תשעה באב - מגולה לגאולה

מגולה לגאולה

מטבע 'יהודה נכבשה' שהוצא ע"י הרומאים

מדלייה לציון תקומת מדינת ישראל

אנחנו חיים בעולם נטול קרבת ה'!

אנחנו תלויים בו כמעט בכלום: המשכורת מגיעה מהמעסיק, המים מהתפלה, במשברים כלכליים אנחנו מטפלים בנוסחאות מתמטיות, וכשאנחנו חולים – אנו הולכים לרופא.

מתי אנחנו נזכרים בקב"ה? מתי שקורה משהו...  ואחרי שהתפללנו והבעיה נעלמה, אנו שוכחים אותו שוב.

הרעיון הנבואי, רוח הקודש, דרישה באורים ותומים נשמעים לנו הזויים, ולא קשורים למציאות הטכנולוגית מסביב (יש לנו תחליפים לתקשורת במקום הדבר האמיתי[1]... כל עוד לקב"ה לא יהיה וטסאפ הוא לא יוכל לדבר איתי באמת...).

הכי אנחנו לא מעכלים את קיומו של בית המקדש, אנחנו יכולים לדמיין אותנו משתלבים בעבודת בית המקדש?!? או משלבים בלו"ז שלנו הבאת קורבן?!?

אנחנו יכולים לדמיין: מה חש האדם העומד לפני ה' כשהוא סומך ידיו על ראש קרבנו, או כאשר הוא משתחווה בפישוט איברים? ומה הוא חש בקראו מקרא ביכורים, או באכילת מעשר שני בירושלים, לפני ה'?

כמה פעמים אנחנו אומרים בלי מחשבה: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל..."?

אבל – התרגלנו! וזה האסון האמיתי!!!

הרב מבריסק רץ לעיר להיות רב כי הגבאי אמר לו ש 25,000 משפחות מחכות לו. החפץ חיים בכה כששמע את זה, ואמר שעכשיו הוא מבין למה המשיח לא בא, אף אחד לא מחכה לו!!!

"על אלה אני בוכיה... כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". על המרחק! על חוסר היכולת לבכות על זה אפילו! (רמד"ו: יש בכי ויש דמעה, בכי בלי דמעות לא מרכך את הדינים הדימעה דווקא ממתקת את הדינים!).

מבחינות רבות התקרבנו מאוד אל הגאולה, ואת זה אנו מציינים ביום העצמאות וביום ירושלים. בתשעה באב אנחנו מציינים את המרחק שעוד נותר, את העובדה שמבחינה רוחנית אנחנו רחוקים מן הקב"ה מאוד מאוד, ועדיין לא נגאלנו.

הצרה היא קירבת אלוקים!

דעת תבונות (קמו): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין" ".

הרב פנגר: היה צייר אחד מאוד מאוד מוכשר שהיה מצייר בהרים, יום אחד לאחר שסיים ציור יפה יפה הוא התרחק קצת אחורה כדי לראות את הציור בפרופורציה מרחוק, ואז התרחק עוד קצת, ואז עוד קצת, חברו שראה שהצייר עומד ליפול לתהום, צעק לו שייזהר אבל הצייר נופף לו חזרה והמשיך ללכת אחורה בלי להבין את הסכנה...
פתאום רואה הצייר שהחבר שלו קורע את הציור המדהים שהוא עמל עליו קשות!
כעס הצייר ורץ אליו בצעקות!
ואז הראה לו החבר את התאום המסוכנת שהוא היה מאוד קרוב ליפול אליה...

הקב"ה שרף את בית המקדש כדי שעמ"י יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

השריפה והחורבן הם הם ההצלה שלנו!!!

איכה רבתי (פ' א' נ"א) "עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, א"ל מה את א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה ? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב. א"ל מנא ידעת ? א"ל ידיעת מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה, געת זמנא אחריתא. א"ל אסור תורך אסר פדנך. דאתייליד פריקהון דיהודאי. א"ל מה שמיה ? א"ל מנחם שמיה. ואבוהי מה שמיא ? א"ל חזקיה. א"ל והיכן שריין ? א"ל בבירת ערבי, בדבית לחם יהודה. זבן ההוא גברא תורוי' זבן פדניה, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפרייא למיזבן מניה', וההיא אתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנית מניה. א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין ? אמרה ליה דחשייה קשיי' דינוקא, א"ל למה ? אמרה לי' דעל רגלוי חרב בית מקדשא, אמר לה רחיצין אנו במריה עלמא, דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני. א"ל את הוי נסיבא לך מן אילין לבידין דינוקן, ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה, לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרי לך דחשיה קשיי אפילו על רגלוי נחשא, דמן ההוא שעתא אתיין רוחן ועלעולין, טעניניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרתי לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני".

[תרגום: מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך. שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי. עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי'ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו. הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מה אינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית].

אם ראית אדם ברחוב שנותן סוכריה לילד - לא בטוח שזה אבא שלו, אבל אם ראית אדם ברחוב נותן סטירה לילד קרוב לודאי שזה אביו, בתשעה באב קיבלנו סטירה מהקב״ה - הסטירה הזאת מראה שזה אבא שלנו!!!

בראשית (לב,לא): "ויקרא יעקוב שם המקום, פניאל:  כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים, ותינצל נפשי".

יעקב קורא למקום פניאל בגלל הקירבת אלוקים, ואח"כ 'ותינצל נפשי' אחרי הצרה (שזאת הקירבת אלוקים) מרגישים את ההצלה!

ר' פנחס מקוריץ (תלמיד הבעש"ט): "תשעה באב הוא הקדמה לימים נוראים, כמו חטה שאדם זורע בארץ אינה נעשית ממנה שבולת עד שנרקבת, ואם היתה נרקבת לגמרי גם כן אי אפשר להיות ממנה דבר, רק יש מדה ושיעור עד כמה תרקב, עד שיאיר בה צורה בהעלם גדול בחכמת ה׳ יתברך, אז מתחיל להתחדש בה צורה חדשה ליעשות שבולת.

כך בימי המצרים שולט בהם השכחה, ובט׳ באב יושבין על הארץ להשוות עצמינו עם הארץ, ואחר כך מתחיל להתלבש צורה חדשה על ימי ראש השנה ויוה"כ. על כן במקום שיהיה האדם בראש השנה ויום כיפור צריך להיות באותו מקום בתשעה באב הקודם.

וזה כוונת הגמרא: (ברכות לב:) "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה... כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו, רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך..."

אבל אם יש שכחה אז בטלה ההוכחה וה' ח"ו כן יכול לשכוח אותנו? למה היא שואלת על מעשה סיני?

אלא הכוונה שעל ידי 'אלה תשכחנה' שהם ימי השכחה על ידי זה 'ואנכי לא אשכחך', שמתחיל להתלבש צורה חדשה".

ובזה מובנת הגמרא (ברכות ד:): "אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו''ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב (עמוס ה-ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנא' (תהילים קמה-יד) סומך ה' לכל הנופלים"

'נפלה ולא תוסיף לנפול עוד' - כאשר נפלה בנפילה נמוכה עד שאי אפשר שיפול עוד, אז כיון שהקטנות קטן כל כך - קום בתולת ישראל!

למשל: הנופל מן השלחן על הספסל, אפשר לו שיפול עוד, מה שאין כן כשנופל על הארץ, אי אפשר לינפול עוד, לכן במרגלים כשראה משה רבינו עליו השלום מה שגרמו בכיה לדורות, ונתעורר קטנות נמוך מאוד של תשעה באב, ולכך אמר ועתה יגדל נא כח ה׳ וגו׳, ועתה דווקא!

וזה נס כי נס אי אפשר להיות אלא"כ יש בתחילה צרה שהיא בחינת נפילה (בנו"ן) ומיד שיש נפילה בא הסמך ונעשה נס".

כל הצמיחה מחדש מתאפשרת רק בזכות שהגרעין חטה נרקב אבל לא לגמרי!!!

מדרש (בר"ר סה, ד"ה "ולא הכירו"): "וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא... בשעה שבקשו שונאים (טיטוס) להכנס להר הבית, אמרו יכנס מהם ובהם תחלה (שפחד להיכנס ראשון ורצה לשלוח יהודי שיכנס לשם תחילה), אמרין ליה (אמרו לו ליוסף משיתא שהיה חייל בשורותיו) עול, ומה דאת מפיק דידך (כנס אתה ראשון, וכל מה שתרצה ותוציא אתך משם, יהיה שלך). נכנס, והוציא מנורה של זהב. אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (אמרו לו תכנס פעם נוספת ומה שתוציא יהיה שלך), ולא קיבל עליו. אמר רבי פינחס, נתנו לו מכס ג' שנים (נתנו לו לבחור איזה עיר שירצה, ושכל המכס שגובים בה יהיה שלו במשך שלוש שנים), ולא קיבל עליו. אמר, לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (מכונת עינויים) והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".

על צפנת בת פניאל מסופר שהיא היתה אישה יפהפיה, (צפנת - כי היא הצפינה עצמה בביתה בגלל יופיה המהמם. "פניאל" - אביה היה הכהן הגדול, שהיה נכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים). ובזמן החורבן היא נשבתה על ידי איש רומאי שהתעלל בה לילה שלם. למחרת הוא מוציא אותה למכירה בשוק. המנוול מלביש אותה שמונה שכבות של בגדים. והיא מוצעת למכירה. מגיע קונה גס לב. "אני לא מאמין שהיא יפה עד כדי כך. הסירו ממנה בגד אחד", הוא תובע. ושוב דורש: "אי אפשר ככה לראות דבר. הסירו שכבה נוספת". כך מסירים ממנה את כל הבגדים מלבד אחד. את הבגד האחרון קורעת צפנת בת פניאל מעליה וצועקת ה', אם על שמנו לא תחוס, על שמך הגדול למה לא תחוס? במילים אחרות, גם אם עלינו הפסקת לרחם, איך אתה מרשה לשם שלך - שלך!! - להתחלל?

היא קוראת לעצמה שם ה'! הצער שלה הוא צערו של ה'.

אומרים חז"ל: ה', אם על שמנו לא תחוס, על שמך הגדול למה לא תחוס?

איש לא יגע בטהרה המולדת של יהודי. בייחוס שלו, גם אחרי שעברת הכל, אין בעולם כיעור שיגע ב'פניאל' שלך, בפנימיות הייחודית שלך, בצלם האלוקים שבתוכך!

כשהנביא ירמיהו קורא לעם ישראל לחזור אל אביהם שבשמים, הוא אומר את המילים הבאות: שובי בתולת ישראל (ירמיהו לא,כ).

זו הסיבה שאנחנו מתחילים להתנחם כבר בצהרי תשעה באב כשבית המקדש רק התחיל לבעור!

יש לנו גרעין חטה בלב שכבר חזרו להשקותו וכבר סיים את הריקבון וכבר מתחיל לבצבץ מתוך האדמה והוא מבין שהיה צריך לזרוק אותו בתוך האדמה החשוכה והריקבון כדי שתצא ממנו שיבולת נפלאה, ורק חסר עוד כמה סנטימטרים של צמיחה כדי שגרעיני החטה (בגי' כב' אותיות התורה) יוכלו לצאת לאויר העולם!

ישנן שתי צורות להסתכל על כל מה שקורה לנו עכשיו: הכל שחור (ורקוב כמו הגרעין), או התחלה של צמיחה וגאולה...

תפילת 'נחם' כפי שנוסחה ע"י הרב הראשי לישראל, מרן הרב שלמה גורן זצ"ל, עפ"י התלמוד הירושלמי, הגאונים והראשונים, לאחר שחרור הר-הבית וירושלים:

נַחֵם ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם
וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה.
צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ.
לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.
וּלְיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ נְתַתָּהּ נַחֲלָה, וּלְזֶרַע יְשׁוּרוּן הוֹרַשְׁתָּהּ.
נַעֲרָהּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ, מֵעֲפָרָהּ, וְהָקִיצָהּ מֵאֶרֶץ דִּוְיָהּ,
נְטֵה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִים.
כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ.
כָּאָמוּר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ"
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.


נסיים בתפילה:

"עוּרָה נָּא יְמִינְךָ רָמָה.

וְלִזְעוּמָה קְרָא נֻחָמָה.

וְיֵאָמֵר לְעַם דַּלָּה וַעֲגוּמָה.

עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה:

עוּרָה נָּא חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ.

וְיִגָּלֶה קֵץ יִשְׁעֲךָ.

וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה.

עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה:

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ הָאֵל.

וּפְדֵה בְּרַחֲמֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל הַשּׁוֹאֵל.

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל:

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ עֶלְיוֹן.

וּבְנֵה בְּרַחֲמֶיךָ אֶת צִיּוֹן.

וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל וְאֶבְיוֹן.

כִּי נִחַם אֲדֹנָי צִיּוֹן".

---

[1] חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבקש לענות לשאלה שנשאל בבריטניה כמה שנים לפני הצהרת בלפור.

חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו, "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?"

ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך."