ברכת כהנים - כלי לקבל את האור
במדבר (ו,כג):
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ".
ההסבר המקובל הוא (רש"י ואבן עזרא), ברכה מצד אחד,
ושמירה עליה מן הצד השני.
ההיפך מהקללות: "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה,
וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה ...", "זֵיתִים יִהְיוּ
לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ (דברים כח,
לח-מ)".
רש"י: "שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך שהנותן
מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה
הנאה יש לו במתנה זו? אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר"[1].
'יְבָרֶכְךָ' זה האור, 'וְיִשְׁמְרֶךָ' זה הכלי[2].
"יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"
ספרי (פסקה מא):"רבי נתן אומר זה מאור שכינה שנאמר
'קומי אורי כי בא אורך'... דבר אחר זה מאור תורה שנאמר 'כי נר מצוה ותורה אור'
".
אוה"ק: "יאר ה' - פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין
ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל".
הברכה השניה משפיעה עליך אור שכינה ותורה והשגה עליונה!
"וִיחֻנֶּךָּ" – ספרי: "בדעת ובבינה
ובהשכל ובמוסר ובחכמה".
שוב רואים שהחלק השני זה הכלי לקבל את החלק הראשון, כאן אתה
מקבל את המידות שיעזרו לך לקנות את התורה והשכינה, כי הרי התורה היא לא כמו החכמות
האחרות שמשפיעות רק על השכל, התורה הופכת את אישיות האדם[3]!
כמה שתהיה יותר חזק בחלק השני ככה תקבל את החלק הראשון!
דרך ה' (ד,ב,ז): "ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו,
הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה
יקר התלמוד וכחו. והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול
ונותנת להם מעלה ויקר, מה שלא נמצא בדורות האחרונים, מפני יתרון הכנתם על הכנת
האחרונים. וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח
עליו היה נשרף, מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו על ידי לימודו".
דעת תבונות (קכו): "וימצאו שני בני אדם, על שלחן אחד
ידברו, יאכלו וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחר
לא יתעלו, ולא קרוב להם. ואביא לך ראיה ברורה, יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל
עוף הפורח עליו נשרף (סוכה כח ע"א), ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים,
ולא יהיה להם כן; וזה מצד הפועל. ומצד הנפעל, קדשים יוכיחו, שאכילתם מצוה רבה,
ואכילת חולין - לא כן... יונתן בן עוזיאל לפי שהוא איש קדוש ונורא מאד, ונשמתו
מעוטרת בעטרי קדושה והארה רבה, על כן כל מעשה אשר יעשה יעלה ויגיע לרומו של עולם,
וינועע כל אופני הקודש; ואדם אחר שאינו כל כך קדוש, ואינו מעוטר באלה העטרות, לא
יתעלו מעשיו לעילוי זה[4]".
"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ
שָׁלוֹם".
רש"י: "ישא ה' פניו – יכבוש כעסו" כמו
"אולי ישא פני" הכוונה התפייסות והתקרבות בין הקב"ה וישראל!
"וישם לך שלום" זה שלום בין היהודים בתוך עם
ישראל!
גמרא (מנחות כז.): "וכן ישראל בהרצאה (רש"י -
אין נענין) עד שיהו כולן באגודה אחת שנאמר (עמוס ט,ו) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו
על ארץ יסדה".
המהר"ל (אבות ג,י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח
המקום נוחה הימנו" - השלום עם הקב"ה ועם ישראל נמצאים באותה ברכה – לומר
לך שיהודי לא יכול להיות בשלום עם הקב"ה אם הוא רב עם יהודי אחר!
הברכה הראשונה היא הברכה החומרית!
השניה היא התורה! (היא פחות מהחיבור עם ישראל[5]).
השלישית היא החיבור עם הקב"ה בעצמו!
ג' דרגות:
הראשונה – עבד, יש אצלו מצות הענק תעניק לו מצאנך...
השניה – בן, ושננתם לבניך שזוהי התורה.
השלישית – רעיה, דבקות מושלמת מעבר לנתינת חפץ או
לימוד משותף.
ג' דרכים שהאשה נקנית (קדושין ב.):
הראשונה – כסף, השניה – שטר (התורה), השלישית – ביאה (חיבור
ללא מתווכים).
וכן מלכות, תפארת, בינה
ועיין בכלי יקר על ברכת כהנים (בת, אחות, אם).
[1] מנורת המאור (פרק
ב): רבי יוסי בן קסמא זכה לעשירות.
יום אחד הגיעו שבאים רומאים, ובאכזריות חטפו את שני הבנים שלו למטרת סחיטה.
רבי יוסי יצא
לחפש אחר בניו האבודים ונודע לו שהם ברומא.
מיד הפליג
לרומא. בחקירותיו נודע לו היכן הבנים. וכשהגיע אל השבאי – אל החוטף - אמר לו:
"קח מאה מנה ושחרר את שני הילדים".
אותו רשע,
ידע שרבי יוסי עשיר גדול ורצה סכום גדול בהרבה. הרי לשם כך בדיוק חטף את הילדים.
סירב למחיר, דרש יותר – כדמי כופר ולא הסכים.
יצא החוצה
רבי יוסי ופנה בתפילה לקב"ה על מצבו הנורא.
מיד שלח
הבורא יתברך את המלאך מיכאל שהפך את בטנו של החוטף הרשע. בטנו החלה לפתע לכאוב,
והוא סבל סבל בל יתואר.
אמרו לו
יועציו: יתכן שזה בגלל אותו יהודי שדחית מעל פניך. אולי כדאי לקרוא לו בשנית?.
החליט השבאי
כי חייו קודמים והוא מוכרח להציל את עצמו.
קרא לרבי
יוסי בן קסמא. אמר לו אני מסכים למחיר שהצעת, תן מאה מטבעות, ונסגור את העיסקה.
אבל רבי יוסי
דרש הנחה ואמר לו: "עכשיו, אתן לך שמונים מנה ולא יותר".
התרגז החוטף
ודרש לסלק אותו מהמקום.
יצא רבי יוסי
בן קסמא משם, בלי הילדים שלו. הוא היה מאוד עצוב. וראה זה פלא, כאב הבטן חזר!. קרא
החוטף שוב אמר: "טוב, תן את השמונים".
אמר לו רבי
יוסי: "לא שמונים אתן לך, אלא חמישים!".
שוב סילק
אותו השבאי האכזרי מהמקום . 'מה אתה עושה צחוק?' התרגז.
והנה יצא רבי
יוסי , ומה? כאב הבטן חזר במלא עוזו!! .
קרא לו
החוטף. אלא שהפעם היה רבי יוסי נחרץ : הוא לוקח את הילדים מכאן, רק בחינם!! ללא
שום תשלום!!.
הבין הרומאי
שאין עם מי להתווכח, כאבי הבטן מאיימים על חייו. מה אפשר לעשות? הסכים ואמר:
"קח אותם ולך!"
אמר רבי
יוסי: מה פתאום בחינם? אתה שיעבדת אותם? – תשלם על העבודה!!
ומה היה
בסוף? אותו רשע הסכים . ואף שילם לו מאה מנה והצדיק לקח את הילדים ושב הביתה...
[2] הרבה פעמים יש מצב של 'עושר שמור לבעליו לרעתו', לכלי יש תפקיד מאוד חשוב!
שהעשור לא יעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו. אדם יכול לבזבז את כל חייו בדאגה
לחומריות שלו ולעלות למעלה בלי כלום.
לכן לפעמים דוקא זה שהקב"ה
לא נותן לך את ה'אור' את העושר – זה הדבר שהכי טוב בשבילך, כי הקב"ה יודע
יותר טוב ממך איך אתה תעכל את העושר הזה. לכן צריך להודות גם על מה שאין!
[3] אורות הקודש (א' עמוד א): "חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה,
בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא
בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים
נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של
ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו
המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד
החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית,
לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל
המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם
מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים
גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו
במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד".
[4] לפעמים הלימוד לא טוב לא בגלל ההכנה אלא בגלל לימוד לא
מותאם: הרב קוק (אורות התורה ט,ו):
"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש
בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך
שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי'
מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי'
מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. - ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות
הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה
בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ... ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".
[5] תנא דבי אליהו: "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה,
ואלו הם: תורה וישראל, אבל אין אני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכם של
בני אדם אומרים, התורה קדמה... אבל אני אומר, ישראל קדושים קדמו, שנא' 'קדש ישראל
לה' ראשית תבואתו' ".
