אהבה תלותית
דברים (א,כז): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".
רש״י: "הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות, אחת של שקיא ואחת של בעל. למי שהוא אוהב נותן של שקיא ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".
תלונתם של ישראל שיציאת מצרים נעשתה מרב שנאתו של הקב׳׳ה אליהם נשמעת מפרכת מעקרה: וכי יעלה על הדעת שה׳ דאג להביא על המצרים את עשר המכות מרוב שנאתו לישראל? כיצד אפשר לומר שקריעת הים והנסים הגדולים שנעשו שם נבעו משנאה? ומי הוא זה שירהיב עוז ויטען כי המן שירד לישראל במדבר מקורו היה בשנאת ה׳ לעמו הנבחר? האם יתכן כדבר הזה?!
לפיכך בא רש״י ומבאר את פשר טענתם של ישראל על פי משל: למלך בשר ודם היו שני שדות - שדה שקיא, שהוא שדה הממקם ליד מאגר מים, וכדי להשקותו די בתעלה אחת שנחפרת בקרקע, ושדה בעל, שדה שכדי להשקותו דרושים זמן רב ומשאבים רבים, כמו העמדת צנורות וחבור קוי מים.
אהובו של המלך קבל את שדה השקיא, ואילו זה ששנוי עליו קבל את שדה הבעל - כך ארץ ישראל, שהיא שדה בעל, נתנה לעם ישראל, ולעמתה ארץ מצרים, שהיא שדה שקיא, נתנה למצרים.
זוהי ההוכחה - טענו ישראל - שאנו השנואים לפניך לעמת המצרים שהם אהובים יותר. אלו היית אוהב אותנו, צריך היית להותיר אותנו במצרים, הממקמת על גדות הנילוס, ואלו את המצרים היית מעלה לארץ ישראל שיחפשו מים להשקותה.
לכאורה טענה זו צודקת היא, אולם רבי עזרא ברזל זצ״ל באר ואמר, כי על ידי המגורים בארץ ישראל זוכים ישראל במתנה מפלאה, והיא - הקשר ההדוק לבורא העולם.
הקב״ה רוצה בתפילתם של ישראל, ובתלות התמידית שלהם היוצרת קרבה, ודוקא לכן מעלה הוא אותם לארץ ישראל, התלויה בגשמים, שבה "למטר השמים תשתה מים״ (יא,יא).
במצרים, אשר לעולם אין בה מחסור של גשמים, אין כל צרך בקשר לבורא העולם, ואם יהיו שם ישראל, עלולים הם, חם וחלילה, לשכוח ולהפנות את לבם מאביהם שבשמים.
השקפה מעותת כל כך של רצון לגור במצרים, שבה אין צרך בקשר הדוק לבורא העולם, וההתחמקות מן הקרבה לקב״ה היא ה״תשעה באב״ האמתי שלנו...
אכן, אותו יום שבו התקיים ״ותרגנו באהליכם״ (א,כז), ועם ישראל עזבו ובכו באהליהם על ארץ ישראל - הפך לדורות לסמל החרבן והגלות של תשעה באב.
ריחוק מעין זה היה נחלתו של הנחש, אשר נענש ״ועפר תאכל כל ימי חייך' (בראשית ג,יד), ולכאורה עפר יש בכל מקום, ולפיכך פרנסתו של הנחש מצויה לפניו ברווח והוא אינו צריך לצאת לעבודה לעולם...וכי עונש הוא זה?
אומר ה״שם משמואל״ שהנחש אבד באותה שעה את הקשר ההדוק לבורא העולם, שוב אין הוא נזקק לעולם.
״קח הכל״ - אומר לו רבונו של עולם - ״רק אל תדבר אלי לעולם!״, וזהו הענש החמור ביותר.
גמ' (יומא עו.): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים".
על כך אומר האדמו״ר מגור, בעל ה״בית ישראל״ זצ״ל:
דוד המלך אומר (תהלים כג): ״מזמור לדוד ה׳ רעי לא אחסר בנאות דשא ירביצני... נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו״ - ובכל הפסוקים הללו אנו מוצאים כנוי לה׳ בגוף שלישי. ונסתר: ירביצני, ינחני, ינהלני.
והנה, לפתע מתהפך הדבור לגוף נוכח, ואנו אומרים: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שלחן... דשנת בשמן ראשי...״, מה הסבה לשנוי הפתאומי?
התשובה היא - מבאר ה״בית ישראל" - שכאשר טוב ליהודי ויש לו פרנסה ובריאות איתנה, הקב״ה הוא רק שותף סמוי ב׳עסק׳ ומופיע בגוף נסתר, אבל כשחס וחלילה מתהפך מזלו של היהודי עליו לרעה, והוא מוצא את עצמו הולך בגיא צלמות - הוא חש קרבה גדולה לבורא יתברך, וההתיחסות אליו היא בלשון נוכח.
אז נושא היהודי תפלה ממעמקי לבבו, הוא קורא פרקי תהלים ומרגיש שהוא צריך את הבורא לצדו כאן, קרוב ונוכח!
ילדה אחת בשואה איבדה את אמא שלה ביער באחת ההפגזות, וראתה כל מיני אנשים שוכבים ולא זזים על הרצפה... ואז שמעה צרחה: איפה היית!?!? פעם כשהיא הייתה שומעת את הצרחה הזאת של אמא שלה היא היתה בורחת מתחת למיטה, עכשיו היא רצה כמו משוגעת לעבר הקול!
השבת היא שבת חזון, מלשון חזיון, בשבת זו יש אפשרות לחזות דברים עתיקים ועליונים, וכמו שימי חול אלו הם קשים מאד, כן שבת זו היא למעלה מן הכל, שאין בה שליטת הס״א, וזה שאומרים ״רב לך שבת בעמק הבכא״, כלומר ״עמק הבכא״ אלו ימי אב שבהם עומק הבכיה, אבל יום השבת ״רב לך״ - הוא גדול מאד מאד.
בשבת הזאת אנחנו מרגישים את העומק של הצרה של ה'שבטך' שזה שבט אבל שלך! מרגישים את הקב"ה שבכל צרה!
ויודעים שאחרי השבטך תגיע גם ה'משענתך'! ואז "המה ינחמוני" שזו שבת נחמו שאז ה' ינחם אותנו כ"כ הרבה! "שמחנו כימות עיניתנו"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!