עולם שהוא דרך
ספר במדבר הוא ספר של דרך...
הירושלמי (ברכת לד:) כותב "כל הדרכים בחזקת סכנה".
הדרך מבטאת בעצם את חיי העולם הזה שהוא כולו כפרוזדור ודרך
להגעה לעולם הבא, עולם המנוחה והגמול.
מסילת ישרים (פ"א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם
במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך
אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה
החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני
מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה',
ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו
פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר
יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי
השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו,
כן ישיגהו וישמח בו".
המהלך הזה של דור המדבר, הוא אבן היסוד לכל מהלך חיי עם
ישראל בכל הדורות כולם.
בעל הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף כ
סעיף ד):
״והנה בהניסיון הנורא הזה הכניס הקב״ה את כל דור המדבר גם
כן. כי כל המדבר כולו הוא מקום הס״מ וחיילותיו ושם הוא עומד בכל כוחו ותוקפו, וכמו
שאמרו בפרשת תרומה (קנז א): ״ולא אשתכח חרבא תקיפא (מדבר עצום) בכל עלמא בר ההוא
מדבר, דתברו חייליה ותוקפיה ישראל ארבעים שנה, כמה דאת אמר ׳המוליכך במדבר הגדול
והנורא״(דברים ח,טו), בהוא מדברא שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה
ותברו חיליה ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין הוה מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא. ומדקא ארגיזו ליה
לקודשא כדיך הוא כל אינון זמנין, אתתקף ההוא סטרא אחרא ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה.
כי על ידי קבלת התורה וקיומה וקדושת המשכן וענני כבוד שהיה
במקום המדבר נשבר כוחו ותוקפו דהס״מ הרבה מאוד. כי בדרך כלל היה כל דור המדבר כולו
צדיקים גדולים ואנשים מצוינים הרבה מאור יותר מכל דורות עולם. וכמו שמבואר מזהר
הקדוש פרשת שלח (דף קסב וקסג), ובפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מא), ובתנא דבי אליהו
רבא (פרק כג). אלא על ידי הליכתם במדבר ששם הוא כל תוקפיה דס״מ הנה זה היה גורם
להם שנפלו בכמה דברים שהם העשרה ניסיונות שניסו אבותינו להקבי׳ה. והיה המקום גורם
להם. וזהו שכתוב ׳על כן קרא שמה מרה׳ (שמות טו,כג), ׳ויקרא שם המקום מסה ומריבה׳ (שם
יז ז), 'ויקרא שם המקום ההוא תבערה׳(במדבר יא,ג), 'ויקרא את שם המקום ההוא קברות
התאוה׳ (במדבר יא לד).
וכן שמעתי בזה בשם מהרב יצחק בן מורנו הרב חיים ז״ל מוולאז׳ין
שזהו מה שכתוב ׳על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו ובהאריך הענן׳ וכו׳, ׳ויש
אשר יהיה הענן ימים מספרי וכו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר׳ וכו׳, ׳על פי ה׳ יחנו
ועל פי ה׳ יסעו׳ (במדבר ט יח-כג). והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך,
וגם עיקר העניין מה משמיענו התורה בזה?
אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל המדבר כולו היה
מקום חושך וצלמוות והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס״מ
וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את
המקום והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד
מספר הארבעים מלקיות כמו שכתב בפרשת תצוה (קפד.). כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ
אשר יש לו אחיזה בזה, והוא בהידין ורגלין, ויונק מכללות החגת״ם
(חסד-גבורה-תפארת-מלכות) הכלול כל אחד מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו במדבר ארבעים
שנה לשבור תוקפיה וחיליה.
והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר
מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן
המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד והיו מרגישים
תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה
ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך באשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום
היו רוצים להישאר שם.
וזהו שאמר הכתוב ׳על פי ה' יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ ־ שלא
הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה׳ הן בהחניה והן בהנסיעה, ׳ובהאריך
הענן׳ וכו׳ והיו רוצים לברוח משם עם כל זה ׳ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו'.
'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר' משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך והרי היו רוצים
להתעכב שם עם כל זה ׳ונעלה הענן בבקר ונסעו׳. ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל
שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם
שהיה קשה להם מאוד עם כל זה 'את משמרת ה׳ שמרו׳ וכו'. וזה לימוד גדול להאדם לקבל
עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו
בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם
פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר ׳ביום טובה
היה בטוב' (קהלת ז,יד) - ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. ׳וביום רעה ראה'
(שם) - להתחזק עצמו בכל האפשרי.
ונחזור להעניין כי הליכת ישראל במדבר הנה היה שהכניסם הקב״ה
בהניסיון הנורא הזה שהכניס אותם בתוך משכן הס״מ וחיילותיו וכל הרשעה כולה, ונתנסו
בכל פיתוייו ותחבולותיו וראו אותו וידעו אותו מכל וכל ועם כל זה הנה שם גופה קיבלו
את כל התורה כולו ונעשו לחלק ה׳ עמו, וכמו שכתוב ׳ומצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמון׳
(במדבר לב י). וכן כתוב עוד ׳לכתך אחרי במדבר׳ וכו׳ ׳קדש לשראל לה״ (ירמיהב ב-ג)
וכו׳. ולא נכשלו אלא רק בהעשרה ניסיונות. כי המקום היה גורם להם כנזכר לעיל. וחטא
העגל שהוא החטא הקשה יותר מכולם, הנה בזה ישראל עצמן לא חטאו בזה מאומה אלא רק
הערב רב וכל חטא ישראל בזה היה רק על שלא מיחו בהם, וכמו שיתבאר כל זה לפנינו לקמן
בארוכה בעזרת ה׳ יתברך עיין שם ותמצא נחת. ועל כל פנים הוא, כי בדרך כלל הנה נשארו
כל אותו הדור קיים באמונתו של הקב״ה ונשארו קודש לה׳ גם אחר הניסיון העצום והנורא
הזה״ (ומקורו מהזוה"ק תצוה קפג:).
העולם הזה הוא עולם של
משברים!
הגמרא (גיטין מג.)
קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים
בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא
נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.
המשבר הוא בעצם
הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך
אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.
להמחשת ההבחנה בין
׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש
אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי
גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם
באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.
משברים ישנם רק לחכם,
לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו
לאן...
באיגרת תשובה של הרב
יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים
מאלפים:
״רעה חולה היא אצלנו
שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם -
מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל
בנפשם.
הרושם של שיחתנו על
הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים
ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות,
המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם
יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר
נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא
דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳
פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך
שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות
מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.
אבל דע לך חביבי: שורש
נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר
הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים
Lose
a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).
בוודאי שהנך נכשל ועומד
להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני
מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד
מפרפר בין שיניך.
החכם מכל אדם אמר: ׳כי
שבע יפול צדיק וקם׳[1],
והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום
הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע
נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳[2] - ׳טוב׳
- זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע[3].
אהובי, הנני לוחץ אותך
אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים
שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות
והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה
להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא.
לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות
השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל
הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם
המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״[4].
ספר במדבר נועד להדריך את ישראל כיצד להתמודד עם קשיי העולם
הזה.
בפרשתנו אנו רואים שהתורה מכינה היטב היטב את ישראל אל ההליכה בדרך. פוקדים
את ישראל, מסדרים באופן עמוק ומדויק את המחנות, כיצד יסעו וילכו בני ישראל בדרך.
כל זאת כדי להכין את ישראל לקראת ההתמודדות.
כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד
לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם
יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עט׳ צה):
״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים
הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך
להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר
־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה
סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה
אלא בן כ' שנה".
יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות
והקשיים לא יפתיעו אותו.
עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:),
שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו
בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד:
״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום
שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין
ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״.
[עיין ברב קוק עין אי"ה שבת א עמ' 135 על
הסיפור של הלל הזקן והאיש שרצה להקניטו].
בניין הארץ:
הרב ראובן ששון: עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת
הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳
נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי
המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?
הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה,
הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא
דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת,
כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה,
ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת
השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות
ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר
בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך
תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של
עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו
קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות
הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח
ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אם אבא באהל
ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות
לאביר לעקב״ (תהילים קלב ג-ה). זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור
ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא
נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ
לפני כמה עשרות שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!