Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 8 ביולי 2015

פרשת פנחס - אחריות אישית בלי נגיעה אישית

אחריות אישית בלי נגיעה אישית


במדבר (כה,ז-ח): "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

האם היה זה תפקידו של פינחס לקום ולעשות את הדבר הזה? האם לא היה מישהו אחר שיפעל לתקן את המצב?

בואו נבדוק כיצד פעלה ההנהגה של ישראל באותה השעה?

הקב"ה מצוה את משה רבינו לטפל בחוטאים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל" – צריך לפעול במאמץ משותף של כל המנהיגים, "ראשי העם", לדון ולהעניש את החוטאים, וכך עושה משה: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו...".

יש כאן מערכת שלמה של ראשים ושופטים האמורה להתמודד עם הבעיה – מערכת שלפי חז"ל מונה אלפים רבים של שופטים!

אבל פתאום כל המערכת הזו, כולל משה רבינו, נעשית לפתע חסרת-אונים מול חוצפתו של חוטא אחד: " וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

רש"י: "נתעלמה ממנו הלכה 'כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו'. געו כולם בבכיה".

ההנהגה כולה קרסה אל מול המציאות, ואין בידיה עוז לפתרון.

סנהדרין (יט:): "עבדו של ינאי המלך הרג נפש. שלחו לקרוא את המלך. בא וישב לו לפניהם. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך. נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם! האגדה מוסיפה: מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו".

במצב הזה, נמצא איש אחד שיודע מה צריך לעשות, אך האם הדבר מוטל עליו? הרי יש כאן מערכת שלמה שרק צריכה "להתאושש" ולעשות את המוטל עליה!?!

אלא שפינחס אינו אחד שיכול לעמוד כצופה מן הצד ולצפות לפעולה של ההנהגה. לפינחס יש הרגשת אחריות אישית, וכשהוא רואה "שאין אנשים" אין הוא יכול להשאר אדיש!

בלילה חשוך וקר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך השוויצרית. הגברת רחה שטרנבוך, יהודייה תושבת שוויץ, הרימה את השפופרת. על הקו היה אחד מאנשי הקשר שלה, שדיווח: "קבוצת יהודים, הכוללת אישה, גבר וילדים, נתפסה בנסותה לחצות את הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה. כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו. לא ניתן לעשות דבר, אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו". כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך על קו הגבול, שם המתין איש הקשר שלה, שהזהיר אותה: "את מסכנת את עצמך לשווא, אין סיכוי".

רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור, ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות. היא שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה, עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים: "לאן את הולכת?" שאלו אותה. רחה, בקול צלול וברור, השיבה: "אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם".

מופתעים מגישתה הנחושה, הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים.

כלב אימתני חשף שיניו לעומתה, והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח. אף על פי כן, לא נרתעה רחה, ואמרה: "אני אזרחית שוויץ. קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי. אני אחראית לשלומם. אבקשך לשחררם, אני לוקחת אותם לשוויץ". הקצין הנאצי האדים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשצרח: "אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא תיעלמי מעיני בזה הרגע".

רחה אמרה בקול שקט: "אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם. אני אחראית לשלומם". אחרי רגע של שקט מתוח, אירע הבלתי ייאמן: "קחי את 12 היהודים שלך ולכו מפה", אמר הנאצי. "לפני שאתחרט". רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב-12 יהודים שחייהם ניצלו, בדרך אל שוויץ החופשית.

אבל אולי היה כדאי שינסה לשכנע את האנשים המתאימים לעשות את המעשה המתאים, מי אמר שפינחס עצמו צריך לקום ולפעול כאיש יחיד

אכן, חז"ל בספרי מתארים שפינחס פונה בתחילה אל הסובבים אותו, הנראים לו מתאימים יותר: "נענה פינחס באותה שעה ואמר, אין אדם כאן שיהרוג ויהרג? היכן הם אריות, 'גור אריה יהודה' 'דן גור אריה'? התחיל צווח. כיון שראה שהיו הכל שותקים עמד מתוך סנהדרי שלו...".

כך תחושת האחריות של פינחס מביאה אותו אל המעשה: במקום שאין אנשים, מוטל עלי בעצמי לעורר את האנשים, ואם אין אנשים שיתעוררו – מוטל עלי גם לקום ולעשות[1].

זהו סיפור על ארבעה אנשים
"כולם" "אף אחד" "כל אחד" ו"מישהו".
היתה עבודה חשובה שצריכה היתה להעשות
אבל "אף אחד" לא עשה אותה.
"מישהו" כעס על כך, מפני ש"כל אחד" יכול היה לעשות את זה,
אבל "אף אחד" לא עשה אותה.
אז ...
"כולם" האשים את "מישהו"
בגלל ש"אף אחד" לא עשה
את מה ש"כל אחד" יכל לעשות...

אבל איך משה רבינו, המנהיג הדגול, מגיע למצב כזה?

רש"י: "בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו".

הקב"ה סיבב את המצב הזה, כדי לזמן את המעשה הראוי לידי פינחס.

אך יותר מזה, המעשה הזה בא ללמדנו שתמיד צריך כל אחד ואחד להרגיש את האחריות לכלל מוטלת על כתיפיו באופן אישי. לכן התגלגל הדבר שאפילו משה, הרועה הנאמן, הגיע לידי רפיון, ללמד שלעולם אין היחיד יכול להסיר מעליו את האחריות האישית ולהטיל הכל על ההנהגה או על ה"אריות" שבחבורה...

אם אפילו בדורו של משה רבינו, כה חשובה הרגשת האחריות האישית, קל-וחומר בדור יתום כשלנו.

מן הסימנים המובהקים של דור "עיקבתא דמשיחא" – סימנים המתקיימים בדור שלנו ב"הידור" – הוא המחסור בהנהגה של אמת, "אפס עצור ועזוב". במצב כזה, כשמי שאמור להוביל את העם נתון ברפיון וחוסר אונים, עלינו לדעת שאין בכך בכדי לפטור כל אחד ואחת מאתנו מן הבעיות הסובבות אותנו.

כל אחד צריך לחוש אחריות. תחילה צריך להבין שהבעיה אינה של ההנהגה והשלטון, אלא שלי ושלך. לא רק מערכות השלטון המסודרות צריכות לדאוג ולחפש פתרונות, אלא כל אחד ואחת. גם כשיש הנהגה טובה ומתוקנת יתכן שיש דברים שנעלמים מעיניה ורק האנשים הפשוטים יודעים ומבינים אותם – ובודאי שהדבר נכון היום כש"אין לנו על מי להשען".

אך תחושת האחריות אינה מסתיימת בהצבעה על פתרונות, אלא במחוייבות לקום ולעשות. אם יש "אריות" רבים היכולים לקום ולעשות יחד – מה טוב. אך גם אם פונה האדם כה וכה ורואה שאין איש לעזרו – אל יאוש, אתה צריך לעשות, ובעזרת-ה' אתה גם יכול לעשות ולהצליח.

לפי התוצאות אפשר להבין מה העוצמה של המעשה שפינחס לקח על עצמו:
- קיבל כהונת עולם בלי משיחה.
- רוב הכהנים הגדולים יצאו מפנחס.
- עלה בסערה השמימה.
- השיב את חמתי מעל בנ"י ממש - לא מיתק רק למעלה, אלא ממש החזיר את החרב לנדנה אחרי שהייתה מעל הראשים של העם (אוה"ק)!
- עשה שבמקום שימותו 166,000 יהודים (88,000 דיינים, איש אנשיו כפול 2) – מתו רק 24,000 - ז"א שהציל 142,000 יהודים!!!

בזכות מה???
בזכות שקנאתו הייתה לכבודו של הקב"ה ית' בלבדו, ולא בשביל נגיעותיו או בשביל צרכיו שלו! לכך נא' "את קנאתי" להורות על הקנאה שהיתה לשם ה' בלבד!
כותב האוה"ח הק' בלשונו הטהורה "וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם".
תיקח אחריות אבל לא מנגיעה אישית או בשביל כבוד -  אלא בשביל כבודו של הקב"ה, זהו המעשה השלם והישר שבשבילו נברא האדם.




[1] אדיר במרום (ח"א - עת אימת ניתב בקיימא דחד סמכא): "כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו). וזה הפסוק באמת מודיע דרך נכון ומרוצה בעניני העבודה המוטלת על האדם, ובפרט בזמן הגלות. והוא מה שחז"ל אמרו גם כן, במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות ב,ה). וזה כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ב"ה ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנים בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נרשם ומצויין לפני הקב"ה לטובה. ולכן אמר, עת לעשות לה', הזמן הראוי לעשות למען ה', שיהיה הדבר מצויין ומרוצה לפניו - בזמן שהאחרים הפרו תורתך. והפרו ר"ל, בשעה שמפסיקים התפשטות התורה המתפשטת בקדושתה על ישראל ועל כל העולם, והיינו שמפריעין ומבטלין אותה ממעשה קדושתה. והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מ"ש, איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מט,כח). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו... אך כל זה הסדר יש לשמור אותו בשעה שמקיימין התורה. אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם. אלא צריך לקחת דרך אחר... אע"פ שאין אנשים השתדל להיות איש. וזהו גם כן מה שאמר הכתוב, וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע (ישעיה נט,טז). כי מפגיע נקרא מי שנוטל על עצמו לתקן בעד האחרים שאינם מתוקנים... כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!