פרשת במדבר - מי זאת עולה מן המדבר

מי זאת עולה מן המדבר

שיר השירים (ג,ו): "מי זאת עלה מן המדבר?״.

מבאר המדרש (שיר השירים רבה ג,ה): ״עילויה מן המדבר: ...תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, כהונה מן המדבר, לווייה מן המדבר, מלכות מן המדבר... וכל מתנות טובות שנתן הקב״ה לישראל מן המדבר... נבואה מן המדבר״.

רש"י: "מי זאת עלה מן המדבר. כשהייתי מהלכת במדבר והיה עמוד האש והענן הולכים לפני והורגים נחשים ועקרבים ושורפין הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור והיה הענן והעשן עולין ורואין אותן האומות ומתמיהות על גדולתי ואומרות מי זאת כלומר כמה גדול' היא זאת העולה מן המדבר וגומר כתימרות עשן גבוה וזקוף כתמר".

אומות העולם, מביעים פליאה והתפעלות מהולות בלא מעט חרדה. הם עומדים מוכי תדהמה ומלאי השתאות למראה המחזה: הכיצד עם עולה מן המדבר? איך זה שתרבות שלמה ומקיפה של דת, של אמונה, של מערכת צדק ומשפט, של אורחות חיים, ללא אמצעי עזר קונבנציונליים של העולם התרבותי צומחת ועולה במדבר דווקא, אף ללא טריטוריה לאומית משלהם?

והתשובה פשוטה, מיניה וביה: ״מי זאת עולה? מן המדבר!״ פשוטו כמשמעו. רק שם ודווקא שם. משום שבמדבר שוררים תנאי ההתפתחות הטובים ביותר, ללא השפעות זרות, באין מפריע.

עם ישראל אינו סתם שוהה במדבר, הוא הולך במדבר. (ההליכה בכלל מהווה את האפיון המיוחד של בני האדם מול המלאכים המכונים ׳עומדים׳, כמובא בדברי הנביא זכריה: ״ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה").

הליכה במדבר זו הליכה של הרים ובקעות מכשולים ומהמורות.

- אחד מעקרונות היהדות הינו ''אדם לעמל יולד'', כלומר אדם בא לעולם לא לעזוב אותו כפי שבא אליו, אלא לעבד את עצמו ממצב גולמי למצב שיש בו פאר והדר.

-"עיר פרא אדם יולד" (איוב יא,יב) - העמל הוא להפוך לאדם!

-העמל הוא לא להישאר כמו שנולדת אלא לעמול על שינוי תמידי!

הרב פנגר: פיל אפריקאי ענק היה חלק מקרקס נודד שהסתובב ברחבי העולם.
בכל פעם שהגיע הקרקס למחוז חפצו, קשר מאלף הפילים את הפיל אל חבל קצר שקשור ליתד קטנה התקועה בחול.
יום אחד הגיע ילד נבון אל הקרקס והביט על הפיל בפליאה. "איך זה יכול להיות שהפיל לא מושך את החבל, מנתק את היתד והולך לדרכו?", שאל את מאלף הפילים, "זה לא מוזר שפיל אפריקאי ענק, אחד מבעלי החיים היבשתיים החזקים ביותר בטבע, המסוגל לגרור משאית סמיטריילר, נשאר במקומו בגלל חבל המחובר ליתד קטנה? איך ייתכן שהוא לא משתחרר? מה מחזיק אותו שם?".
מאלף הפילים הסביר לילדון שכבר כשהיה הפיל גור קטן וקל משקל, קשר אותו מאלף פילים אחר ליתד גדולה ולחבל עבה שבאותם הימים היו חזקים יותר מכוחו של הפילפילון. בכל פעם שהפילפילון ניסה להתרחק מהחבל הוא הרגיש שמשהו עוצר אותו והבין שאין ביכולתו לעשות זאת.
חלף שבוע, שבועיים, חודש, חודשים, עברו שנים והפיל הקטן הפך לפיל אפריקאי ענק. "גם אם תיגש לפיל, תרים את האוזן הגדולה שלו ותגיד לו, הי פיל, בוא תטעם מטעם החופש, למה אתה תקוע במרחב הזה? סביר להניח שהוא לא יאמין לך", הסביר המאלף, "הוא יענה לך: אני כאן כבר שלושים שנה ואני יודע בדיוק מה אפשרי עבורי ומה לא".

הרב קוק (שמונה קבצים א' קעג): "האדם נוצר לעבוד עבודת אלהים. עובד הוא את אלהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו, יחש קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלהי.

הרב קוק (עין איה ברכות א מג): "יסוד עבודת ה’ הטהורה, היא מטבעת באדם החפץ הפנימי, להיות תמיד הולך ומשתלם, ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה, היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. 

כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוהות והוא ית’ אין סוג לשלמותו, על כן, כל מעלת האדם הוא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית’. 

וזאת השאיפה שאין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די...  ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית".

חת"ס (תורת משה דברים פרק כו): "מפשטות הקרא היה אפשר לומר דרק בפעם ראשון כשבאנו לארץ מחוייבים להביא בכורים, אמנם על פה נמסר לנו שבכל שנה חייבים להביא... וכן בכל שנה ושנה יהיה לו כאילו היום בא לארץ, דהצדיק בכל יום יוסיף דעת ויראת שמים ויהיה בעיניו כאילו אתמול לא עשה כראוי, כן יתוסף בו בכל עת קדושה, וכן קדושת ארץ ישראל תתחדש לו ויפעלו עליו בכל שנה מחדש כאילו היום בא ועד עתה היה בחו"ל...".

"וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" - בספרי מחשבה רבים, המלאכים נקראים "עומדים" מפני שבעולם העליון אין התקדמות אלא הכל סטטי ועומד במקומו. לעומת זאת, האדם הוא בבחינת "מהלך", הוא יכול להתקדם ולהתעלות על למעלה רמה ביותר. וכן אמר הרב קוק בשירו המפורסם: "בן אדם, עלה למעלה עלה". 

-בחינוך ילדים, כותב הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל שהטעות של הדור של היום בחינוך היא שהם אומרים הילד נולד טוב ומתוק העיקר שלא נקלקל ולא נוגעים בו... אבל אם לא נוגעים והוא צומח ככה חופשי אז האדם עץ השדה ויגדלו קוצים... אלא לחנכו לעמל מנעוריו...

חלק גדול מהעמל זה להתפלל!

ילקוט תהלים (רמז תשכ"ט מהפר' ל"ז ג'): "בטח בה' ועשה טוב תנא דבי אליהו מעשה בכהן א' שהי' יר"ש בסתר והיו לו עשרה בנים מאשה אחת ו' זכרים וד' נקבות ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבא א' מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער, אמרו לא יצאת אותה שנה שלימה עד שבא עזרא והעלה הקב"ה את ישראל מבבל והעלה אותו כהן, ולא נכנס הכהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ובני בניו עד חמשים שנה ואח"כ נכנס לעולמו".

תנא דבי אליהו (פרשה י''ט): "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ (איכה ב,יט) מכאן אמרו: יבקש אדם רחמים על עצמו על אשתו ועל בניו ועל בני ביתו, שלא יצא אחד מהן לא לידי עבירה ולא לידי דבר מכוער"^[1].

יש להתפלל מעומק הלב בעת עשיית מצווה, כגון: הדלקת נרות שבת או אחר לימוד תורה או נתינת צדקה, שאז התפלה רצויה יותר ונענית מחמת חשיבות המצווה, ואף שהילדים כבר אינם ברשותו ונראה לו שאין בידו לחנכם, יש להתפלל עליהם ועל זרעם שיחזרו בתשובה, והתפילה מעומק הלב פועלת.

בתפלה לכוון גם על הילדים, כגון: בברכות התורה (זרענו וזרע זרענו), בברכת ''שומע תפלה'', ב'ובא לציון (לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה). בכל ליל שבת לפני הקידוש (כמו שכתוב בסידורים), וכן בערב יום הכיפורים, וכן תפילת השל"ה (בר"ח סיון).

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] ראש ישיבה נכבד מצאצאיו של ה"חפץ חיים" כובד לשאת את דבריו, ובדרשתו שיתף את קהל הנוכחים בדבר הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של ה"חפץ חיים", וכה היו דבריו: "סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קבלתי מאימי, בתו של ה"חפץ חיים" זכר צדיק וקדוש לברכה. בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של ה"חפץ חיים". יום אחד, התבוננתי היטב בכתב היד, והבחנתי כי הוא נכתב על ידי ילד קטן ורך בשנים. היה זה כתב יד גדול ועגלגל שהסגיר את גילו של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי, בתו של ה"חפץ חיים", ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור.

היא השיבה בחיוב: "כן, כתב יד זה, הוא של אבי זצ"ל, ה"חפץ חיים" בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב, כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה, ועל כן ביקשה מבנה הקטן "ישראלק'ה" שהיה בן שש, שיכתוב את שמה". משכבר החזקתי את הסידור בידי, דפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שנטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהם.

אימי שהבחינה במעשי, סיפרה לי כך: "על סבתי, אמו של ה"חפץ חיים", לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא הייתה בעלת ניסים, צדקנית מפורסמת וכיוצא בזה, אבל, אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמעו של בנה בכל מרחבי העולם היהודי, נגשו אליה כמה ממקורביו של ה"חפץ חיים" ובקשו לשאול את אמו של גדול הדור במה זכתה לבן שיעיר את עיני העולם. היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה, השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה, שכן, לא זכור לה דבר מיוחד כל שהוא שאותו יכולה היא לשייך לכך שיוצא חלציה ידגל לתלמיד חכם עצום.

הנוכחים ניצלו את ההזדמנות, ושבו והפצירו בה, "שמא בכל זאת, יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה? לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי דקות מספר, וכה היו דבריה: "בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך" בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים.

"זה כל מה שעשיתי... סיימה בתמימות אמו של ה"חפץ חיים". "בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיפתח את עיניו של ישראלק'ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים".