבאר שעבד עברי נמכר לעבד על ידי בית דין, כתוצאה מכך שהוא גנב ולא היה לו מה לשלם.

הרב שלום משאש זצוק"ל[1] (וחם השמש):

"למה פתחה התורה בדיני גנב?

בגלל שהקב"ה הוא אבא שלנו והאבא דואג יותר לבנים הבעייתים שלו מאשר לאלו שהכל בסדר אצלם, מחפש הקב"ה עצה טובה לבנו הגנב.

על כן אמרה תורה למכור אותו, כי כמו שבמלכות דארעא מושיבים את הגנב בבית הסוהר, זה לא משפיע לטובה על הגנב, להיפך בבית הסוהר הוא נפגש עם עוד גנבים אחרים ומוסיף ללמוד מהם, וכשיצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה מוכרח הוא להיות גנב, וגם בזמן שהוא בבית הסוהר, מה יעשו אשתו ובניו כדי לחיות, מוכרחים להיות גנבים.

אבל התורה הקדושה, אמרה למכור אותו ומסתמא ימכרוהו בית דין לאיש הגון, ובשש שנים ילמד שם נימוס ודרך ארץ ומידות טובות, כי יראה שם איך הבנים מתנהגים, ושם גם כן יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לגזול, וגם יראה איך מכבדים אותו... ואמרו רז"ל בירושלמי, שאם יש לו כר אחד, יתנו לעבד, והוא ישן בלא כר, ומכל זה יבוש מלהיות גנב, ואחר שש שנים דואגת התורה עבורו שלא יהיה גנב, ואמרה "הענק תעניק לו מצאנך" וכו' כדי שיהיה לו להתפרנס, ובזמן עבודתו חייב האדון לזון אשתו ובניו כדי שלא יהיו גנבים".

ליקוטי הלכות (חו"מ הלכות אבידה ומציאה ג,טו. הלכות פריקה וטעינה ב, באמצע): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ וְחָדַלְתָּ וְכוּ' עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ - ... פֵּרְשׁוּ רז"ל שֶׁזֶּהוּ מִי שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְזֶהוּ בְּחִינַת רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ כִּי מִתְגַּבֵּר עָלָיו כֹּבֶד הַמַּשּאוֹי שֶׁהוּא הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... וְזֶהוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ וְכוּ' כִּי הִתְגַּבְּרוּת הֶעָוֹן הוּא בִּבְחִינַת הַחֹמֶר וְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת... וְהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל כָּל אֶחָד שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... אֲזַי אָסוּר לוֹ לְהַעֲלִים עַיִן רַק מֻטָּל עָלָיו לְרַחֵם עַל חֲבֵרוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ לְקַיֵּם עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ... כִּי כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁגִּיחַ עַל חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם לְהוֹצִיאוֹ מֵהַמַּשּאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲוֹנוֹת... וְזֶהוּ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ...".

איך עוזרים אפילו לגויים?

הרב קרליבך: אני רוצה לספר לכם סיפור ממש געוואלד.

כל הצדיקים הגדולים, כל המאורות הגדולים שלנו - לכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת לעבוד את ה׳ ולשרת את האנושות. בוודאי שמעתם על רבינו הקדוש ר׳ אהרן הגדול מקרלין.

בקרלין משקיעים את כל האנרגיה בתפילה. את כל הלב, את כל הנשמה.

הם צועקים ומתפללים עד מיצוי הנפש. ׳מקולות מים רבים׳ - בקולי קולות ועם הרבה דמעות.

פעם שאל ר׳ אשר מסטולין, בנו של ר׳ אהרן, את אביו: ׳אם אני צועק בתפילה כמו אדם שקוזק עומד עליו בחרב שלופה - האם זה מספיק?'

הוא ענה: ׳כן, זה טוב בשביל ההתחלה. עד ׳ברוך שאמר׳. אבל אחר כך צריך הרבה יותר'.

ובקרלין - כמו אצל עוד כמה רביים - לפעמים מתפללים מנחה ממש מאוחר.

ובכן, הסיפור הזה אירע לפני כמאה ושבעים שנה, בקרלין.

יום אחד, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, נכנס רבינו הקדוש ר׳ אהרן - דהיינו ר׳ אהרן השני, בנו של ר׳ אשר מסטולין - לבית המדרש. חשבו שהוא עומד להתפלל מנחה, אבל הוא אמר: ׳היום לא נתפלל כאן. היום נתפלל בכפר נידח, רחוק מכאן. אז רבותי, בבקשה - הכינו את העגלה ואת הסוסים'.

רתמו החסידים את העגלה לסוסים. היה בה אולי מקום לעשרה, אבל כמובן - עלו עליה שלושים... איזה חסיד לא ירצה לנסוע עם הרבי להתפלל מנחה? והם מתחילים לנסוע.

רבותי! אני רוצה שתדמיינו את הנסיעה הזאת. נוסעים עם ר׳ אהרן לתפילת מנחה במקום רחוק. הכל כל כך מיוחד זה לא אותם שמיים, לא אותם עננים, לא אותם בתים... השמיים קרובים יותר, אלוקים קרוב, העולם יפה כל כך, הכל טוב. נוסעים ונוסעים ונוסעים, נעשה חשוך יותר ויותר, אבל בתוך הלב יותר ויותר אור.

הלילה ירד מזמן. נעשה מאוחר, והחסידים מתחילים לדאוג. מדי פעם הם פונים לר׳ אהרן: ׳רבי, כבר מאוחר! מה יהיה עם תפילת מנחה?

אבל בכל פעם עונה הרבי: ׳עדיין לא, עדיין לא, והם נוסעים ונוסעים... נופים חדשים, לא מוכרים. הרים ובקעות, כפרים... ושוב פונים החסידים לרבם: ׳רבי! כבר חצות לילה!' משיב ר' אהרן: ׳בכפר הבא נעצור להתפלל'.

הם מגיעים לכפר קטן ונידח, ומיד מצביע הרבי לעבר הבית האחרון: ׳שם! זוהי אכסניה קטנה. בית מרזח. מקום ששותים בו יי״ש (יין שרף) ותה. והנה יוצא מהבית יהודי זקן מאוד, ואומר: ׳אהה, רבותי! איזו שמחה לראות אתכם! אני היהודי היחידי כאן בכפר'.

הם מביטים בו ותמהים: בן כמה הישיש הזה - תשעים? מאה? אולי יותר...

והוא פונה לר' אהרן: ׳רבי הקדוש, מה אני יכול לעשות בשבילכם?' עונה הרבי: ׳נשמח אם תרשה לנו להתפלל כאן מנחה'.

כפר נידח ברוסיה, אמצע הלילה. שקט מסביב. ליל קיץ, החלונות פתוחים, וחסידי קרלין מתחילים להתפלל. אתם מבינים, ידידים?

הם ידעו שאם הרבי נסע דרך ארוכה כל כך בשביל להתפלל מנחה דווקא כאן, יש דברים בגו. מי יודע אלו ׳תיקונים' נוראים בא הרבי לתקן כאן- ואם במנחה רגילה היו חסידי קרלין מתפללים בקולי קולות ומכל הלב, אתם מתארים לעצמכם איך התפללו שם, באותו כפר נידח בחצות לילה, אחרי נסיעה של שעות...

הצעקות - עד לב השמיים. כמו יום כיפור ושמחת תורה יחד.

והנה, כל תושבי הכפר - איכרים פשוטים, התעוררו בבהלה!

אתם מבינים? ברוסיה בכפרים, היו כל הבתים עשויים מעץ, וכששומעים צעקות באמצע הלילה - יש לזה רק פירוש אחד: דליקה! יצאו כל הכפריים מבתיהם בפיג׳מות, ישר מתוך חלומותיהם, והחלו לצעוק: ׳אש! אש!׳

וכולם רצו לכיוון האכסניה כשבידיהם דליים של מים. אבל כשהגיעו לשם והביטו דרך החלונות, הם ראו אש... אבל איזו אש? לא אש ששורפת, אלא אש שבונה עולם, אש שבכוחה לאחד את העולם. אש מחממת, אש שבכוחה לשקם את הלב ואת הנשמה שלך לנצח.

תרשו לי, ידידים, לחלוק איתכם תורה של רבינו הקדוש, ה׳בית יעקב׳ מאיז׳ביצא.

הוא אומר: כשעמדנו בהר סיני לקבל תורה, אומות העולם לא באו. אבל כשיבוא משיח, כולם יבואו אלינו לירושלים עיר הקודש. מה ההבדל?

והוא עונה: הר סיני הוא המקום בו קיבלנו את התורה. אבל בית המקדש הוא גם מקום התפילה. ובתפילה יש משהו מיוחד. כשאני לומד תורה ואדם אחר מקשיב לידי, אם הוא לא מבין את מה שאני לומד - כמובן שהוא לא לומד. אבל אם אני מתפלל מכל הלב ואדם אחר מאזין לידי - פתאום גם הוא מתפלל יחד איתי. גם אם הוא לא יהודי...

דעו לכם, ידידים, יהודי אחד שמתפלל באמת, יכול להפוך את כל העולם למתפללים.

עכשיו עיצמו את העיניים ודמיינו את חסידי קרלין מתפללים באותו הלילה, בכפר הנידח.. ראו את האיכרים: הם מצטרפים!

הם מניחים את דליי המים, נכנסים לאכסניה ומתחילים לצעוק ולהתפלל מעומק הלב. כפי שמעולם לא עשו זה היה כמו ימות המשיח.

אתם שומעים, ידידים?

יום אחד, יבואו כל העולם לירושלים. כולנו נהיה שם. אנחנו והאיכרים, האיכרים וכל העולם, העולם והקדוש ברוך הוא. כולם נתפלל שם יחד.

ישעיהו (נו,ז): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

אחרי התפילה הם רקדו יחד - החסידים והאיכרים!

הם הרגישו כולם לב אחד, נשמה אחת.

וכשאנחנו מתפללים יחד עם אומות העולם, כמובן שהם לא יכולים לשנוא אותנו. להפך - הם נותנים לנו כבוד שלא יאמן. האיכרים רצו הביתה והביאו כיבוד לרבי ולחסידים: תפוחים, כל מיני פירות... ובסוף ניגשו לרבי לקבל ממנו ברכה. הם ממש ידעו: ׳הבוחר בעמו ישראל באהבה׳. אחר כך חזרו לבתיהם לישון...

אמר ר׳ אהרן לחסידיו: ׳רבותי, הגיע הזמן לשוב הביתה'. כולם כבר ישבו בעגלה. אז פנה הרבי ליהודי הזקן, בעל האכסניה: ׳נו! למה אתה מחכה? ספר לנו כבר!׳

ניגש הזקן ואמר: ׳רבי הקדוש, דעו לכם שהיום יום הולדתי. בן מאה ושבע אנכי היום. ובדיוק לפני מאה שנה, כשהייתי ילד בן שבע, היה כאן הבעל שם טוב הקדוש. אז היה סבי בעל בית המרזח. אני זוכר זאת כמו היום. הבעל שם טוב הקדוש וחסידיו הגיעו בחצות לילה. והוא אמר: ׳הבה נתפלל מנחה!׳ וכמו הלילה - החסידים התפללו בקולי קולות ומכל הלב. וכל האיכרים התעוררו ובאו. וגם הם התפללו בכו ורקדו.

ואז, לפני שעלה על העגלה, ניגש אלי הבעל שם טוב הקדוש, שים על ראשי את ידיו הקדושות, וכך אמר:

׳ילד יקר ומתוק, יש לי משהו חשוב ונשגב לומר לך. אל תשכח את מה שראית. דע לך, בעוד מאה שנה בדיוק, יקרה מה שקרה היום: צדיק אחד יבוא לכאן עם תלמידיו, והם יתפללו יבכו ויצעקו, כפי שלא עשו מעולם. וכל האיכרים יצטרפו אליהם, יתפללו וירקדו יחד איתם. זכור ואל תשכח, ילד: ספר להם שהייתי כאן לפניהם'.

ליהודי אתה עוזר עם תורה ותפילה, לגויים אתה יכול לעזור ע"י תפילה, לקרב את כל העולם לה'.

שמות (כג,כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

נלע"ד שזה נרמז בפסוק הזה - ועבדתם (שזו התפילה) – בלשון רבים. לחמך מימיך מחלה מקרבך (שזו התורה[2]) – בלשון יחיד (רק עם ישראל).

---

[1] רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של ירושלים, חי בין השנים תרס"ט-תשס"ג (1909– 2003 למניינם).

[2] לחם – לכו לחמו בלחמי, מים – אין מים אלא תורה. מחלה – משלי (ג,ח): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" ע"פ הגמרא (תענית ז.).

פרשת יתרו - "מי פעל עם אל"

"מי פעל עם אל"

באילו ישיבות למדו משה רבינו, יהושע בן נון? דוד המלך? ר' עקיבא?

למרות שמאות ואלפי שנות גלות נטו להאפיל על זה – ישיבות ההסדר היא הדרך היהודית המסורתית והמקורית. מה היו מערכות משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, רבי עקיבא - כפי שחז"ל תפסו ותיארו אותן - אם לא ישיבות הסדר?

רמב"ן (בראשית כו,כט): "ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב אריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם. וכאשר ראו הצלחתו כי הוא מאת האלקים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו... וכמעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו".

מלבי"ם (ירמיה לא,כא): "המליצה תצייר את המדינה כנקבה, ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ''ש כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך, כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע''י כיבוש ומלחמה".

מובא במדרש מקצת מהמלחמות של השבטים ושל יעקב שממש אבל ממש לא היו סמרטוטים...

ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו".

שם בהמשך גם מובא השילוב המדהים של תפילה ומלחמה: "כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה"[1].

עלינו לדעת שהשגחת ה׳ עלינו היא היא המסייעת לנו באופן נסתר וסמוי לניצחון המלחמה, כבמלחמת יריחו, שבה היה גלוי לכול הנס הגדול אשר עשה ה׳ לנו.

ומאידך, עלינו לדעת שאע"פ שרבש״ע הוא המנהל האמיתי של העולם ורק לו הניצחון, המלוכה והממשלה, אין הדבר פוטר אותנו מלעשות ככל הניתן את אשר ביכולתנו ללא שום רפיון וחולשה ביחס לכל מה שנמצא תחת אחריותנו, השתדלותנו ומאמצינו.

כמאמר הפסוק המסכם זאת בתמציתיות: ״סוס מוכן ליום מלחמה (חובת ההשתדלות האנושית), ולה׳ התשועה (האמונה המוחלטת בסייעתא דשמיא המתגלה דרך ההשגחה האלוקית).


כדבריו העקרוניים של הרב קוק (מועדי הראי״ה עמ׳ פז) המבארים מדוע המקוה הוא סמל ודוגמה לטהרתם של ישראל: 
״המקוה מורכב מן המים הבאים בידי שמים, ומן הבור - החפירה הנעשית בידי אדם... ושניהם מצטרפים כאחד לטהר ולהתעלות״...

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי מדודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שאלו הם שני דברים הפכיים:

מצד אחד קריעת הים היא בלתי טבעית לחלוטין, מלחמה במצרים נגד כל חוקי הטבע, מלחמה של יד ה' "ואתם תחרישון".

מצד שני, מלחמת עמלק זאת מלחמה טבעית. ואע"פ שתפילת משה באותה מלחמה הייתה נִסית – "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" – הייתה זו מלחמה טבעית עם חרב וצבא – "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

מצד אחד "כוחי ועוצם ידי", ומצד שני "וזכרת כי ה' הנותן לך כח לעשות חיל". גם נסים וגם מלחמה. גם חרב וגם תפילה. שני דברים הפכיים.

לכן בא יתרו לראות את הכוח המיוחד שיש כאן. אנשים שיודעים לשלוף חרב ויודעים גם להתפלל ולחיות בנסים!

זו השמועה שגרמה ליתרו לעזוב את ארצו ומקומו ולהתגייר, רק אז הוא הבין שה' מתגלה בעולם דרך החרב של עם ישראל ומי שרוצה באמת דבקות בה' חייב להיות קשור אליהם!!!

רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.

הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.

כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:

זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:

שמות (יח,א): "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה".

שואל רש"י: "מה שמועה שמע ובא"? ועונה: "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

למה דווקא שני אלו השפיעו על יתרו כהן מדיין?

בשביל להבין את התשובה נאמר הקדמה קטנה:

המקובלים מסבירים (רמח"ל אדיר במרום עמ' 261 וכן קל"ח פתח לב) שההנהגה יוצאת רק ממה שמופיע הקו ברשימו שזה אותיות ו-ה של שם השם שזה מקביל לאיש ואשה.

רק מה שהבעל נותן לאשה היא יכולה לפתח לכדי חיים שלמים ובלי האשה הבעל לא יכול לייצר חיים לבד.

על הברכה הנאמרת באירוסין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקדושין", אומרים חז"ל שבשעת מתן תורה, קידש הקב"ה [שהוא כביכול החתן] את כנסת ישראל [הכלה] על ידי חופה וקדושין.

הקדושין היו על ידי מסירת לוחות הברית, והחופה היתה כאשר כפה [העמיד] עליהם הקב"ה את ההר כגיגית.

כאשר אומר האיש לאשה "הרי את מקודשת לי", הרי הוא מקדש ומייחד אותה לו לבדו, וממילא היא אסורה לכל אדם אחר בעולם. ולכן, אם החתן אינו אומר את המילה "לי" – הכלה אינה מקודשת.

איפה הקב"ה אמר את זה לעם ישראל?

בזה שהקב"ה אמר לנו: "והייתם לי סגולה מכל העמים", א"כ בתיבה "לי" קידש את ישראל רק לו מכל העמים.

אמרו חז"ל (ויקרא רבה ב', ב'): "כל מקום שנאמר בו "לי" – אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

נמצא, כי מה שקידש הקב"ה את ישראל במילה "לי", היה כדי שהקדושין יתקיימו לעד ולעולמי עולמים.

זו הכוונה של: "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" – בעת צרה אני מזכיר לה' יתברך את הקידושין שקידש אותנו בתיבת "לי", ועל ידי כך הקב"ה "ויענני".

כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לאחר חטא העגל: "ועתה הניחה לי", רמז לו בכך שיניח ויבטל את הקידושין של ישראל, שהוא קידש אותם במילת "לי", כדי שישראל יהיו נדונים כפנויה.

הקב"ה בחר במילה "לי", משום שבמילה זו נרמז יחוד הקב"ה עם כנסת ישראל. שכן האות ל' רומזת בצורתה על שמו יתברך [האות ל' מורכבת מהאות כ' ומהאות ו' על גבה שהם בגימטריא עשרים ושש – שם הוי"ה ברוך הוא]. לעומת זאת, האות י' היא הקטנה שבאותיות, ורומזת על כלל ישראל שהם בבחינת "המעט מכל העמים". נמצא שהחיבור בין האות ל' הרומזת על השם יתברך, לבין האות י' הרומזת לישראל, מורה על זיווג הקב"ה וכנסת ישראל לעד ולעולמי עולמים.

ז"א שהקב"ה פועל דרך עם ישראל שזו הכלה! הכל הולך דרכה!

סוג של שרה נתניהו :-)

ספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק א שער ג פרק א): "ידוע פעולת הצמצום להסתיר את פעולתו ית' האין סופית ולהראותה אלינו בצורה מוגבלת. לכן צמצום פירושו הסתר וכסוי כלשון הפסוק וצמצמה פניה ולא ראתה המלך כמ"ש בס' נפש החיים שער ג' פ"ז.

ואמרנו למעלה שיש להבחין בשם הוי"ה ב"ה שתי בחינות, בחי' ראשונה י"ה הרומזת אל עולם ופעולה אין סופיים, ובחי' שניה ו"ק הרומזת אל עולם ופעולה מוגבלים כביכול. לכן י"ה בחי' הנסתר, ו"ה בחי' הנגלה. ומה"ט תבא מלת צמצום לרמוז על סלוק בחי' עליונה דשתי אותיות י"ה. לכן צמצם בא"ת ב"ש נהפך לשם יהיה בסוד יהיה לע"ל בבטול הצמצום וגילוי האמת הפשוט. וכמו"כ בשם מצוה תבואנה הב' אותיות י"ה בלבוש מ"צ, והשם בן ארבע ב"ה יכתב אז מצ-וה, ולא יה-וה.

כי תנאי הכרחי דרוש לעשית המצוות, שהוא ית' יסתיר ויסלק לעינינו בחינתו האמיתית דמלא כל הארץ כבודו, כי אז ניתן לנו מקום ואפשרות לעשות... לכן במלת מצוה, במקום ב' אותיות י"ה הרומזות אל בחינתו הבב"ת באות ב' אותיות מ"צ, כי כאן סדר האותיות נהפך מת' לא', עולה ומסתלק, משא"כ ספר הישר מא' לת' היורד מתפשט ומתגלה".

יוצא מכאן שמצוה זה בעצם שם הוי-ה שנעשה על ידינו!

אנחנו מופיעים את שם השם בעולם על ידי המעשים הגשמיים שלנו!

ר' אברהם אחי הגר"א (בספרו "מעלות התורה") אומר על הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו": כשהקול הוא קולו של יעקב - ראויים לו, ליעקב, ידיו של עשו. הרמוניה זו היא המושלמת, כשהידים משועבדות לקול הרוחני העולה מבפנים.

מניטו - הרצל או הקב"ה?

---

[1] ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ויסעו ויהי חתת אלהים... רבותינו אמרו אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם. לפי שלאחר מיכן חזר יעקב ובניו לשכם ועמדו שם וישבו שם אמרו לא די להם שהרגו כל אנשי שכם אלא שיורשים את ארצם נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם.

כיון שראה יהודה כך קפץ לתוך מערכת הרגלים הנלחמים עמהם והרג בתחלה לישוב מלך תפוח שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו לא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל כי היה גבוה בכחו לירות בשתי ידיו. כיון שראהו יהודה לא נתירא ממנו ולא מגבורתו קפץ ורץ לקראתו נטל אבן מן הארץ בשקלה ששים סלעים והשליכה עליו והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס שהן מאה ושבעים ושבעה אמות ושליש. והוא היה בא לקראת יהודה מקושט בכלי ברזל ומורה חניתות. והכהו יהודה באותה האבן על מגינו והפילו מן הסוס. כיון שרצה לקום רץ יהודה ובקש להרגו קודם שיקום מן הארץ. והוא מהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו מגינו מול מגינו ושלף כידונו ובקש לחתוך ראש יהודה. ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון וקבל הכאת הכידון ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה גזל והכהו בכידונו וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו וקפץ וקטע ראשו.

ועד שהיה חולץ שריונו באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיעו נטל יהודה אבן והכהו את ראשו ומגינו נפל מידו ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה. ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה אבן והרג לאילון מלך געש. ויהודה הרג כל השמונה ויעקב אביו קרב והרג לזירורי מלך שילה וכולם לא קמו לקראת בני יעקב ועוד לא היה להם לב לעמוד אלא לנוס. ובני יעקב רדפו אחריהם והרג מהם יהודה ביום ההוא אלף קודם שיבוא השמש.

ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם מן המקום שהיו עומדין בצדו ורדפו אחריהם בהר עד שיצאו לחצר העיר ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה מן אותה המלחמה שנלחמו עמהם בבקעת שכם. וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר. ופסוסי מלך סרטן. וללבן מלך ארם. לשביר מלך מהנהי. ויהודה היה ראשון ועלה לחומה של חצר וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה קודם שהגיע נפתלי אצלו שהיה עולה אחריו וטרם שעלה הרג לאותם ד' גבורים ונפתלי קפץ ועלה אחריו. עמד יהודה לימין החומה ונפתלי לשמאל החומה והתחילו להרוג בהם. ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו אותם ביום ההוא וכבשו לחצר. והרגו כל הגבורים ולא הניחו איש שלא הרגוהו ושבו כל השבי.

ביום השני הלכו לסרטן וגם פה היה עמם מלחמה כבדה עיר גבוהה ותלה גבוה וכתשה לכל מי שקרב אצלה ולא היה מקום לקרב אצל החומה משום שחזק היה השור וגבוה מאד ולא היה מקום ללכדה ביום ההוא כבשו אותה ועלו לחומה וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח גד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. קרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה עד שעלו סיעת חבריהם שם. עמדו לנגדם על המגדל קודם שכבש יהודה את המגדל. ואחר כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל טרם שירדו ממנו כל בני העיר לכדו והרגו כל הגוים ולא החיו מהם איש מפני שהאנשים חזקים וקשים היו למלחמה והוציאו כל השבי משם וחזרו לאחוריהם והלכו לתפוח. מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי שלקחו מחצר העיר והלכו משם לארבל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי.

ביום השלישי הלכו לתפוח בעת הבוקר וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם קודם חצות היום ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם יד לעמוד. בו ביום לכדו העיר והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח באו אצלם ועמהם שלל תפוח.

ביום הרביעי היו עוברים נגד מחנה שביר יצאו אף הם להציל את השבי וירדו מהם תוך הבקעה וקבצו ועלו אחריהם והרגום קודם שעלו המעלה. בו ביום יצאו אנשים ממחנה שביר לנגדם היו משליכים עליהם אבנים. בו ביום לכדום והרגו כל הגבורים והצילו לכל השבי ודבקוהו לאותו שהיה עמהם.

ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.

ביום ששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום ואז עשו עמהם שלום ונתנו להם מתנה ולכל ארץ חרריה ואז עשה יעקב עמהם שלום ושלחו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם שנים באחד ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי ונטה יעקב לתמנה ויהודה לארבאל ומשם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים.

וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב ויש אומרים מפני הבושה שאמרו רבותינו שבודאי לפי שפנה עשו כליו מפני יעקב והלך. לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח אף על פי שהלך לו באותו זמן לאחר זמן בא עליו למלחמה היא השנה שמתה לאה והיו יעקב ובניו יושבין באבלות וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון של ברזל ונחושת והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים והיו ארבעה אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבלות לאה והם יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה לבד יעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים. באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע כן משך בקשתו והרג לאדורם האדומי ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסא (צ"ל בכסל) ימנית ואז נחלה מן החץ נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין ויש אומרים לא מת שם וכו'.

ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה כי כבר היה נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה נכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו מקלעים עליהם והשמש חשך עליהם מפני קליעת אבנים וירית חצים ובליסטראות שהיו משליכים עליהם ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהן ששה גבורים ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל. וגם הם הרגו בחיל ארבע גבורים כל אחד הרג שנים וגם חמשים עבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו חמשים הגבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה ויאספו כולם וילחמו בו ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומן אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה ברגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדו ונלחמו בהם והרגו מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם לא יכלו להסיעם אזרו חיל ועצת גבורה לבשתו ויהודה ונפתלי וגד נתחברו יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרג בהם עשרה גבורים ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עמק המלחמה נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס. כיון שראו החיל שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפני יהודה ואחיו אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו ועמדו על עמדם להלחם בם בזרוע חיל וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה. וראובן שמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם הלכו אצל אחיהם לעזור להם ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם חושך וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדשים גדשים עד שהרגו כל החיילים שהיו לקראת יהודה וראובן ולוי שהיו נגד שמעון נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים גבורים הם וארבע בני עשו רעואל יעוש יעלם קרח. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא ומצאו לעשו מת מוטל וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם והתחננו להם עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד".

זוגיות עם משמעות

זוגיות עם משמעות

מרגריטה הייאס[1], הגיעה לביתו של ד"ר ויקטור פראנקל[2] בוינה ואמרה לו שנתבקשה למסור לו דרישת שלום מאת "הרב שניאורסאהן מברוקלין, ניו-יורק".

"הרב שניאורסאהן, הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש, שלח לך מסר כדלקמן: היה חזק! המשך בעבודתך בנחישות גמורה. אל תוותר. בסופו של דבר תצליח".

הרופא, שעד לאותו רגע נראה אדיש לחלוטין, השתנה פתאום אל מול עיניה הנדהמות של מרגריטה. דמעות מילאו את עיניו. לאחר שהתעשת קמעה, הודה למרגריטה, ותוך כדי השיחה ששוחחו לאחר מכן, סיפר לה שהוא חשב לנטוש את מאמציו להיאבק למען תורתו והפילוסופיה שלו, ולמעשה שקל לעזוב את ווינה (באותו יום הוא ישב על הטיוטה של מסמכי ההגירה) – אך עכשיו הוא ישקול את העניין מחדש...

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1959, תורגם לאנגלית ספרו של פראנקל "האדם מחפש משמעות" והפך לרב-מכר. הצלחת הספר העמידה במהרה את פראנקל באור הזרקורים ברמה בינלאומית, והוא נעשה מרצה אורח באוניברסיטאות בחמש יבשות. הוא קיבל תארי דוקטור כבוד מאוניברסיטאות בכל רחבי העולם וכן פרסים לאומיים ובינלאומיים ומדליות על עבודתו החלוצית בתחום הפסיכותרפיה. לפני מותו ב-1997 תורגם ספרו העיקרי לעשרות שפות ונמכר בתשע מיליון עותקים.

שיטת הריפוי שלו נתנה השראה לאלפי ספרים אחרים, סמינרים, סדנאות, קבוצות רוחניות מתנועת העידן החדש ואחרות – כולם מבוססים על רעיונו של פראנקל בדבר יכולתו הייחודית של האדם לבחור וללכת בעקבות הדבר המשמעותי עבורו.

ויקטור פראנקל בשם ניטשה: ""מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך"!

האדם מחפש משמעות (פראנקל): "וכשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו: כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד... בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות".

"עושה שלום במרומיו" - מיכאל שר החסדים שסמלם מים וגבריאל שר הגבורות שסמלם אש, ואין מכבים זה את זה.

גבריאל ומיכאל מצד עצמם סותרים - המים מכבים את האש, והאש מרתיחה ומכלה את המים. אחד על חשבון השני. כיצד ניתן לעשות שלום בין מים ואש, חסד וגבורה, הרי הם באמת הפכים? - צריך את הקב"ה שיעשה שלום ביניהם. כדי לחבר הפכים צריך מימד הגבוה משניהם, המסוגל לאחד את שניהם.

אם רוצים לתת קיום לשני הצדדים, להשאיר את שני הכיוונים ושבכל זאת ישרור שלום - חייבים להכניס שם מימד נוסף שלישי, הקו האמצעי, אמנם מצד אחד הוא נראה יותר נמוך אבל מצד שני הוא מושרש בכתר!

זוג צריך אידיאל לחיות על פיו - משהו שיותר גדול משניהם!

רמב"ם (פהמ"ש לאבות א,ו): "החברים שלושה סוגים: חבר התועלת (שותפים מסחריים), וחבר הנאה (לתענוג כלשהו)... וחבר לדבר נעלה - והוא שתהיה כמיהת שניהם ומטרתם לעניין אחד והוא עשיית הטוב, וירצה כל אחד מהם להעזר בחברו כדי להשיג אותו הטוב לשניהם יחד, וזהו החבר שצוה בקנייתו...".

חבר לתועלת או הנאה - החברות היא תוצר לוואי לכך שהאחד זקוק למשהו שיש לשני אבל לא לשני בעצמו. המשותף לשתי חברויות אלה שהן אגואיסטיות. האדם מחפש את מימוש הצרכים שלו.

אולם במדרגת "חבר המעלה" שני החברים מתאחדים למען אידיאל משותף - צד שלישי. המטרה המשותפת מבטלת את המימוש האישי למען מימוש משותף, וכך נוצר האיחוד השלם.

כך כותב הרב סולוביצ'יק (אדם וביתו, עמ' 63): "רק בקהילה בת שלושה חברים מגיעים הנישואין למלוא מימושם".

בעוד יומיים, בכ"ד שבט, ימלאו 129 שנים להסתלקותה של כונתה "אם היישוב היהודי בחברון" הרבנית מנוחה רחל סלונים, נכדתו של האדמו"ר הזקן.

הרבנית מנוחה רחל השתוקקה שנים רבות לעלות לארץ ישראל.

מסופר כי פעם אחת חלתה הרבנית עד שמצבה הוגדר אנוש. החסידים רצו בבהלה לאביה, האדמו"ר האמצעי, והוא לחש באזנה: "את תבריאי במהרה וגם תזכי להגיע לארץ הקודש", בשמעה מילים אלו פקחה הרבנית את עיניה ולאחר מספר ימים הבריאה כליל.

התנאי שלה לחתונה היה אחד, שהחתן יסכים לעלות לארץ ישראל!!!

היא וויתרה על שידוכים מעולים מכל הכיוונים עד שמצאה בחור שהבטיח לה שהם יגורו בארץ ישראל!

ארץ ישראל מבחינתה היתה המשמעות שמעל חיי הנישואים.

טרם יציאתה לדרך התאוננה בפני ה'צמח צדק' כי הינה פוחדת לצאת לדרך עקב הגשמים. ענה לה האדמו"ר: 'ומה בכך? תיסעי בין טיפות הגשם!' ומאותו יום לא ירדה עליה טיפת גשם עד יומה האחרון.

ההילולא שלה זהו גם יום ההולדת של אשתי היקרה J מזל טוב!

אנחנו התחתנו בגירוש של גוש קטיף, החתונה היתה בי"ג תמוז בדיוק בזמן שכולם התכנסו בכפר מימון.

חברים שלי מהישיבה התקשרו אמרו שאם הם יוצאים מהכפר לא יתנו להם לחזור אז אמרתי להם שישארו!

בזמן הגירוש החלטנו בתור זוג שאנחנו לאחר תקופה מסויימת של בניה נקבע את ביתנו בגרעין תורני ביחד עם עמ"י לא בישוב מנותק.

זה האידיאל שלנו. על פי זה אנחנו משתדלים לבחון את ההחלטות שלנו בחיים.

המשמעות הגבוהה שיש לבני הזוג בתודעתם היא בעצם האותיות י-ה שיש באיש ואשה שמנתבות את האש של כל אחד לכיוון של בניה ועשיה חיובית ומשמעותית!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!

---

[1] http://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1775759

[2] ויקטור פראנקל נולד בשנת 1905 בווינה להוריו אלזה וגבריאל, שניהם יהודים. השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של פרויד. כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים של רוטשילד. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר, שנספתה בשואה. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים. לאחר השואה השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה.

כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שאותה הגה פראנקל.

נישא בשנית לאלינור קתרינה שווינדט בשנת 1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה (לימים פסיכולוגית ילדים). בחייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב-32 שפות (לעברית תורגמו 5 מספריו), והספיק להרצות ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.

פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס קרויים על שמו. ב-1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה שבה נפטר ב-1997.

בתקופת השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את וינה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות" הוא מספר שלאחר היסוסים רבים מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחוריו, היה שבר שיש של עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר בו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של בית הכנסת שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד הורים.

מאוחר יותר נשלח פראנקל על ידי הנאצים, לגטו טרזיינשטט ואחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ. בטרזיינשטט הוא עבד כרופא כללי במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה והוא התבקש להקים יחידה מיוחדת, על מנת לעזור למגיעים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני. מאוחר יותר הקים יחידה כדי למנוע מקרי התאבדות בקרב האסירים. אך ברוב זמנו במחנה הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ומילא תפקידים פיזיים כמו חפירת חפירות והנחת מסילות לפסי רכבת.

פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש שהמתיחות שבין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.

ט"ו בשבט זוגי - על שלושה עמודים הבית עומד

על שלושה עמודים הבית עומד

ט"ו בשבט הוא תיקון הדיבור:

ר' נתן: (ליקוטי-הלכות ערלה ג'): "וזה בחי' מה שקורין שירת הים לעולם בחודש שבט דהיינו סמוך לחמשה עשר בשבט שהוא ר"ה לאילנות. כי ט"ו בשבט הוא סמוך לעולם לשבת שירה ולפעמים חל שבת שירה בט"ו בשבט בעצמו. כי ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות לענין ערלה ונטע רבעי. שהוא בחי' תיקון חטא אדה"ר ע"י הקול המשקה את הגן שהוא שיר פשוט כפול משולש מרובע וכו' וע"כ קורין שירת הים בשבת הסמוך לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות שהוא בחי' תיקון זה כנ"ל".

המדרש מגלה[1] כי העצים מנהלים שיחה זה עם זה.

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב): "וכל שיח השדה - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות".

במקורות נוספים אנו מגלים על "שיחת דקלים" ו"שירת העשבים".

גם המחקרים מעידים כי צמחים מאותתים זה לזה על סכנה מתקרבת או מאגר מזון.

מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". הרי שיש לו כאב וקול.

אבל עצים ושיחים הם רק 'צומח' ולא 'מדבר', למה?

השיחה של הצמחים (ושל החיות) לא מחשיבה אותם למדברים. כי דיבור אינו רק אות סכנה או אייקון של לייק. דיבור הוא גילוי נפשי, חשיפה של הלב וכוח רוחני בלתי יתואר.

ומה איתנו? המדברים?

האם הדיבור שלנו מסתכם באימוג'ים וקיצורי סלנג?

האם השיחה שלנו עם האישה היא אמצעי פרקטי על החלב במקרר או שעת האיסוף מהחוג?

או שהדיבור שלנו משמעותי יותר, ארוך יותר ומבקש להגיע לגבהים אישיים יותר?

דיבור = חיבור!

בזמנים האסורים כן מתחברים, אבל בדיבור!!!

לאה גולדברג:

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ

אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.

אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ

אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.

אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ

אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו

בַּקָּרָה,

אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.

וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.

בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.

לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -

אַל תִּירָא.

הבית היהודי (ח"א 190-193): התייחסותו של גבר אל השיחה, שונה במקצת מהתייחסותה של אשה.

גבר מעוניין ליהנות משהות עם חבריו ולשם כך הוא משתמש בשיחה.

אצל אשה, לעומתו, בנוסף להיות השיחה אמצעי קשר, היא גם מטרה. לכן אשה, עשויה לחפש חברה כשהמטרה היא לשוחח.

כלומר, הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר עם החבר, כאשר השיחה עמו היא האמצעי לכך.

האשה משתמשת בחברתה, כדי שיתאפשר לה לשוחח; המטרה היא השיחה, כאשר האמצעי לכך הוא ההתחברות עם חברה.

התייחסותו של גבר אל הדיבור כאמצעי, נותן לו תחושה שהוא משוחח עם רעייתו כפי שנדרש ממנו. משום שלגביו השיחה נועדה להשגת צרכים או להסדרת דברים הנדרשים ממנו.

בעוד שהיא טוענת שהוא אינו משוחח עמה.

אשה פונה אל בעלה ומתלוננת: מדוע אינך משוחח עמי?

איני משוחח עמך? שואל הבעל, חושבני שאכן אני משוחח.

אולי תוכל לציין מתי שוחחת עמי בפעם האחרונה, מקשה האשה.

הבעל: הרי רק לפני מחצית השעה שאלתי אותך, היכן נעליו של דוד, ומה עם טפול השיניים של אילנה...

אתה רואה שאינך משוחח עמי, מגיבה הרעיה. אתה מדבר איתי רק כשצריך לסדר משהו, אבל אינך משוחח סתם כך...

בורא העולם נטע באשה צורך ונטיה לדבר, כדי שייקל עליה לדבר עם ילדיה ולפתח את כושר חשיבתם.

ממחקרים רבים עולה שילדים הגדלים במשפחה שבה ההורים משוחחים עמם רבות, הם ילדים בעלי כושר חשיבה  מפותח יותר מאשר ילדים שגדלו במשפחות שבהם ההורים אינם מרבים לשוחח עם ילדיהם. לכן, מוצע להורים לדבר אל ילדיהם, כבר מימיהם הראשונים. למשל, כאשר אם מלבישה את ילדה הרך, הרי טוב תעשה אם תדבר אליו ותאמר ״תן לי את יד ימין, בוא נכניס אותה לשרוול. יופי, הנה אנו רואים את האצבעות. נהדר, הנה אנו רואים גם את כף היד" וכדומה. כמו כן, לאחר שהילד גדל ומתחיל לשאול שאלות, יש להשתדל להשיב על שאלותיו בנועם, בחביבות ובהרחבה ולא בצורה רפה ודוחה.

רש״י (שמות א, טו): ״פועה - זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".

עירובין (סג:): ״אמר רב ברונא, אמר רב, כל הישן בקילעא (-מדור) שאיש ואשה שרויין בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה...״.

מסביר המהרש״א: ״שבושים לדבר זה עם זה״.

כה חשובה השיחה בין בני-זוג עד שה׳חזון איש׳ מחייב אותה מן התורה: ״...׳נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח׳(דברים כד, ה) - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות.

עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב ברבוי שיחה ורצוי. ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות ההתאחדות״.

השיחה משדרת לבן-הזוג: אתה מעניין אותי, יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך, וכדומה.

בגמרא (נדרים סו:) ישנה דוגמא נפלאה על בית שכמעט ונהרס בעקבות בעיות תקשורת:

"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא".

[תרגום: בן בבל שעלה לארץ ישראל נשא אשה ואמר לה: בשלי לי שני עדשים  (=כשכוונתו- שתבשל מעט עדשים) בשלה לו בדיוק שני עדשים. רתח עליה. למחר אמר לה: בשלי לי סאה של עדשים (כשכוונתו- כמות גדולה) בשלה לו סאה (=בדיוק סאה, שזו מידה גדולה- בין 7 ל14 ליטר, הרבה יותר מסעודת אדם אחד. (אמר לה: לכי הביאי לי שני אבטיחים (או דלעות קטנות או קישואים בארמית בבלית (הלכה והביאה לו שני נרות ("בוצינא" בארמית ארצישראלית גם: נר). אמר לה (בכעס): לכי שברי אותם על ראש השער. בשער היה יושב בבא בן בוטא והיה דן דין. הלכה ושברה אותם על ראשו ("בבא" בארמית זהו שער, וזה גם היה שמו של החכם). אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא)].

חז"ל אמרו: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

שלושה יסודות אלו שעליהם העולם עומד מבטאים שלושה קווים, שלושה כיוונים שונים בעולם ובנפש[2].

קו החסד הוא קו של אהבה, עונג ושלמות עצמית. הוא מצוי בעמוד 'גמילות חסדים'.

קו הגבורה הוא קו שמתחיל ממקום של חוסר ומחפש השלמה. עמוד ה"עבודה" מתייחס לקו הגבורה. שכן, העבודה זו תפילה שעניינה להביא שינוי במציאות ולמלא את החוסר. גם עבודה בעולם עניינה להשלים חסרים ולהשיג יעדים שמחוץ לאדם.

קו התורה הוא קו התפארת, הקו האמצעי, המחבר. התורה היא זו שמחברת בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, ומגלה לנו את רצונו ואת פנימיותו. באמצעות התורה אני מכירים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

כשם שהעולם עומד על שלשת הקווים כך גם הבית, שהוא עולם קטן, עומד על שלשת המרכיבים הללו- התורה - ההזדהות, העבודה- החסר שמעורר שאיפה לשינוי, וגמילות חסדים- אהבה ונתינה.

בזוגיות מתוקנת נמצא ביטוי לשלושת הקווים הללו בשיחות שמתנהלות בין בני הזוג. שלשת סוגי הדיבור מבטאים שיעור קומה שלם בתקשורת הזוגית.

ימין להתענג על הקשר – שיחות של אהבה

באופן הפשוט ביותר, צריך ונכון לדבר דיבורים של אהבה.

משפטים כמו 'אני אוהב אותך', 'אני מאושר בקרבתך', 'אתה גורם לי נחת' ודומיהם, הם משפטים שצריכים להיות שגורים בפי בני הזוג במערכת זוגית בריאה ותקינה. האמירות הללו חושפות באומר את תחושת העונג והטוב שבקשר וכמים הפנים לפנים, הן חושפות את המימד של אהבה ועונג בשומע. אמירות אלו מבטאות את העובדה, שהמציאות של אחד מבני הזוג גורמת טוב לשני, ומעוררות בו רגשות דומים.

על ידי הדיבורים שמביעים קירבה, נבנה המקום של העונג המשותף בקשר הזוגי; קו ימין שבקשר. כאשר בעל אומר לאשתו כמה הוא מאושר מהאופן בו היא מטפלת בילדים, או כאשר אישה אומרת לבעלה שטוב לה שהוא חרוץ ושאפשר לסמוך עליו - הם מעניקים בזה עונג אחד לשני. המטרה באמירה הזו היא לא מחמאה או עידוד בלבד, אלא משהו הרבה יותר עמוק - אני מבטא עד כמה אני נהנה מהמקום שלך, אני מגלה את התענוג שבקשר ובזה יוצר את החיבור והקרבה.

החסד הוא מקום נותן. מה שעומד מאחרי שיחה של אהבה, הוא לגרום לשני טוב, לגמול לשני חסד, לשבח אותו. לכל אחד מבני הזוג יש את האחריות לדבר, להוציא מהפה כמה שיותר מילים מאירות שגורמות טוב לשני. כדי ליצור זוגיות טובה צריך להיות הרגל בשיחות של אהבה, עידוד, שבח ונתינה. כדי שדיבורי האהבה יכנסו ללב, הם צריכים לצאת מן הלב, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", כך שתוך כדי אמירה, הרגשות יתגברו. מילות אהבה אי אפשר להגיד בקרירות ובאדישות. ביסוד הקשר שבין איש לאישה יש אש, האש עלולה להיות חלילה שלילית בבחינת "אש אוכלתם". אולם, יש אש חיובית בקשר הזוגי שבאה לידי ביטוי גם במילים הטובות שנאמרות בחום וגורמות לכך שהמסר יחדור יותר ללב.

פעמים רבות, במקרים שמתעוררות בעיות בזוגיות, המציאות היא שמילים של אהבה וחסר לא נאמרות כלל או שנאמרו רק בעבר. במקומם מוצאים מילים של הפך האהבה, כמו "אני שונא אותך" או "כמה רע לי איתך", "כמה אתה מצער אותי". מילים אלו מבטאות מצב לא תקין בזוגיות. כמו שמילים טובות יוצרות חיבור וקשר כך כשמתרגלים להגיד מילים שליליות ללא הבחנה הן גורמות לניתוק ולהעצמת הקושי בקשר הזוגי.

כשבני הזוג מקפידים גם במצבים של קושי לא לבטא מילים של ריחוק וניתוק היכולת להתגבר על הקושי תהיה הרבה יותר קרובה וזמינה.

תיאום ציפיות – 'שיחות עבודה'

בקו שמאל ישנה חוויה של חסר ושל רצון להגיע להישג והשלמה. בקשר זוגי מתוקן, למרות שעיקרו אהבה והזדהות, קיימים גם רצון וציפייה אחד מהשני.

כיוון שאין תקיף כרצון, רצון חזק יכול להופיע כדרישה או תביעה שמשדרת תקיפות כלפי השני, שליטה, כורח. הבעת רצון תקיף, אפילו כשהוא נכון וצודק הוא מערער את המקום של השני ופוגע בו. בדרך זו יכול להיות שהרווחת את מה שרצית, אבל הפסדת את הקשר.

במקום המתוקן, הרצון צריך להתבטא באופן עדין ומתחשב של 'מטי ולא מטי'- נוגע ולא נוגע. אני רוצה אבל לא מכריח. אני מקבל את הסירוב של השני מבלי להיפגע. רצון שמביעים בקשר הזוגי צריך להיות עדין. סגנון עדין של אמירה מעדן את הרצון. סוג של דיבורים כמו: 'אם אתה יכול...' 'רק אם לא קשה לך... ואם לא זה גם בסדר....' וכדומה. סוג כזה של רצון מבטא שאני מקבל את המציאות של השני, מתחשב בו ומכיל אותו.

ציפייה עדינה ורצון לא תקיף הם חלק מהמבנה של זוגיות מתוקנת. החלק של האש שהוא הכרחי בקשר זוגי.

מצב שלא מצפים אחד מהשני בכלל הוא לא נכון בזוגיות; הוא אף עלול להיות פוגע ומעליב. כשלאיש אין שום ציפיות מאשתו ולאישה אין שום ציפייה מבעלה, נפגע המרקם הבריא של הקשר. למשל, כשיש אמירות כמו: 'תחזור מוקדם הביתה או מאוחר - זה לא משנה' או 'תתן מתנה או לא תתן זה לא מעלה ולא מוריד' או 'תבשלי או לא תבשלי מבחינתי זה אותו דבר' זה מצב שפוגע בשני ומביע חוסר ההערכה למאמצים שהוא עושה. יש בכך מעין אמירה סמויה ש'אני מסתדר בלעדיך ומקומך לא חשוב בעולמי'...

אולם כאמור, הציפייה והרצון של האחד מהשני עלולים בקלות להתדרדר לרצון תקיף, לרצון לשליטה אחד על השני, דבר שמערער את ה'ביחד' הזוגי.

ביטוי נוסף לדיבורים של קו שמאל הוא שיחות סביב מילוי חסרים והשגת יעדים משותפים לשני בני הזוג. שיחות סביב ארגון נושאים טכניים בבית, בעבודה, מצב כלכלי, חינוך הילדים, שליחות, מה עושים, לאן הולכים, זה מקום של עבודה, בו בני הזוג צריכים לפתור בעיות, לקדם ולשנות את המציאות. בדרך כלל, שיחות העבודה מרובות בכמות הזמן שמושקע בהן.

שיחות העבודה מיועדות גם לפתור את הטענות ההדדיות שלנו אחד על השני.

'בשיחות העבודה' הללו קורות רוב הנפילות, כי שם אנו מבטאים מקום לא מרוצה, שעלול להיות פוגע וביקורתי. לכן, דווקא בשיחות אלו, בהן רוצים לשנות את המציאות, צריכים הקפדה שלא ייווצרו ניתוק וריחוק.

אם בשיחות האהבה צריך להגביר את הרגש, הרי שבשיחות של העבודה יש להנמיך את עוצמת הרגשות על ידי דיבור בנחת וברוגע, ללא התרגשות. אז הדיבור יהיה ענייני ומתקבל.

שנינו יחד אחרי שכל אחד לחוד - שיחות היכרות

הקו האמצעי הוא המקום שמחבר בין הפכים. המקום של החיבור וההזדהות השלמה בין איש ואישה.

בשיחות העבודה של קו שמאל כל אחד מבני הזוג מרגיש את עצמו, את הציפיה שלו מהשני או מהעולם, את המקום החסר שאמור להתמלא, את הרצון שלו מהשני. גם בשיחות האהבה של קו ימין, שיש בהם הרבה אור, תועלת ותענוג, כל אחד מבני הזוג עדיין מרגיש את עצמו הנפרד "יש מי שאוהב". רק בשיחות של קו האמצעי בני הזוג מתעלים למקום חדש בו ה'אני' הפרטי מתכלל במציאות של שנינו ביחד. אנחנו ביחד זה האני השלם. זו הנקודה היותר עצמית בזוגיות.

דיבור של קו האמצע אלו דיבורים שיש להם את הכוח להעצים את החיבור. דיבורים שמבטאים את ה'ביחד' המוחלט. משפטים כמו: "אנחנו נשמה אחת", "אנחנו ביחד לתמיד", "מה שעובר עליך עובר עליי", "איכפת לי ממך", "חשוב לי מה עובר עליך", "טוב לי שטוב לך", "קשה לי שפוגעים בך", "ברית כרותה בינינו" ועוד, הם משפטים שיעצימו את תחושת החיבור וההזדהות בין בני זוג.

דיבורים כגון אלו, מבטאים את האמונה שבחיבור וממשיכים בצורה בלתי מודעת את המקום הפנימי הנעלם, בו אנחנו אחד ממש, למציאות הגלויה.

דיבורים שמבטאים את היפך החיבור הם דיבורים כמו 'חבל שהתחתנו' 'נתגרש וזהו' 'יהיה לי יותר טוב בלעדייך'. מילים מסוג זה יוצרות בתודעה ריחוק וניכור. פעמים אומרים מילים קשות אלו ללא תשומת לב מספיקה למשמעותן, ולאחר מכן מצטערים על כך שהמציאות מבטאת את הפירוד והניתוק שמילים אלו המשיכו והורידו למציאות.

בקשר זוגי מתוקן, יש לקבוע זמנים קבועים לשיחות של קו האמצעי; שיחות ההזדהות שמעמיקות את הקשר ואת ההזדהות ההדדית.

לסיכום – כל זוג צריך למפות לעצמו את מצב העמודים אצלו בבית, לתקן דיבור ההורס את העמודים, ולהשלים את החסר.

ככל שנקפיד על הדיבור המתוקן כך הבית יהיה יציב ושמח!!!

---

[1] הרב אבינדב אבוקרט.

[2] הרב יצחק ערד.