שבועות - תורה מהשכל אל הלב

תורה מהשכל אל הלב

דברים (ד,לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם (בשכל) וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (בלב)".

בפרשת נצבים (דברים ל,יא-יד) מכריז משה באזני כל ישראל:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"[1].

אחד מגדולי המוסר היה אומר שהמרחק הכי גדול הוא בין השכל ללב!

השכל יודע מה צריך לעשות אבל הלב אומר לך משהו אחר...

יוצרי אומר לי אבל גם יצרי אומר לי!

לפעמים יש מלחמה בין הרגש והרצון ששניהם בלב ואז צריך להביא את השכל שיחשוב רגע מה לעשות!

דברים (כא,י-יד): "כי תצא למלחמה, על-אויבך; ונתנו ה' אלוהיך, בידך ושבית שביו:  וראית, בשביה, אשת, יפת-תואר וחשקת בה, ולקחת לך לאישה: והבאתה, אל-תוך ביתך וגילחה, את-ראשה, ועשתה, את-ציפורניה: והסירה את שמלת שבייה מעליה, וישבה בביתך, ובכתה את-אביה ואת-אימה, ירח ימים ואחר כן תבוא אליה, ובעלתה, והיתה לך, לאישה: והיה אם-לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה, ומכור לא-תמכרנה, בכסף, לא-תתעמר בה, תחת אשר עיניתה".

רש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

התורה ידעה שבסערת הקרב ואחרי שהרגת והכל אתה לא תקשיב לשום שכל שאומר לך מה לך ולה!

אז התורה מורידה לך את השכל ללב!!!

במקום שתיקח אותה כאן ועכשיו כשהיא התקשטה כדי שהאויב לא יהרוג אותה והיא זמינה ולבושה כמו רקדנית בטן לבנונית, וכשאתה שטוף ביצרים של הרג והישרדות, התורה אומרת תעמיס אותה על הנגמ"ש, תעביר אותה את הגבול, קח אותה לבית שלך, תכניס אותה, ואם אשתך לא תהרוג אותך אז תגלח לה את כל השיער היפה שלה, ואחרי שהיא תיראה כמו אבטיח קוצני גם תגזור לה את הבניה שהיא עשתה בציפורניים... אח"כ חודש שלם אתה חוזר מהעבודה ורק רואה אותה יושבת ובוכה ומגג'דרת וצורחת יא אימא יא ווילי על המשפחה שלה, והיא כבר לא בסכנת נפשות היא מתחילה להיזכר איך אתה זה שנכנסת וירית בהורים שלה ובאחים שלה והיא כבר לא בדיוק זורקת לך מבטי פיתוי... עכשיו אתה רוצה אותה?!?

למה יש את הפער העצום הזה בין השכל ללב?!?

כל כח שיש באדם מונח בחלק אחר מגופו: הרגליים הולכות, העיניים רואות, האוזניים שומעות וכו'. היכן האדם זוכר?

צריך לדעת שישנם שני מקומות באדם שאדם יכול לזכור: האחד - שכלו, בו נמצאים תאי הזכרון. והשני - בלבו, וניתן דוגמאות בכדי להבין את הדברים באופן מוחשי.

אדם זוכר את אשתו ואת ילדיו כי הוא אוהב אותם בלב. דבר שאדם אוהב הוא ממילא זוכר. אם הדבר נמצא בלב האדם - ממילא הוא נמצא גם בתאי הזכרון שבמוחו.

נתבונן על החיים שלנו. רוב הזכרון שאנחנו זוכרים, היכן הוא מונח - במוח או בלב?

מהיכן הזכרון לאכול ארוחת בוקר? הזכרון מגיע מהתחושה הבסיסית של הרעב, לא כי הוא זוכר שעליו לאכול. אין צורך להפעיל את כח הזכרון כדי לאכול.

נתבונן ונראה בחיי היומיום של האדם, אלו דברים שייכים לזכרון שמגיע מהתחושה, מהלב, ואלו דברים מגיעים מהמוח?

דבר שהוא עצם חיות האדם - לא זקוק לזכרון של מוח. הוא זוכר כי הוא רעב, הוא זוכר כי הוא אוהב, הוא זוכר את הדברים מחמת שהם מציאות החיים שלו.

אבל מי שרוצה לעבור מבחן - אחרי שנגמר המבחן הוא לא יזכור כלום, ואפילו לא ירצה להיזכר בחומר, כי הוא מזכיר לו את הסיוט של לחץ המבחן. כל זה נובע מכך שהזכרון הזה לא נמצא אצלו בלב אלא במוח, ממילא הוא חיצוני ממנו.

הלב הוא האיבר הפנימי באדם והמוח הוא חיצוני. אם המוח של אדם משותק - הוא יכול לחיות, הוא מוגדר כחי על פי ההלכה ומי שירצח אותו חייב כהלכות רוצח. אבל אם הלב של אדם משותק - הוא מת!

איך אדם זוכר את התורה שלמד?

יש אדם הזוכה שהתורה נעשית חלק ממנו - "תורתך בתוך מעי". מדוע? כי זו תורה הזכורה בלבו, לא במוחו, כמו שהעיד שלמה המלך ע"ה: "ולבי ראה הרבה חכמה".

לעומת זאת, ישנו אדם שהוא פשוט כשרוני, עם כח של זכרון, ולהבדיל, אם רח"ל היה לומד באוניברסיטה היה זוכר גם חומר אחר. ב"ה שהוא לא שם אלא כאן, אבל לא חייב להיות כלל שזכרון דברי התורה חקוק בלבו.

אדם שלא טיהר את הלב, אפילו אם ילמד מבוקר עד ערב, תורתו נמצאת במוחו, היא איננה עצם מעצמיו. משא"כ אדם שעבד על לבו, לטהרו מהמדות הלא ראויות שקיימות בתוכו והוא זוכה ל"לב טהור ברא לי אלקים" - התורה הקדושה יכולה לשכון בתוך לבו, ואז הוא זוכה שהתורה היא עצם ממנו והיא בבחינת "ובתורתו יהגה יומם ולילה", היא נקראת על שמו, חלק ממנו.

עבודת האדם על עצמו להכין את לבו להיות כלי לקבלת אור הקדושה ואור התורה בקרבו. אם אינו עובד על לבו אלא משקיע את מחשבתו רק בלימוד, אף שבודאי יש לו מצות תלמוד תורה והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה וגם יציל אותו מעבירות ואיסורים, ועוד סגולות נפלאות - אבל את עצם קדושת התורה הוא עדיין לא זכה לקבל!

"פתח לבי בתורתך" נאמר, לא "פתח מוחי". אם אנחנו היינו מנסחים את התפילה, יתכן ובקשתנו היתה שנזכה למוח גדול. אבל התורה הקדושה לא צריכה לשכון רק במוח, היא צריכה לשכון בלב האדם!

מסילת ישרים (הקדמה): "עַל כֵּן אֵין הַתּוֹעֶלֶת הַנִּלְקָח מִזֶּה הַסֵּפֶר יוֹצֵא מִן הַקְּרִיאָה בּוֹ פַּעַם אֶחָת, כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָא הַקּוֹרֵא בְּשִׂכְלוֹ חִדּוּשִׁים אַחַר קְרִיאָתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ לִפְנֵי קְרִיאָתוֹ אֶלָּא מְעָט. אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת יוֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה, כִּי יִזָּכְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנִּשְׁכָּחִים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּטֶבַע, וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ חוֹבָתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה".

"שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו" - בשֵׂכֶל הוא לא ימצא חידושים, אבל היכן כן? "וישים אל לבו חובתו אשר התעלם ממנה" - הזכירה תהיה בלב!

אדם שחסרה לו תמימות העבודה, טהרתה ונקיונה - הריהו כמו אדם שהביא למלך מתנה, המלך פותח את העטיפה ומגלה שאין שם כלום. ולא רק שאין שם כלום, אלא נמאסת ומתועבת. הוא לקח את הצלחות עם השאריות של עצמות העוף והתפו"א, והביאם מתנה למלך. זוהי מתנה נמאסת ומתועבת!

למה?

"כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת הוּא מֵבִין" (דברי הימים א' כח,ט).

יכול אדם לעבוד את בוראו כל ימי חייו, אך כשיגיע לבית דין של מעלה יראה שעליו אמר הכתוב "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב). כוונת הדברים: ביקשתי ממך א', הבאת ב'. לא זה מה שביקשתי!

אדם עושה מעשים כל ימי חייו. תפילה, מצוות, מעשים טובים ושאר כל מילי דמיטב, והוא בטוח שמגיע לו על כך שכר מרובה, גן עדן.

מה האמת?

הקב"ה דורש מאיתנו מעשים שיש בהם לב, שיש בהם מוח. בלעדי שני חלקים אלו - אין כמעט ערך למעשים!

נצייר לעצמנו: אמא מבקשת מבנה הקטן שיביא לה בבקשה מים לשתות. הילד מביא לה כוס בלי מים ומסביר: הרי ביקשת מים, ואי אפשר להביא מים בלי כוס. אומרת לו: נכון, אבל ביקשתי מים עם כוס ולא כוס בלי מים. עם כוס בלי מים אין לי מה לעשות!

הקב"ה מבקש מאיתנו מעשים שיש בתוכם מחשבה טהורה ולב טהור. המחשבה הטהורה והלב הלב הטהור הם בחינת המים, והמעשים הם בבחינת כלי.

ר' פנחס מקוריץ התבטא שכשהבעש"ט הקדוש הגיע לעולם, העולם היה בבחינה של גוסס. מה הכוונה?

בזמן הבעש"ט היתה ב"ה הרבה מאוד עשיה, הרבה קיום, אבל היתה חסרה חיוּת פנימית.

מה ההבדל בין אדם הלומד תורה עם שכל לבין אדם הלומד תורה עם לב?

ידועים דברי הרמב"ן באגרת "כשתקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". מי בודק זאת, השכל או הלב? השכל לא בודק, השכל רוצה להמשיך לתוספות הבא. רק הלב, הוא זה שמתחיל לבדוק: למדתי הלכות קריאת שמע, האם הקריאת שמע שלי באמת נראית כמו שכתוב בשו"ע? אולי לא? הוא בודק כל סעיף שהוא לומד האם כך אני עושה? אם כן – טוב מאוד, אם לא – עלי לשנות!
על האדם ללמוד את הגמרא באופן שיגיע לאפשרות לקיים את הנאמר בה הלכה למעשה. הוא מתחיל מהגמרא, מגיע עד ההלכה בשו"ע, ומהשו"ע לחיים המעשיים שלו. או אז, יכול הוא להתחיל להיות כלי לעבודת ה' אמיתית.
לומד על מנת לעשות – זה שורש הקיום. ולומד על מנת לעשות פירושו להתרגל לחשוב בצורה שהלימוד מגיע למציאות היומיומית שלי.

יודעים אנו שתלמוד תורה כנגד כולם. העולם כולו מושתת על התורה וכל קיומו תלוי בה. אבל כשבאים לאדם ומדברים עמו על תיקון מדה כלשהי - סבור הוא שזה דבר צדדי, ממילא לא יתאמץ רבות לתקנה.

משל למה הדבר דומה, בבית, כאשר נופל מסמר קטן מהקיר, בעל-הבית לא כל כך ממהר לתקנו. הוא ממתין ליום שישי שאין כולל או ל'בין הזמנים'. כי כשנפל מסמר אין בעיה בבית. התמונה תעמוד בצד כמה ימים, וכשיהיה זמן יחזירוה למקום.

אבל אם מודיעים לבן אדם שאחד מיסודות הבנין רעוע, אדם לא יכול לדחות את הטיפול בענין ל'בין הזמנים' שיחול בעוד ארבעה חודשים, קיים חשש כבד שהבנין יכול להתמוטט![2]


כשבאים להתייחס לעבודה העצמית, אם מתייחסים לכך כמסמר בקיר שמתנדנד או נופל, הרי שניתן לדחות את העבודה, כי זה לא העיקר, יש דברים חשובים יותר. אבל כשמבינים שזה היסוד, שזה הכלי שעל גביו נבנה הכל - הרי שלא ניתן להשתמט מעבודה זו בטענה: 'הרי חז"ל אמרו שתלמוד תורה כנגד כולם'...

ודאי שתלמוד תורה כנגד כולם - ודווקא משום כך עליו לעבוד על עצמו, כי הרי תכלית העבודה היא שיהיה לו כלי לקבל את אור התורה שהוא לומד מבוקר עד ערב.

משל למה הדבר דומה, כל אחד מאיתנו מבין שאדם הקם בבוקר ואינו נוטל ידים, רוח רעה שורה על ידיו כל אותו יום, וכשיבוא ללמוד תורה יהיה טמא! יאמר אותו יהודי: וכי בגלל שלא קיימתי הלכה אחת בבוקר כל התורה שאני לומד במשך כל היום נראית אחרת?! התשובה היא: אכן כן!

כי לא מדובר רק בביטול מצות עשה צדדית כביכול, שאז יכל אולי לטעון שאין לכך קשר ללימוד התורה שלו. אבל כאן הוא נמצא במצב שהוא טמא, והרי שהתורה הקדושה איננה יכולה להיקלט בקרבו.

עבודת האדם עם עצמו היא חלק בלתי נפרד מעסק התורה הקדושה.

אין פתרון אחר לחיים אם לא ניקח את התורה הקדושה ונהפוך אותה לחיים מציאותיים בפועל, נחבר את עצמנו לנקודה מעשית, נבנה בנין של לב, ואז עבודת ה' שלנו תהיה בבחינת "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי".

---

[1] עיין באוצרות רמח"ל על פס' זה שמבאר את הריחוק לפי הפרצופים.

[2] בשנת 2013 קרס בניין בבנגלדש וגרם למותם של 1,127 אנשים. מסתבר שהמשטרה ומהנדס הזהירו יום קודם להתפנות מהבניין אבל זכו להתעלמות מוחלטת...