שבחי ר' חיים ויטאל – ל' ניסן

שבחי ר' חיים ויטאל – ל' ניסן

כתוב באגרות הר"ש שלומל ז"ל כי הרב הגדול מהרח"ו נר"ו בטרם ביאתו של האר"י ז"ל לארץ הצבי, טרח ויגע טרחא גדולה עד מאד לעשות פירוש על הזוהר, ואיזן וחקר ותיקן משלים הרבה על פי דרך הקדמות מהרמ"ק ז"ל.

וכאשר ראה הקב"ה את לבבו הנאמן עם אלהיו, וחשקו הגדול אשר חשקה נפשו להבין סתרי תורה, מיד נגלה עליו ברוח הקודש על איש אלהים האר"י ז"ל, שכבר הגיע סמוך לעת השבת פקדון רוחו אל האלהים אשר נתנה לו, וצוהו שיעלה ממצרים לארץ ישראל, וימסור כל חכמתו לתלמיד חכם אחד ששמו כמוהר"ר חיים יצ"ו, כי הוא ימלא מקומו להחיות שארית בארץ. מיד הכין לדרך פעמיו, ובא לארץ הקדושה, הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו. והיה יושב ששה חודשים מצפה וממתין אימתי יבוא כבוד מורנו הרב רבנו חיים אצלו, ויבקש ממנו שיכניסהו בחדרי החכמה, כי לא רצה האר"י לרדוף אחריו, לקיים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכדין היא חביבה עליו, מה שאין כן להיפך.

והרב מהרח"ו לא החשיב אותו שהוא צריך ללמוד ממנו, ואדרבא הוא חשב שהוא יותר חכם בחכמת הקבלה ממנו. עד שלאחר זמן הששה חדשים עלה בדעתו לילך אל האר"י ז"ל ולתהות בקנקנו איך יפרש מאמר אחד שכבר היה מפורש אצלו, ותיכף כשבא, אמר האר"י ז"ל זה לא בא כי אם לתהות בקנקני. כיון ששאל אותו מהרח"ו נר"ו מאמר אחד, מיד התחיל כמהר"ר יצחק אשכנזי ע"ה לומר בתוכו סודות נפלאים שרמזם הרשב"י בתוכו, אשר לא שמעתן אזן אדם מעולם.

וכיון ששמע כמהר"ר חיים אותם הרזים העליונים, כמעט יצאה נפשו בדברו אתו. אחר כך שאל אותו במאמר אחר, והאר"י ז"ל פתח לו פתחים של אורה, עד שדמה עצמו מורנו הרב רבי חיים יצ"ו לפני האר"י כשועל, וכלא חשיבי דמי. אחר כך התחיל לשאול אותו מאמר אחר, השיב האר"י ז"ל עד כאן תחום שבת, ותו לא, אינך ראוי לגלות לך יותר מזה.

מיד יצא מלפניו בפחי נפש, ונכנס בביתו ופשט את בגדיו ולבש שק, והשליך את עצמו מלא קומתו בתוך האפר, והיה מאפיר את עצמו באפר, וצעק ובכה בכיה גדולה עד מאד, ובקש רחמים מלפני הקב"ה שיתנהו לחן ולחסד בעיני האר"י ז"ל, שימסור לו סתרי תורה, ולן בתענית ושק, ולמחר בא אל האר"י ז"ל, ונפל על פניו, ונשק לו ידיו ורגליו, והתחיל לבכות לפניו ולהתחנן, ואמר לו, למען השם אלהי ישראל נא אל תשיבני ריקם, ואל תעזבני ואל תרחיקני ממך. אמר לו האר"י ז"ל האפר של אתמול שאפרת בה הועילה לך, ועל מנת כן נתכוונתי אתמול שלא לגלות לך עוד, מכאן ואילך אל תפחד כי אני אלמדך הכל בע"ה. וגילה לו מה שנאמר לו במצרים. ומאותו יום והלאה לא מש מתוך האוהל, והיה מוסר לו סתרי תורה שנה תמימה, והיה כותב כל מה ששמע מרבו.

אחר כך אמר מהר"ר חיים, הייטב בעיני ה' שיהיה אור גדול בזה העולם, וחכמי הדור לא ידעו אותו. אמר לו האר"י לא טוב הדבר אשר אתה אומר, לא תגלה אותי לשום אדם, וינעם לי ולך. ומהרח"ו לא חש לדבריו, והלך וגילה אותו לקצת חביריו, עד שנתחברו לו עשרה חברים קדושי עליון. ורובי הדרושים שגילה להם היה על הזוהר, ולא היה מצטרך לא לספרי הזוהר ולא לשום ספר בעולם, אלא הכל בעל פה. ולפעמים הלך עם החברים למירון, והיה מושיב אותם על המקום ששם גילה להם הרשב"י האדרא רבא, והיה אומר בכאן ישב רבי אלעזר, בכאן ישב רבי אבא, בכאן ישב רבי יהודה, וכן כולם. והשיב כל אחד על מקומו הראוי לו כפי נשמתו. והוא בעצמו ישב במקום רבי שמעון, ור' חיים במקום רבי אלעזר, ור' יונתן במקום רבי אבא, ור' גדליה במקום רבי יהודה, ור' יוסף מערבי במקום רבי יוסי, ור' יצחק כהן אשכנזי במקום רבי יצחק, וכן כולם. והיה אומר היום האירה נשמת תנא פלוני בנשמתך, והיה אומר שהוא רואה שהאש מלהטת סביבות החברים, אלא שאין ניתן רשות לעיניהם לראות אלא לו לבדו.

וכן אירע מעשה שמסר למהר"ר חיים נר"ו יחוד אחד לילך לכפר אבנית, ששם קבורים אביי ורבא, וישתטח עליהם, והם ידברו עמו וימסרו לו. וכן עשה, והלך ונשתטח על קברם, וכיוון למה שמסר לו רבו והם דברו עמו, ומסרו לו סתרי תורה. וכיון שחזר לו מהם, ובא לפני רבו, עמד הרב ע"ה לפניו, ואמר לו ברוך הבא. והושיבו על יד ימינו, ושמח עמו שמחה גדולה. ומהר"ר חיים נר"ו הוא חקרן גדול, כיון שראה שעשה לו כל הכבוד הזה, מה שלא היה רגיל לעשות לו כך פעמים אחרות, אזי אמר מהר"ר חיים להאר"י ז"ל, אדוני מורי, מה יום מיומים שעשה לי מר כל הכבוד הזה לא לחנם. אמר לו האר"י ז"ל, חייך לא מפניך קמתי, ולא לך אמרתי ברוך הבא, אלא לבניהו בן יהוידע שראיתי נכנס עמך. ויהי לפלא בעיני מהר"ר חיים. ושניהם לא ידעו מאיזה סיבה נתחברה עמו הפעם נשמתו של בניהו. עד שלאחר זמן ג' חדשים שכבר היה נשכח אצלם אותו המעשה, הלכו שניהם יחד לכפר אבנית ללמוד, עמד האר"י ז"ל, אמר אני רואה שבכאן קבור בניהו בן יהוידע ע"ה. ולא היה לשם לא ציון ולא היכר של קבר. נענה מהרח"ו נר"ו, חייך באותו הפעם שהלכתי להשתטח על ציון אביי ורבא, קודם לכן ישבתי בכאן בזה המקום ממש, והייתי חוזר על היחוד שמסרת לי, כדי שיהיה רגיל בפי ובלבי לומר אותו בלי טעות. אמר האר"י ז"ל אכן נודע הדבר שמכח היחוד שזכרת על קברו בכאן, עוררת והורדת נשמתו לתוך גופו, וגם נתדבקה בך להועילך למטה בחכמה. וזה סוד כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה.

ומוכרח אני להודיע למעכ"ת עד היכן מגיע מסירת נפשו של האר"י ז"ל בשביל כמהר"ח נר"ו, שפעם אחת דרש להם בשדה סוד גלות מצרים, והיה מודיע מאמר אחד של הזהר בפרשת פנחס [דף רמ"ט ע"ב] המדבר שיש אילה אחת לאחר שהיא נתעברה וכו' וכשמגיע זמן לידתה הקב"ה מזמין לה נחש אחד וכו', אמר האר"י ז"ל בכאן איני יכול לגלות סודות, מפני שיש סכנה גדולה בדבר, ולכן אמר הרשב"י בפרשת בשלח [דף נ"ב ע"ב] בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה ה' דייקא, להיות שגם הוא מפחד נפשו מן הסכנה, וגם משה רבינו ע"ה פחד מזה המקום, דכתיב [שמות ד' ג'] וינס משה מפניו. והחכם ר' חיים הפציר בו עד בוש לרבנו האר"י ע"ה להיות שגזרו עליו שלא יעלים שום דבר ממה שישאל ממנו כמהרר"ח, והיה מוכרח לגלות לו, וגילה לו הסוד, והוא כתוב אצלינו תהלה לאל [ראה שער הכוונות דף פ"ח ע"ג]. לאחר שסיים מלומר הסוד, הכה האר"י בידו על ראשו, ואמר ברוך דיין האמת.

אמרו לו תלמידיו מאי האי אדוננו מורינו, אמר להם עתה יצאה הגזירה שימות בני משה קודם ז' ימים, בעבור שגליתי לכם הסוד. כיון שהגיע לערב שבת ובאו מן השדה, הלך כמהר"ר חיים לביתו של הרב עם הרב, והלך הרב ע"ה ושאל לאשתו בנינו משה היכן הוא, אמרה זה ב' שעות שבא מבית הספר ואמר לי ראשו כבד לו והשכבתיו למטה. מיד הלך ר' יצחק אל הנער, ומהרח"ו עמו, ושם ידו על ראשו וראה שהיה שורף כמו האש. לא עברו ז' ימים, וימת הנער כדבר איש אלהים. לאחר ז' ימי האבלות שלח אחר התלמידים, ואמר להם, אל תיראו שאמנע מכם מנהגי בעבור פטירת בני משה, אילו ימותו לי כל בני וגם אני בעצמי, לא אניח ידי ולא אעזוב אתכם מללמד אתכם כל רזי התורה, כדי לתקן אתכם כהלכתו, למען תאירו את כל העולם כולו בחכמתכם.

אחר הדברים האלה, נזדמן ששאל מהרח"ו להאר"י ז"ל הבנת התוספתא של תרין עוזלין דאיילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי וכו', ושמע קול דאמר אברהם ויצחק הוו, וכל הענין כולו והוא מובא בזוהר פרשת מצורע (דף נ"ה ע"ב). אמר לו האר"י ז"ל חייך ר' חיים שתניח אותי בכאן שלא אפרשנה לך, ויונעם לך וגם לי ולכל העולם שסוד גדול בכאן, ואינם רוצים שאגלה אותו. אמר לו מוכרח הוא שתגלהו לי. חזר אמר לו האר"י, ראה שאם אגלה אותו לך, סופך שתתחרט עליו חרטה גדולה, ואני מתרה בך, אבל אני מוכרח ומצווה שלא למנוע ממך כל מה שתרצה שתשאלני, על כן אני מזהירך שתניחני מלפרש לך זו התוספתא. חזר מהרח"ו יצ"ו ואמר אני רוצה שתפרש לי אותה על כל פנים. אזי פירש לו התוספתא, וגילה לו סודות. ואחר שגילה אותם אמר שכבר יצאה הגזירה שימות האר"י באותה שנה, מחמת עונש שגליתי לך זה הסוד, ואתה בעצמך הבאת לך זה ההיזק, שאם לא היית מפציר בי כל כך לא הייתי מגלה לך, ולא היו מענישים אותי מן השמים, וכבר רמזתי לך כמה פעמים, ואתה לא רצית ליתן לבך לדברי, ולכן איני חש עלי ולא על בני ביתי, אלא עליכם אני מצטער איך אניח אתכם בלי שלימות תקנוכם. וזה הסוד עדיין לא זכינו אליו, והוא גנוז ביד מהרח"ו, ואינו מגלה עד עת בא דברו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. אז נתעצבו התלמידים אל לבם, ואמרו הלואי לא היינו שואלים דבר.

אחר כך עשה האר"י ז"ל הסגר אחד לאלו העשרה חברים, ותיקן חדרים לנשים והטף בפני עצמו באותה החצר של ההסגר עצמו. לסוף חמשה חודשים נפלה קטטה אחת בין הנשים בערב שבת, והנשים הגידו אותו לבעליהן, ונמשך עד שגם החברים נתקוטטו, והרב ע"ה תמיד היה מזהיר אותם על האחוה והאהבה שיהיה ביניהם תמיד שלום אהבה ואחוה, ובאותו היום עברו על דבריו בעוונות. ולעת ערב יצא עם החברים לקבל השבת, וחזר לבית הכנסת סר וזעף, וישב כל זמן התפלה באנינות. ומהרח"ו כשראה אותו באותו סגנון נבהל מאד, כי לא כן היה מנהגו לעשות כן. לאחר שסיימו הקהל התפלה, הלך ר' חיים אצלו ואמר לו, רבינו למה ראיתיך כל זמן התפלה הזאת באנינות ובמר נפש. אמר לו האר"י ע"ה מפני שראיתי בקבלת השבת הס"מ, ואמר זה הפסוק גם אתם גם מלככם תספו [שמואל א' י"ב כ"ה], מכאן נראה שכבר נחתם גזר דין בעו"ה, ולא נחתם אלא בעבור קטטה שנעשה היום בין החברים, שכל זמן שהיה שלום ביניהם לא היה לו בית כניסה לקטרג. וכן היה בעוונותינו הרבים באותו זמן נתבקש בישיבה של מעלה מורנו ורבינו עטרת ראשנו ז"ל, וגם ה' חברים עמו, וחיי למר שבק.

ועתה כעת קיימים עוד ג' מתלמידיו החשובים יאריך ה' ימיהם ושנותיהם, מהרח"ו נר"ו, ומו"ה יוסף מערבי נר"ו, ומו"ה גדליה נר"ו. והם גדולי ישראל תהלה לאל כמותם ירבו בישראל. בפרט מהרח"ו נר"ו כל העולם מעידין עליו שאין שני לו בכל העולם כולו, ויש לו גם כן השגה ברוח הקודש, ומכיר בפרצוף, ויודע לאתדבקא רוחא ברוחא, ולדבר עם איזה צדיק של עולם שירצה [בכח היחודים והכוונות] שהם כתובים אצלו שקבל אותם מרבו אין להם מספר ואין להם חקר. ואין לך יום שאינו מחדש בתורה, וכבר כתב פירוש על הזוהר, והתיקונים, וספר יצירה, ועל כמה וכמה אגדות ומאמרי מדרשות של רז"ל, אבל הכל הוא גנוז וטמון ומכוסה אצלו, ואין כח ביד שום חכם מארץ הצבי שיכול עמו שיגלה לו סתרי תורה, והוא אומר שאינו רשאי לגלות אלא למי שיתנו לו רשות מן השמים עליו. ועתה מקרוב הוא אומר בהשגה שיש חכם אחד בחוצה לארץ בארץ אדום שימלא מקומו. ואמר, אם יהיה זכות בדור, אזי יתגלה אליו אותו החכם, ויבוא אצלו וילמוד לפניו, וימסור לו כל חכמתו, ויסמוך ידיו עליו, ויעשהו כמעין המתגבר ותנוח עליו הרוח, ואם לא יהיה זכות בדור, אז לא יזכה אותו החכם לבוא אצלו, וישאר אותו החכם בחושך מגשש כעוור בצהרים, וכל העולם כולו ישאר חשך בעבורו.

וקצת מן הספרים כמו שש מאות ניירים, נתגלה אלינו בארץ ישראל, ברוב חסדי השם שאינו מקפח שכר כל בריה, ואינו מונע הטוב מן הראוי אליו, שלאחר פטירת האר"י ז"ל לקח מהרח"ו כל הקונטריסים מיד כל החברים, ולא הניח להם שום דבר מזו החכמה, ולא החזיר אותם להם, באומרו שלא ניתן רשות לגלות עוד בעולם הזה האור הגדול, כי כבר נסתמו אותן מעינות החכמה ושערי אורה שהיו פתוחין בזמן הרב ע"ה.

וכך נשאר העולם ט"ו שנים בחושך אחר פטירת הרב ע"ה. ומהרח"ו לקח בין כך ובין כך כל הקונטריסים, והיה מעתיק כל החדושים שלא שמע הוא, והיה מצרף אותם עם החדושים שלמד הוא, וכתב בצדו זהו מן החברים. וסידר כל הדברים כל דבר ודבר על מקומו הראוי לו, כי בשעה שלמדו לפני הרב לא למדו תמיד הדברים על הסדר, שלפעמים גילה להם סוד אחד של תפילין בתוך הדרוש של הגדלות, או דרוש אחר בתוך הדרוש של מ"ן, וכהנה רבות. ועשה מהם חיבור אחד נאה, דבר דבור על אופניו. וחלק אותם לחלקים, והחלקים לשערים והשערים לפרקים וקרא אותם עץ החיים. והנה הוא גנוז אצלו ט"ו שנה, לא שזפתו עין רואי.

עד שנתעורר גדול בישראל אביר הרועים כמהר"ר יהושע בן נון ע"ה, ואף כי היה לזה הרב כמעט כל חמדת ישראל, שהיה אב"ד בצפת, וראש לכל ראשי הישיבות דצפת, ועל פיו יבואו כל ההקדשות של כל הגולה, והוא היה המשביר והמספיק לכל חכמי צפת, ולכל העניים והאלמנות, ומלבד זה היה עשיר מופלג בממון. ואעפ"כ היה משפיל עצמו לפני מהרח"ו נר"ו כתינוק, נושק לו ידיו ורגליו, בוכה ומתחנן לפניו שיגלה לו רזי התורה. ונתן לו מתנות למאות, והיה עומד ומשרת לפניו כעבד בפני רבו, מלבישו ומרחיצו מנעילו שופך מים על ידיו. אחר כך נזדמן שהלך מהרח"ו מירושלים למצרים, הלך גם כן ריב"ן עמו, כדי למצא חן בעיניו, ולפתותו בענין מסירת זו החכמה. אחר כך הלך ממצרים לירושלים, והלך גם כן ריב"ן. ועם כל זה לא היה יכול לפתותו, להיות שאמר כמהר"ח נר"ו שאין רשות נתונה מלמעלה עדיין. והיה ריב"ן עומד על משמרתו ומצפה לרחמי שמים.

עד שאחר כך נפל כמהר"ח למשכב, והיה מוטל על ערש דוי שנה תמימה, שלא היה יודע בין החיים למות, אז ריב"ן נתן ג' זהובים לאחיו של כמהר"ח, ושמו כהר"ר משה נר"ו, על מנת שיביא לו הספרים, ולהחזירן אחר ג' ימים. מיד הלך כמהר"מ נר"ו והשתדל ופתח בהחבא, והביא לו הספרים, אבל לא כולן. ואפשר שכך היה גזירה למעלה שלא יתגלה כולו כי אם אותו החלק לבד. ותיכף שכר ריב"ן מאה סופרים ונתן לכל אחד ששה ניירות ותכף העתיקו אותו בג' ימים ותכף באותה שעה חזר כמהרר"ח לבריאותו, ולא היה ריב"ן יכול להשיג יותר מן אותם הספרים שלא העתיק. ומאותו היום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל לבד.

הגאון חיד"א ז"ל בסה"ב "שם הגדולים" (מערכת ח' מספר 21) הביא בזה מעשה נוראה מענין נהר גיחון וז"ל, יען כתבתי לעיל דע"י מעשה הלך מהרח"ו ז"ל לדמשק, רבים שאלו והיתה הפצירה, אכתוב על ספר מעשה זה אף שאין רצוני לכתוב מעשיות, מ"מ להפצרתם אמרתי אגלה מה שקבלתי מרבני זקני עיר הקודש ירושלים ת"ו, ידוע דחזקיה המלך ע"ה סתם את מי גיחון מפני סנחריב, ועד היום ביום הששי בחצות שנסגרים פתחי שערי ירושלים, כי כל הישמעאלים הולכים בעוה"ר לבית המקדש, נשארת העיר כמעט ריקנית ומשו"ה סוגרים העיר, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ, ובזמן שהרב מהרח"ו היה בעיר הקודש ירושלים ת"ו בא שר אחד תקיף הנקרא "אבו סיפין" וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפותחו? ואמרו לו הגוים יש חכם שהוא אלהי ושמו רב חיים ויטאל ודאי שהוא יכול לפותחו, ושלח אחריו יום הששי ואמר לו גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפותחו; ואם אין דמך בראשך, מהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק, בא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו הסכלת עשו, כי זה השר היה גלגול סנחריב וכן נקרא "אבו סיפין" שבערבי פירושו אבי החרבות ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך, והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון, כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה הע"ה שהוא מהדברים שלא הודו לו, ובזה היתה אתחלתא דגאולה, והשיבו מהרח"ו לא רציתי להשתמש בשמות הקדש, אמר לו האר"י זצ"ל אלו לא נשתמשת לבא לדמשק החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפותחו והיה קדוש ה' ותיקון גדול, אמר לו מהרח"ו א"כ אחזור לירושלים לפותחו, אמר לו חליף שעתא ולאו זימניה הוא ע"כ שמעתי. והביא אחר זה גם דברי הגט פשוט הנז"ל ע"ש.

והגאון הרי"ח זיע"א בספר "בן יהוידע" לפסחים (דף נ"ו) הביא דברי החיד"א ז"ל והוסיף וז"ל דע כי אותו השר הנקרא "אבו סיפין" הוא היה מאנשי אמונת הישמעאלים ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה, והוא בסוף מבואות היהודים, מלפנים היה בנוי עליו כפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו בבנין נכבד, והיה שם קליפה שהיה מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו, ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא, ואז עי"כ גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו, באופן שהיה לו שם גדול, והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר, עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל הוא הרב המחבר ספר "קול ששון" "דבר בעתו" "מזמור לאסף" ושכר חצר אחת, כנגד מקום קבורתו של "אבו סיפין" הנז' ויתבודד שם ועשה ייחודים וכונות עד שבטל כח הקליפה שלו, ולא נשאר להם אמונה בו אפילו הגוים, ולא היה שום אדם נכנס אליו עוד, ונחרבה החצר שלו ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה ונתבטל לגמרי שנעשה כאחד הריקים [ז].

והנה מזה המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל נראה שהיה למעין ההוא הנקרא בשם מי גיחון שורש גדול למעלה, ואפשר שלכן קוראו בדברי הימים גיחון העליון, ולכן צוה דהע"ה למשוח את שלמה. למלך על ישראל בגיחון, מפני כי המעין הזה שורשו פתוח למעלה ויהיה לסימנא טבא, וגם כי מספר גיחון עולה מזל, רמז למזל העליון שעליו אמרו רז"ל הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל, נמצא לפי דברי רבינו האר"י זצ"ל במעשה הנז' שפתיחת נהר גיחון הוא אתחלתא דגאולה, בזה יובן. ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו, ע"ז גימ' גיחו"ן, יתן פתיחתו תחלה ובו ירום קרן משיחו, כי בו יהיה אתחלתא דגאולה עכ"ד.

בהקשר לזה סיפר מו"ר הגאון המקובל כמוה"ר יצחק כדורי זצ"ל שכידוע הרב ניסים נחום זצ"ל עשה בכל כוחו לקרב את הגאולה ופתח ישיבה למקובלים ועוד… ופעם אחת נתעורר ג"כ לפתוח את מי גיחון בכל מיני אופנים ואחד מהדברים שעשה קרא לאיזה אשה שאומרים הגויים שהיא בקיאה בכל מיני כוחות וראו אצלה פלאות ואמר לה תגידי לי מה את רואה כאן למטה במעיין "מי גיחון" והסתכלה בכשפיה וראתה שם איזה טס של כסף ויש בו איזה שמות שכתובים בו כל מיני דברים אבל היא לא יודעת לקרוא אותם וכל ההשתדלות לא הצליחו וכנראה עד שיבא הזמן והכל תלוי בנו אם נעשה תשובה שלימה. ע"כ.

והא לך מ"ש הרב הגדול מהר"י אזולאי ז"ל בשם הגדולים וז"ל: רבים אמרו דכשבא ללמוד עם רבינו האר"י זצ"ל היה יותר גדול בשנים מהרב ז"ל ושכך מצאו כתוב בכתבים. ואני ענית'י שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר חזיונות ממהרח"ו ז"ל מכתיבת ידו וכתוב שם שנולד שנת הש"ג, והוא כשבא אצל הרב היה בתחלת שנת של"א וכפ"ז היה לו כ"ח שנה. ובשנת של"ב יום ה' לאב נלקח ארון האלהים רבינו האר"י זצ"ל והיה בן ל"ח שנה. ובוא וראה שכל החכמה למד בשנה ועשרה חדשים והוא לפלא. אך כבר נודע שהרב השקהו למהרח"ו ז"ל מבארה של מרים בים טבריה ונתישבה החכמה בקרבו ובצירוף נשמתו העליונה והרב הקדוש המלמדו להועיל זיע"א, עכ"ל.

פרשת קדושים - ואהבת לרעך כמוך

ואהבת לרעך כמוך

מסופר שפעם היו שני חברים טובים ואוהבים זה לזה. יום אחד העלילו על אחד מהחברים עלילה והוא הועמד למשפט. לאורך כל הזמן ניסה חברו להציל אותו ולהגן עליו כדי שלא יצא אשם במשפט, ולא הצליח. לבסוף נקבע שהוא אשם, והחליטו השופטים להוציא אותו להורג בכיכר העיר. החבר המשיך וניסה לפעול להצלת חברו, ולבדוק אפשרויות חנינה למיניהן, אבל אחרי שכל האפשרויות נגוזו, הובא החבר שהועלל עליו לכיכר העיר. כאשר ראה שהולכים להוציא להורג את חברו הטוב, קפץ השני וצעק "עיצרו! אני מודה! אני עשיתי את זה! אל תוציאו אותו להורג! אני מודה!". הבין הראשון שחברו מנסה להציל אותו במחיר חייו שלו והחל גם הוא לצעוק "לא, לא! זה לא הוא! זה אני! אני עשיתי את זה!". מיד התחילה מהומה גדולה, וכמובן שפסק הדין לא יצא אל הפועל באותו היום. הובאו שני החברים אל המלך, והוא שכנע אותם לספר לו מה באמת קרה, אחרי שהבטיח להם שלא יפגעו. סיפרו לו החברים את האמת, ואת העובדה ששניהם למעשה חפים מפשע, אך ניסו להציל איש את רעהו. כששמע המלך את הסיפור, התרגש והתרשם מידידותם האמיצה וביקש מהם: "בבקשה מכם, הוסיפו אותי כשלישי בברית חברותכם. כמה רוצה אני להיות חלק מחברות שכזו".

זו גם הסיבה שהפסוק שמצווה "ואהבת לרעך כמוך" ממשיך "אני ה'"- כאשר ה' רואה שיש אהבה בינך לבין רעך, הוא גם רוצה להשתתף ולהכנס לחברות שלכם, יחד אתכם, ולהיות איתכם ביחד.

כשיש חברות טובה זה גן עדן כבר בעולם הזה!!!

אדם אחד הגיע לשמיים, ביקש לדעת את ההבדל בין גן עדן לגיהנום, סיפרו לו: בגהנום - שדות ירוקים,בתים יפים. שולחנות עמוסים כל טוב ואנשים סביב השולחן רק מה? אין להם מרפקים אינם יכולים להגיש את האוכל לפה...
ובגן עדן? שדות ירוקים,בתים יפים שולחנות עמוסים כל טוב וגם שם אין לאנשים מרפקים אלא מה? שבגן עדן הם מגישים למי שמולם כך עם ידיים ישרות ללא מרפקים וכך מאכילים האחד את השני..

כותבת הגמרא (שבת לא:): "מעשה בנכרי שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני את התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל: גייריני, אמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד" זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

מאיפה רואים שהמצווה של "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" מכילה בתוכה את כל המצוות?

כלי יקר: "הגר ביקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל את כל התורה,  ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחת, כוונתו היתה למסור לו דבר הנאמר מהר בלשון קצרה , שאם יזכור כלל זה, יזכור את כל מצות ה'. ולמדו הלל פסוק "ואהבת לרעך כמוך אני  ה'" כל דעלך סני לחברך לא תעביד.

מצוות התורה מחולקים לשני סוגים האחד הוא: המצוות שבין אדם למקום ויסוד אחד לכולם האמונה בה'.  הסוג  השני הוא: המצוות שבין אדם לחברו ויסוד לכולם הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" .

סוף הפסוק אני ה', דהיינו היסוד שעליו עומדות כל מצות התורה כוללות את כל הדברות הראשונות שבין אדם למקום.

וכל חמשה דברות אחרונות הם כנגד ואהבת לרעך כמוך, כי שניהם כוללים את כל המצוות שבין אדם לחברו.

גם מדברי רבי עקיבא (תלמוד ירושלמי נדרים פרק ט): "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" - משמע שמצוה זו כוללת את התורה כולה.

איפה הפנים ר' עקיבא כלל זה?

גמרא (יבמות דף סב עמוד ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".

אחרי ה24,000 תלמידים שמתו לו ר' עקיבא העמיד 5 תלמידים חדשים אחד מהם ר' שמעון בר יוחאי!

מהמדרש רואים שרשב"י ידע מה המעלה של אהבת חינם:

שיר השירים רבה (א' ד"ה ב ד"א נגילה): "אמר רבי אידי: מעשה באשה אחת בצידן (=בית צידא, עיירה ליד הכנרת) ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין (ביקשו להפרד זה מזה) אמר להון: "חייכון: "כשם שנזדווגתם (התחתנתם) זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה". הלכו בדרכיו ועשו לעצמן י"ט (יום טוב) ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך". מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא". בחצי הלילה ננער משנתיה כיון דפג חמריה אמר לה: "בתי היכן אני נתון?" אמרה ליה: "בבית אבא". אמר לה: "מה לי לבית אביך?" אמרה ליה: "ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!" הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו".

למה לא התפלל עליהם לפני כן? כנראה שרק אחרי שהראו אהבה כ"כ יפה אחד לשני יכל לקרות נס כזה גדול!!!

כותב האלשיך הק': "ואהבת לרעך כמוך אני ה' – אני הוא שם של דין כמו שכתוב 'בכל מקום שאמר אני - הוא ובית דינו', אם האדם אוהב את חבריו אז השם 'אני' של דין נהפך לשם הוי-ה רחמים".

בעל התניא [היום-יום כח' ניסן]: "החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' " הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב (יותר גדול לאהוב את החבר של האהוב מאשר את האהוב עצמו...)".

"יהודי קשה יום נכנס פעם אחת לרבי ישראל אבוחצירא, ה"בבא סאלי" זצוק"ל, לתנות בפניו את צערו ולזכות בברכתו ועידודו. הוא נשתהה בחדרו שעה ארוכה, ומבעד לדלת יכלו היושבים בחדר הסמוך לשמוע היאך הוא מספר לצדיק את כל ייסוריו ומכאוביו. לבסוף, בירכו ה"בבא סאלי" ועודדו עד שיצא שמח ופניו מאירות מתוך אמונה שיוושע בע"ה. משרתו של ה"בבא סאלי" נכנס תיכף לאחר יציאתו, למסור לו את עניינו של המבקש להיכנס אחריו. משנכנס, ראה את ה"בבא סאלי" כשראשו בין כפות ידיו והוא גועה בבכייה. משהבחין הצדיק בכניסתו של המשרת, הגביה את ראשו ואמר לו: "לעיתים כה כואב אני את כאב הזולת, עד שאני מתפלל שייחתכו שתי ידי ויהיו כפרה למען יירפא יהודי מייסוריו!"

הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצוב זכותו תגן עלינו הקפיד, בין השאר, לקיים בכל מאודו מצוות ביקור חולים וממש לא פסח על אדם אחד בקהילתו הגדולה שלא ביקרו בשעת חליו. פעם נכנס רבי לוי יצחק לבקר חולה אחד, שהיה נוטה למות, ומצאו מתפתל מצד אל צד בדאגה ובחוסר מנוחה. ממה אתה מודאג בשעה זו? שאל רבי לוי יצחק את החולה שלפניו. רבי קדוש! השיב האיש בקול רפה מחמת החולשה. הנני חש כי שעותי ספורות ולבי מלא חרדה במה אני בא לעולם האמת ומה יהא חלקי וגורלי בעולם הבא!!! הצדיק רבי לוי יצחק קם מכסאו, גחן אל פני החולה הנרגש וקרא: אין כל מקום לדאגה מצדך. זה עתה גמרתי בלבי לתת לך במתנה את כל חלקי בעולם הבא. מיד עשה הצדיק קבלת קניין על מתנתו לחולה, ופני האיש נראו לפתע מאושרים ושלווים. כעבור שעה קלה עצם החולה את עיניו ושבק חיים לכל חי. שאל אחרי כן אחד ממקורבי הצדיק את רבי לוי יצחק: רבנו, כשנכנסת לחדרו של אותו חולה, ראית בוודאי שרגעיו ספורים וכל עידוד אינו עשוי להועיל לו אלא לשעה קלה בלבד. מדוע נהגת כלפיו ברוחב לב כזה, והענקת לו את כל עולם הבא שלך? שמע בני – השיב הצדיק מברדיצ'ב בהתרגשות: נוח לי למסור את עולם הבא שלי, כדי לחסוך רגע אחד של צער ודאגה מיהודי חולה!!!

מקורות נוספים:

תלמוד ירושלמי (נדרים ט,ד): "ּכתיב: 'לא תקם ולא תטר את בני עמך', היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה?!". (היה חותך בשר, וחתכה הסכין את ידו האחת. האם יחזור ויחתוך את ידו השניה?!).

מסילת ישרים (פי"א): " 'ואהבת לרעך כמוך', כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש".

תניא (פרק ל"ב): "בשגם שכלן מתאימות ואב אחד לכלנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שרש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים".

מספרים על רבי שמחה בונים מפשיסחא שבנו שאלו למשמעותן של שתי היודים הסמוכות זו לזו בסידור. הסביר לו רבי שמחה שזהו שם ה'! והנה הבחין רבי שמחה, כי בנו הקטן קורא בתורה, ובסיומו של כל פסוק ופסוק הוא מזכיר את שם ה'. לתדהמת האב, רבי שמחה, השיב בנו הקטן: אבא, אתה הלא הסברת לי כי שני יודים זהו שם ה'! ובכן, הלא כל פסוק מסיים בשני יודים! ענה לו רבי שמחה: כששני יודים זה ליד זה שלובי זרוע, זהו שם ה'! שכינה ביניהם. אבל כאשר יוד אחת רוכבת על חברתה, כשיהודי אחד "יושב" על האחר או חלילה דורך עליו זה סוף פסוק!

הרב קוק (אורות ישראל פ"ד): "אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה".

פרשת קדושים – ברית כרותה לשפתים

"ברית כרותה לשפתים"

ויקרא (יט,יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' ".

אה! איזה יופי עכשיו אני יכול לקלל כל מי שבא לי העיקר שהוא לא חירש...

לא! אלא אסור לקלל כל אדם, וכדברי החינוך (מצווה רל"א): "שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואע"פ שאינו שומע הקללה, שנאמר לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו, מי שאינו שומע קללתך". 

ומפני מה נאסרה הקללה?

כותב החינוך שהאיסור נובע מכך שיש כוח בקללה לפעול לרעה. וכלשונו "ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב,ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא", נתן בה כוח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד, כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע".

הדיבור פועל!!!

מי שחושב שלא - שילך למוכר בשוק ויסביר לו במה אמא שלו עבדה ומה היחוס שלו ונראה אם מד"א יוכלו לעזור לו אח"כ....

הבבא סאלי הוזהר ע"י אביו לא לקלל אף פעם כי יש לו כח מאוד גדול בפה! רק לברך!!!

לפני 128 שנה, נוסד בית הקברות סגולה בפ"ת ע"י פקידות הברון בצפון המושבה (כיום זהו אזור התעשייה 'סגולה'), ברחוב ע"ש בן ציון גליס (מי שעמד שנים רבות בראש חברת קדישא). עד אז, במשך 10 שנים, נקברו מתי המושבה ביפו ובירושלים.

המצבה הראשונה בבית הקברות טומנת בחובה סיפור מזעזע!

בערב יום הכיפורים בשנת תרמ"ט (14 לספטמבר 1888) הקצו את חלקת הקרקע לבית העלמין בטקס מסורתי, בו הקיפו את השטח של בית הקברות תוך אמירת מזמורי תהלים.

כשסיימו הפטיר מישהו בהלצה: "נו, מי מוכן להיות הראשון להיקבר כאן?"

אחד הנוכחים נענה בהלצה: "אני לא מתנגד להיות הראשון...". כעבור עשרה ימים הוא אכן חנך את בית הקברות!

על מצבתו נכתב: "הנפטר הראשון בבית הקברות הזה, איש ישר ר' ניסן ליב בן חיים גמזו ז"ל, איש גלמוד, שעלה לארץ עם בני עירו שנתיישבו במושבותנו, והתבטא עשרה ימים לפני פטירתו, בהיותו בריא ושלם, ואמר, שהוא לא היה מתנגד להיות הראשון בבית הקברות הזה, ונפטר לבית עולמו ביום י"ט בתשרי תרמ"ט. תנצב"ה".

זו תכתובת ווטסאפ מאסון השטפון בו נספו עשרה נערים ונערות - "אנחנו נמות אני רצינית":

"סובלת מעודף שנים - מישהו יכול להגיד לי איך נפטרים מהם?" - נדרסה למחרת...

לדיבור יש כח מאוד גדול!!!

זוהר הקדוש (ויקרא תזריע דף מו:): "וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי נֶפֶשׁ חַיָּה אִיהִי קַדִּישָׁא עִלָּאָה, כַּד אַרְעָא קַדִּישָׁא מַשְׁכָא לָהּ, וְאִתְכְּלִילַת בְּגַוָּוה, כְּדֵין קָרֵינָן לָהּ נְשָׁמָה. וְדָא הִיא דְּסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּמְמַלְּלָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעַיְילָא בְּכָל תַּרְעִין, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידָהָא. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי רוּחָא מְמַלְּלָא, דְּהָא כָּל שְׁאָר נַפְשָׁתָא לֵית לוֹן רְשׁוּ לְמַלְּלָא קָמֵי מַלְכָּא, בַּר הַאי. 

וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אַכְרִיזַת וְאַמְרַת, (תהלים לד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹ', וּכְתִיב (משלי כא) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹ', בְּגִין דְּאִי שִׁפְוָותֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ מְמַלְּלָן מִלִּין בִּישִׁין, אִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין לְעֵילָּא, וּבְשַׁעֲתָא דְּסַלְּקִין, כֹּלָּא מַכְרִיזִין וְאָמְרִין אִסְתֵּלָקוּ מִסּוֹחֲרָנֵיהּ דְּמִלָּה בִּישָׁא דִּפְלַנְיָא, פְּנוּן אֲתַר לְאָרְחֵיהּ דְּחִוְיָא תַּקִּיפָא. כְּדֵין נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרָא מִנֵּיהּ וְאִסְתְּלָּקַת, וְלָא יַכְלָא לְמַלְּלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים לט) נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב. 

וְהַהִיא נִשְׁמְתָא סַלְּקָא בְּכִסּוּפָא, בְּעָאקוּ דְּכֹלָּא, וְלָא יָהֲבִין לָהּ אֲתַר כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כְּתִיב, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי הַהִיא דַּהֲוַת מְמַלְּלָא, אִתְעָבִידַת מַשְׁתּוּקָא, בְּגִין מִלּוּלָא בִּישָׁא. וּכְדֵּין חִוְיָא אִזְדְּמַן, דְּכֹלָּא לְאַתְרֵיהּ אִתְהַדָּר, וְכַד הַהִיא מִלָּה בִּישָׁא סַלְּקָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָן, וְשָׁארִי קַמֵּיהּ דְּחִוְיָא תַּקִּיפָא, כַּמָה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְרוּחָא נַחְתָּא מֵהַהוּא סִטְרָא, וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְּעַר לֵיהּ בְּמִלָּה בִּישָׁא, וְהָא רוּחָא מְמַלְּלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרָא מִנֵּיהּ, כְּדֵין שַׁרְיָא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ, וּכְדֵין הוּא סָגִיר".

[תרגום: וּבֹא רְאֵה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּפֶשׁ חַיָּה הַזּוֹ הִיא קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁמּוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְנִכְלֶלֶת בְּתוֹכָהּ, אָז קוֹרְאִים לָהּ נְשָׁמָה, וְזוֹ הִיא שֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה וּמְדַבֶּרֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְנִכְנֶסֶת בְּכָל הַשְּׁעָרִים, וְאֵין מוֹחֶה בְיָדָהּ, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת רוּחַ מְמַלְּלָא, שֶׁהֲרֵי לְכָל שְׁאָר הַנְּפָשׁוֹת אֵין רְשׁוּת לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, פְּרָט לָזוֹ.

וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה מַכְרִיזָה וְאוֹמֶרֶת: (תהלים לד) נְצֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ', וְכָתוּב (משלי כא) שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁאִם שִׂפְתוֹתָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבְּרִים דְּבָרִים רָעִים, אוֹתָם הַדִּבּוּרִים עוֹלִים לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁעוֹלִים, הַכֹּל מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים: הִסְתַּלְּקוּ מִסְּבִיב הַדִּבּוּר הָרָע שֶׁל פְּלוֹנִי! פַּנּוּ מָקוֹם לְדַרְכּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ הַתַּקִּיף! אָז הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ וּמִסְתַּלֶּקֶת וְלֹא יְכוֹלָה לְדַבֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב.

וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה עוֹלָה בְּבוּשָׁה, בַּצָּרָה שֶׁל הַכֹּל, וְלֹא נוֹתְנִים לָהּ מָקוֹם כְּמִקֹּדֶם. וְעַל זֶה כָּתוּב, שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי. אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה מְדַבֶּרֶת, נֶעֶשְׂתָה מְשֻׁתֶּקֶת מִשּׁוּם הַדִּבּוּר הָרָע. וְאָז מִזְדַּמֵּן הַנָּחָשׁ, שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וּכְשֶׁאוֹתוֹ הַדִּבּוּר הָרָע עוֹלֶה בִדְרָכִים יְדוּעוֹת וְשׁוֹרֶה לִפְנֵי הַנָּחָשׁ הַתַּקִּיף, כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרוֹת בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יוֹרֶדֶת מֵהַצַּד הַהוּא, וּמוֹצֵאת אוֹתוֹ הָאִישׁ מְעוֹרֵר אוֹתוֹ בְּדִבּוּר רָע, וְהָרוּחַ הַמְמַלֶּלֶת הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ. אָז שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְאָז הוּא סָגוּר].

בעת שהאדם מדבר דיבור לא טוב הוא נטמא, לכן ההתראה על הקללה נמצאת בפרשת קדושים!

סבבה אני לא מקלל אבל גם לא מחלק מחמאות....

"כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא. כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל. בְּגִין דְּפָגִים לְהַהוּא רוּחָא מְמַלְּלָא, דְּהִיא אִתְתְּקָנַת לְמַלְּלָא לְעֵילָּא, וּלְמַלְּלָא לְתַתָּא, וְכֹלָּא בִּקְדוּשָּׁה".

[תרגום: כְּמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע, כָּךְ עָנְשׁוֹ מִשּׁוּם דִּבּוּר טוֹב, שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְיָכֹל לְדַבֵּר וְלֹא דִבֵּר. מִשּׁוּם שֶׁפָּגַם אוֹתָהּ הָרוּחַ הַמְמַלֶּלֶת, שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת לְדַבֵּר לְמַעְלָה וּלְדַבֵּר לְמַטָּה, וְהַכֹּל בִּקְדֻשָּׁה].

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!

תיאור הקורות אותנו במצרים - האדמו"ר מפיאסצנא

"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

תיאור הקורות אותנו במצרים[1]

נאמר "וימררו את חייהם בעבודה קשה - בחומר ובלבנים, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". לא את הבניינים היו צריכים המצריים האכזרים, אלא לענות את ישראל ולמרר את חייהם, זו היתה שאיפתם. ולמטרה זו המציאו את פיתום ורעמסס. ולא הסתפקו בכך בלבד, אלא עוד הוסיפו לחפש ולחקור אחרי כל עבודה קשה שאפשר לענות בה את בנ"י.

חייו של העברי היו הפקר יותר מבהמה. לא זו בלבד ששלחו אותם לעבוד במקומות ובמלאכות מסוכנות, כגון: להביא להם דובים ואריות (שמות רבא פי"א, סוטה יא), אלא גם במצרים היו הפקר. כל מצרי שוטה ורשע, כל נער בזוי, התחצף, קילל ואף היכה עברי זקן ונשוא פנים, הכאות איומות עד כדי שבירת עצמות ועד כדי מות. גם אם העברי היה חזק מהמצרי מוכרח היה לסבול את הכאותיו של כל נער משוקץ, כי לא העיז לעמוד ולהיאבק במצרי מחשש שאם ייוודע הדבר הרי יהרגו המצריים את כל העברים מיד.

כמעט כל העברים סבלו משברים ונזקים שהסבה להם העבודה הקשה, וסבלו יסורים גדולים בכל חלקי גופם. עם כל זה, הם הוכרחו להמשיך ולעבוד בפרך, ע"י מכות והלקאות אשר הוסיפו לשבור אותם ולכסות גופם מכות ופצעים, עד שכל גופם הבאיש מרוב פצעים וחבורות טריות (מדרש ילקוט פרשת יתרו רמז רע"ו, שמות רבא פ"ה).

הפתגם המחריד שהיה שגור על לשונם של המצרים ביום ובלילה היה: "הבה נתחכמה לו". ובאמת הרבה חכמה רעה וערמומיות השקיעו המצרים על מנת להרע לבנ"י ולמרר את חייהם, כאילו לא היה להם דבר בעולם אלא להביא את בנ"י לקוץ בחייהם, ורק זו היא מטרת חייהם מגדול ועד קטן. ולכן אם כעבור זמן לא הצליחו להמציא דבר יותר מציק ומזוויע, אזי הקשו עליהם את העבודה שעסקו בה עד כה, כגון: לתת מלאכת הגברים לנשים ולהפך (סוטה יא). לא רק את גופם פירקו המצרים, אלא גם את רוחם שברו ופוררו. לא הסתפקו בעבודת טיט ולבנים המאוסה (שיר השירים פ"ד), אלא גם הוסיפו ועשו את בנ"י האצילים למטאטאי שווקים ורחובות (שמו"ר פ"ו), ביזו והשפילו את ישראל ואף את דתם הטהורה, שעברה לבנ"י במסורת מאבותיהם היו מבזים (זוהר הקדוש שמות דף טו ע"א).

אפילו הבהמות והחיות חוזרות בסוף היום כל אחת לביתה, אך לא כן בנ"י במצרים. אחר כל העבודה המרה מעת קריאת התרנגול ועד לאחר רדת החשכה, כאשר כל זה נעשה בהכאות איומות, שבירת עצמות ופתיחת פצעים חדשים, הושלך העברי לשדה לישון ולא הורשה לחזור אל ביתו ואל ילדיו. הוא נפל על הקרקע כשעצמותיו השבורות דוקרות בכאבים חדים ופצעיו הפתוחים זבים דם ומזדהמים מהחול, כל חבורותיו כואבות והוא כולו דואב. ובסוף כשכבר נרדם מאפיסת כוחות, עטים על גופו המעונה עשרות יתושים וחרקים שונים ומשונים, ועוקצים ומוצצים את מה שעוד נשאר מדמו. גם לחסדי חיות טורפות ומזיקות הוא מופקר בשדה הפתוח, שלא לדבר על הקור המדברי שדוקר בבשרו בלילות החורף כאלפי סיכות. לאחר שינה טרופה זו הוא מתעורר לקול צרחות הנוגשים המצרים ומכותיהם ליום עבודה חדש, קשה מהקודם…

הגזרות הרעות היו זורמות בזו אחר זו. עד שעיכלו את הראשונה כבר הובהלו עליהם השניה והשלישית. העברים הרגישו כאילו חשכו עליהם השמים לעולם, כאילו כל הרשעה שבעולם נקבצה ובאה למצרים, וכולה מתנפלת עליהם לרוצץ אותם עד סופם. אם היה פרעה בריא ושמח וליבו טוב עליו, גוזר היה גזירות חדשות על מנת לשמוח ולהתענג בצרות העברים. ואם חלה הרשע והצטרע ובנ"י קיוו שאולי עתה ייכנע מעט את ליבו הערל, גם אז הירבה עוד יותר להרע להם וגזר לחטוף את ילדי ישראל מחיק אמותיהם ולשחוט מאה וחמישים בבוקר ומאה וחמישים בערב, לרחוץ את גופו המזוהם והטמא בדמי "מלאכים" טהורים.

העברים קיבלו במסורת מאבותיהם כי לא עבדים שפלים הם מבטן ומלידה, אשר כל מצרי קטן ומזוהם יתן עליהם קולו. הם היו חשובים, גיבורים ונערים כשהגיעו למצרים, עד שאפילו המלך והשרים התפארו בהם וחיפשו קירבתם. יוסף אביהם היה שני למלך, ואת כל מצרים הציל מאבדון. אך אין זכר לא ליוסף ולא לשאר אבותיהם אשר היטיבו לעשות עם המצרים, וכאילו לא היה דבר, כל מגמתם של המצרים עכשיו היא לרוצץ ולכתוש את עמ"י בשנאה רבה.

אך מרוב סבל גופני שכחו גם ישראל כמעט לגמרי את אצילותם ואיכותם, והפכו עבדים שבורים ומושפלים אף ברוחם. אמנם אם רק היתה להם שעת מנוחה בביתם, מיד חזרה אליהם רוח העדינות והגדלות שבהם והם התרוממו והתעודדו. ובפרט בשבתות, כשקראו את המגילות שהיו בידם מאבותיהם, ובם כתוב שה' יגאלם (שמו"ר פ"ה), היה כל אחד בהתרוממות הרוח ונראה כבן מלך הנמצא שבוי בן שודדים פראים. אבל רק יצא החוצה והנה המצרי המוסרח, אשר גם כלב מזוהם ימאס מלהתקרב אליו, פוער פיו, צוחק, לועג, מקלל ואף מכה אותו. וכך המשיכו את חייהם המתנודדים בין רגעים בודדים של אמונה בגאולה העתידית לבין המציאות הנוראית, עד שלבסוף בגבור הסבל והתאחרות הישועה נשברו ברוחם לגמרי ולא שמעו דבר מקוצר רוח ומעבודה קשה.

ובתוך הצרות האלה באו משה ואהרן ובשורת ה' בפיהם: "פקוד פקדתי אתכם… ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש". בתחילה לא האמינו בנ"י, כי היו שקועים בדכאונם ואדישים מרוב יסורים, אך לאחר שהראם משה את האותות שנתן ה' בידו החלו להתעורר איש איש מדיכדוכו, וזיק התקוה נדלק בתוכם. הם החלו לשמוח על שראה ה' את עוניים ומשמי שמיים ירד אל שפלותם להושיעם. הם החלו מדברים בהתרגשות זה עם זה, וכולם שמחים. האיש בא אל ביתו ומספר לאשתו ולבניו. את הגדולות והנפלאות אשר שמע ואשר ראו עיניו, והם מתחילים לדבר ולדמיין איך "אבי! אימי! איך זה נצא והמצרי הנוגש יכה אותנו? אינך זוכר אבא איך כשרק התרשלת אז לקום, איך היכה אותך הרשע הזה לעינינו, כמה שבועות היית חולה אח"כ, כמה לילות התגלגלת ביסוריך. אני מפחד!"

גער בו אביו ואמר "האם יוכל הנוגש להכותנו בשעה שרצון ה' לגואלנו?!", אך הילד בתמימותו ממשיך לבכות ושואל: "איך זה התאפק ה' ולא הושיענו עד כה מצרותינו הנוראות? האם אינך זוכר אבא, את חברי, בן השכן איך מיעכו הרשעים אותו בתוך הבנין, בגלל שאביו לא סיים את מיכסתו היומית? האם אינך זוכר כשכל גופו כבר בנוי היה בתוך החומה ורק פיו היה עוד לחוץ, אוי! כמה צעק על משא הטיט והלבנים שעליו, אוי ואבוי לי עליך חבר יקר. בכוחותיו האחרונים צעק אל אביו ואל אימו "הצילו! הצילו! כי איני יכול לסבול יותר". גם לי קרא לעזרה מתוך יסוריו. ומה איום היה כשנתנו את הלבנה האחרונה עליו ומוחו התפוצץ והוא מת. לולא שחטפה אותי אמא משם הביתה, הייתי מוכן לתת את נפשי במקומו, שימעכו אותי בבנין, ולמה ה' לא ריחם עליו אז?" והילד ממשיך ובוכה בכי תמרורים.

אז לוקחת אותו אימו, שהייתה מהנשים הצדקניות שבמצרים, אל חיקה, משקה אותו ומרגיעה: "שמע בני חביבי, שמע נא, אל תבכה יקירי. הלא מילדותך לימדתיך לדעת שה' אלהי ישראל שברא את העולם, הוא עשה את הכל והוא מנהיג את הכל ואין דבר נסתר ממנו. אין לו גוף ואין לו גבול, ואנו רק אנשים מוגבלים, בעלי גוף גשמי, ואין אנו יכולים לתפוס את גדולתו ואת מחשבותיו. ולכן אנו צריכים להאמין בו, אע"פ שאיננו מבינים הכל. אשריך בני, שאתה מבני ישראל, בני ה', היה שמח על שזכית לעובדו, ואל תהרהר אחר מעשיו. הלא ה' הוא כל יכול: כל הכוחות עומדים לרשותו, ואם רק היה רוצה היה יכול לגאול אותנו מיד, או למנוע את הצרות מלכתחילה. אך הוא חשב אחרת ועלינו לקבל את הדין באהבה. ראה כעת את חסדו של הקב"ה עימנו, כבר 210 שנה אנו במצרים והמצרים כבר שמחו כי חשבו שאבדה תקוותנו, אבל יושב בשמים ישחק, והנה שלח לנו את נביאיו הנאמנים להוציאנו מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול". 

ואמנם בשורת הגאולה פעלה חיש את מהר גם על הילדים. כבר לא היו אלו אותם הילדים שעיניהם מורות על פחד ובהלה, לא ילדים שתקנים והמומים עד כדי שתקנות, המסתובבים כשידיהם מורדות וגופם כולו רועד כעלה נידף. עתה נעשו הילדים מלאים חיוּת. כל אחד רץ לחבירו ובחיפזון מתקבצים יחד בבתים וברחובות, ומספרים אלו לאלו את אשר שמעו מאבותיהם, והנה הם כבר מתווכחים: "כן, ה' אלוהי ישראל יבוא אלינו, ואני אכיר אותו ראשון, ואני עוד זוכר כשהייתי במדבר לבדי ומלאך ה' האכילני והשקני, גם אני מכיר אותו" (שמו"ר פ"א). ושוב הם רצים לבתיהם, ומרחוק הם כבר קוראים לאבות ולאמהות: "אבא! אמא! מתי כבר יבוא ה', מתי כבר יבוא ויגאלנו, מדוע איננו בא כבר היום? אני רוצה להיות בן של הקב"ה ולעשות את כל מה שיצווה…".

ועונים ההורים: "איננו יודעים בדיוק מתי יבוא, וגם אנו מחכים בכיליון עיניים לרגע הנכסף, וכולנו צריכים להמתין, לחכות לו ולהתפלל אליו. אבל אם אתם ילדים, כ"כ משתוקקים אליו, עליכם להתנהג באופן שתהיו ראויים להגאל וליהפך לבנים של מלך מלכי המלכים ולקבל את תורתו". ואז כולם פה אחד, הבנים והבנות מקבלים עליהם להתחיל מעכשיו להתנהג כראוי ולעשות מעשים טובים תוך ציפיה לגאולה.

ואז פתאום הגיעה גזירה חדשה, שנועדה למרר את חיי ישראל: "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבֹּן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן… תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר". ובנ"י כאילו נפלה אבן על ליבם, נגוזו כל תקוותיהם, הכל התמוטט והשמחה נהפכה לאבל (ולא ידעו כי הגאולה כבר החלה). ניסו להעביר את רוע הגזירה, שלחו שליחים לפרעה לומר לו: "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו? והנה עבדיך מוכים…". ולא הקשיב להם פרעה. שלחו גם אל משה, שניסה לעודדם ולומר להם כי עוד מעט וה' יגאלם, אך הם לא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה.

תוך כמה ימים החלו להתרחש המצרים דברים מוזרים מאוד, היאור הפך דם, אח"כ נתמלאה הארץ בצפרדעים, אח"כ כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות (נדלג על תאור 10 המכות).

אמונתם של בנ"י בה' ובמשה חזרה ואף התגברה, ושוב ציפו בכיליון עיניים לגאולת ה', והשתוקקו לחוש את קרבת ה'. אמנם הם היו עדיין במצרים, אבל כבר לא עבדים ולא שבורי רוח. והנה ליל השימורים בא, את פסחיהם הם אוכלים, נעולים בנעליהם ומקלותיהם בידיהם מוכנים לצאת ולהיגאל, וכבר אומרים הלל שירות ותשבחות למי שכבר החל לגאול אותם, בעשותו ניסים ונפלאות בתוככי מצרים. מי האמין ומי פילל לגאולה שכזו? מכל חלונות בתי ישראל בוקעת שירה: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". ופתאום רעש, צעקות מחוץ לבתים: "איפה משה? איפה אהרן? צאו החוצה מיד!". הילדים נבהלים ושואלים את הוריהם: "אבא, אמא, שוב הנוגשים באים? האם שוב מוציאים אותנו לעבודה? הרי משה ואהרן הבטיח שבלילה הזה אנו נגאלים?!".

"אל תפחדו ילדים, אל תפחדו", מרגיעים ההורים, "זה לא הנוגש, זה פרעה שרק לפני זמן מה פחדה ורעדה ממנו כל מצרים, ובקריצת עין שלו נשפכו נהרות של דם יהודי. עתה הם כ"כ סובלים ממכות ה', ולכן הם מחפשים את משה ואהרון ורוצים שנצא מהר ממצרים בכדי שיפסיקו המכות. ראו ילדים את מעשה ה' כמה גדולים הם: פרעה ה"גדול"' מתחנן עתה על נפשו בפני עבדיו".

והילדים אינם יכולים להתאפק עוד, הם קופצים ממקומותיהם מרקדים ומרננים בקולותיהם הדקים, והוריהם מוחאים כפיים. "ברוך הוא וברוך שמו, אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך, הודו לה' כי טוב…". וכבר כל אנשי הבית מרקדים ועוברים מבית לבית ומשבט לשבט, וכל ישראל כולם רוקדים עולזים ושמחים, ארץ גושן כולה אורה וישועה, שירה וזמרה לה' יתברך. ובארץ מצרים – מוות, בלהות ואבדון, זעקת שבר ויללות.

שמחת ישראל מתגברת, מלאכי עליון שמחים עימהם ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל. אף הקב"ה שמח עימהם, ומתוך שירה וזימרה כזו יוצאים ממצרים. לא היתה זו הליכה ממצרים, אלא רקידה משם. לפניהם ה' אלהי ישראל הולך בעמוד אש וענן, ומשה רבינו, אהרון הכהן והזקנים בראש המחנה. פסוקי ההלל מושרים באלפי פיות מאושרים: "בצאת ישראל ממצרים", "הללו עבדי ה'" - ולא עבדי פרעה, "הודו לה' כי טוב". מרעישים את העולם, והשמים כאילו מתרוממים מקול השירה הרועמת, ואומות העולם שואלות: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה? מי בתהלוכה המרקדת שכל שירתה בוקע ועולה? אין אלו אנשים רגילים, אלו מלאכים שירדו לארץ". ואכן ישראל בני ה' הם כמלאכים בארץ, וה' בחר בהם והוציאם ברוב חסדיו ממצרים, מבית עבדים, על מנת לפרסם שמו ולהודיע בעולם שה' אלהינו אחד ומי כעמו ישראל גוי אחד בארץ...

---

[1]  - מעובד עפ"י פרק ז' מהכשרת האברכים לאדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיסצנה הי"ד.

שביעי של פסח - אמונה איתנה

שביעי של פסח - אמונה איתנה

שמות (ד,לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם".

שמות (יד,לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה', וּבְמשֶׁה, עַבְדּוֹ".

הסיפור הבא יעזור לנו להבין את ההבדל בין הפס' הראשון לשני (מעיין המועד פסח רמד'):
שני זייפנים פנו לאדם מסוים ואמרו לו שהם יודעים לזייף שטרות בצורה מעולה כ"כ שא"א להבחין בזיוף. הם הציעו לו למכור לו 100,000 ₪ מזויפים מעולים כאלה תמורת 30,000₪ לא מזויפים שהוא יתן להם. הנ"ל התלבט, והאפשרות להרויח 70,000 ₪ בקלות, לא הרפתה ממנו.
שאל אותם האיש: "איך אני יכול לדעת שבאמת א"א להרגיש בזיוף?"
הציעו לו שלפני שהוא יעשה איתם את העסקה הוא יבחר בעצמו 3 שטרות ייכנס איתם לבנק, ילך לבנקאי ויבקש לפרוט אותם, הבנקאי יבדוק אם הם מזויפים, ודברי הבנקאי תהיה הוכחה לאמינותם.
אמר ועשה, ובאמת הבנקאי בדק את השטרות ולא הבחין בשום דבר חריג. הוא החליט שהוא יכול לעשות את העסקה אתם, שבר  חסכון, לקח הלוואה, הביא להם 30,000₪, וקבל מהם 100,000₪ 'מזויפים'.
נפרד מהם האיש שמח ומאושר על ה'מכה' שעשה, והלך עם חבילת הכסף לכיוון ביתו. לפתע עוצר אותו שוטר, ושואל אותו: מה יש לך במזוודה? עונה לו: זה כסף שלי פדיון מהעסק, פותח השוטר את המזוודה בודק את השטרות ואומר לו: זה מזויף! החוויר האיש וכשהשוטר התרומם מהמזוודה אחרי בדיקה של עוד כמה שטרות הוא לא ראה מסביבו אף אחד... מיודענו נשא את רגליו ונעלם חיש קל כשהוא עצוב על הכסף שהפסיד אבל שמח שניצל משנים ארוכות בכלא...
השוטר הזה היה חלק מחבורת פושעים וה 100,000₪ האלו היו שטרות אמיתיים. כל מי שהם הצליחו לשכנע אותו להחליף, היה פוגש 'שוטר' שנותן לו הזדמנות לברוח וככה היו מרוויחים עליו 30,000₪...

השאלה היא למה הבחור ברח? אם הוא מאמין שהזיוף מושלם כי הוא בדק את הכסף אצל בנקאי מקצועי שלא הבחין בזיוף אז שיגיד לשוטר זה כסף אמיתי מה הוא מפחד? ואם הוא לא מאמין באיכות הזיוף אז למה הוא הסכים לשלם 30,000₪ תמורת 100,000₪ אלו?

אלא הוא האמין שזה זיוף מושלם, אבל האמונה שלו לא היתה מושלמת! כי הוא ידע שזה מזויף!

בפס' הראשון כתוב ויאמן העם, אבל כשמשה רבינו ואהרן הכהן הגיעו לפרעה נשמטו מהפחד כל זקני ישראל שהיו איתם, וארבע חמישיות מעם ישראל בכלל לא יצאו ממצרים בגלל חוסר אמונה.

לעומת זאת הפס' השני נכתב אחרי שעמ"י הסכימו לחזור לכיוון מצרים כמו שכתוב (שמות יד,ב): "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת" - רק כי ה' ציווה אותם למרות הפחד מהמצרים!

זאת כבר אמונה אחרת לגמרי!!!

אם תתפוס מישהו ברחוב ותשאל אותו אתה מאמין? בטח שאני מאמין!!!

אבל אם האדם הזה יציעו לו עיסקה מאוד גדולה אבל הוא יאלץ להפסיד בשבילה תפילה במנין או שיעור קבוע...

פתאום האמונה מתחילה להתערער...

אחרי שביעי של פסח אתה אדם אחר לגמרי בכל מה שקשור לאמונה!


לשביעי של פסח יש מעלה עצומה מאוד:

רמח"ל (מאמר הגאולה): "קריעת ים סוף בעתיקא תליא מילתא".

ובתיקונים חדשים: "במצרים אשתזיבו ישראל מגו ס"א, ועל ימא אתכבישת ס"א תחותייהו, כדין כתיב ה' ימלוך לעולם ועד, דהא ס"א אשתקע בנוקבא דתהומא רבא, ושלטנא קדישא שליט בעלמא דלא לאתפסקא".

גר"א: "ומה שאמר קריעת ים סוף קודם יציאת מצרים, מפני שיציאת מצרים טפל לקריעת ים סוף"!!!

האריז"ל (שער הכוונות): "סוד לידת כללות ישראל ביציאת מצרים, ולידת נשמות ישראל בשביעי של פסח"!

מדרש (שמו"ר יט,ז): "ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף כשם שבתחלה הם ז' ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז׳ ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה שנא׳ ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״ – רואים מכאן ששביעי של פסח הוא כנגד שבת בראשית!

הזוה"ק כותב שאחרי פסח אתה יכול אפי' לאכול חמץ עכשיו כל השנה וזה לא ישפיע עליך!!!

לכן חוגגים מחר בלילה את ה'מימונה' - חג האמונה!!!

"תרבחו ותסעדו"!!!


נ.ב.
כדאי לשים שעון מעורר לאשמורת הבוקר (בסביבות 4:30 בבוקר), יש עת רצון מאוד מאוד גדולה, רצוי להתפלל על הגאולה וגם על דברים גשמיים על עצמך ועל אחרים!

ספירת העומר וחול המועד - הקודש בתוך החול

ספירת העומר וחול המועד - הקודש בתוך החול

טללי חיים (פסח רסו): מיד לאחר חג ראשון של פסח התחלנו לספור ספירת העומר, מה עניין ספירת העומר?

כותב הרב קוק (עין אי"ה שבת ב', פרק חמישי פסקה ס"א. וכן באורות ישראל ו,ז): ״האומות, שמטרת הווייתן היא חומרית, והנן... שותפים לצרכי קנינים אהובים או נדרשים להן, אצלן תהיה אהבת האומה בכללה... הטבת מצב המשפחה היחידה... כשם שחיות מדבריות הבודדות בטבען מתקבצות לפעמים לרגלי צרה משותפת או למחזה ריווח של טרף משותף... לא כאלה חלק יעקב, שתכלית... האומה... בשביל קדושתה ורוח ה׳ השפוך עליה, זהו האוצר היותר יקר מכל חמדה, זהו החפץ העליון של כל יחיד באומה ושל כל הכלל כולו...".

אנחנו לא עם ככל העמים, שכל מטרת חייהם היא רק בשביל עצמם, בשביל לספק לעצמם את תאוות החיים החומריים בלבד.

אנו עם קדוש, עם ה׳, וכל מטרתנו הלאומית היא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מנהיגי ישראל כל הזמן מדברים על יעדים של שלום ובטחון, דברים חשובים, אך הם אינם מהות החיים. אנו לא חיים כדי שלא יהיו מלחמות, זה לא היעד שלנו. דומה הדבר לאדם ששואלים אותו בשביל מה הוא חי, ותשובתו היא - כדי שלא ימות. וכי אדם חי כדי שלא ימות? זוהי מטרת חייו??

הבטחון והכלכלה אינם מטרת החיים, אלא אמצעי למטרה שלשמה בנו לעולם ־ להיות עם קדוש, לגלות את אור ה׳ בעולם. אנו רוצים בטחון כדי להמשיך את הארת ה׳ לעולם. אנו נועדנו להיות ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט,ו). ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה מג,כא).

יצאנו לגלות להרבה שנים כדי לרפא שחיתות לאומית שהגענו אליה לאט לאט כאן בארץ ישראל, יצאנו ל2000 שנות צינון מעבודה לאומית של קדושה, התעסקנו רק עם תורה מצומצמת של פרטים, כדי שבגאולה כשנעלה לארץ ישראל נוכל לבנות לאומיות קדושה וטהורה!

זוהי המשמעות של ספירת העומר, להראות לנו את הכיוון.

עם ישראל נוצר בפסח, יצאנו גוי מקרב גוי ונהיינו לעם. נו, ועכשיו מה עושים? עושים חיים? בשביל זה באנו?

ח"ו זה זלזול בעמ"י, יש לנו יעדים אדירים, 'כלכלה בטוחה ומזרח תיכון חדש׳, נחשבים כמו צעצועי ילדים אל מול הפסגות האדירות של היעוד האמיתי שלנו.

נבראנו כדי לתקן עולם, כדי להעלות את כל העולמות כולם אל מדרגות פלאיות מאוד, מדרגות אדירות ונעלות של קדושה ונבואה. באנו כדי להפוך את כל הטבע המוגבל של העולם ולהעלותו אל מחוזות שממעל לכל גדר וגבול.

נועדנו להביא את העולם למציאות שכל הרוע יבוטל, לא יהיה מוות ולא יסורים ולא צרה ויגון. בלי בתי חולים, בתי קברות, רוצחים, גנבים, ובתי סוהר. ולא בגלל המשטרה המעולה, אלא בגלל שהטבע והאופי של האדם יזדכו, והחומר יתעלה, למדרגה עליונה וקדושה.

חלומות של כלכלה ובטחון בלבד הם כאדם הבא למלך אדיר המופלג בעושרו, והמלך רוצה לתת לאדם כל אשר יבקש והוא בקטנותו וצעירותו וקטנות דעתו מבקש קילו מלפפונים.

ה' יתברך רוצה לתת לנו הכל, את כתרו הוא נתן לנו, את שמו וכוחו הגדול, את תורתו המופלאה, את עצמו הוא נתן לנו במתנות אלו! ואנו חולמים חלומות הזויים של ילדים קלי דעת?!

כל הבעיות מתחילות מזה שאנו לא מבינים את יעודנו בעולם.

מי שרוצה למסור חלקים מארץ ישראל ולשחרר רוצחים שיפגעו בעמ"י פוגע ביעדים הגדולים שלנו בשביל אמצעי...

זה כמו אדם שמאוד רוצה שנגן מסוים ינגן אצלו בחתונה, כי הוא אוהב את הנגן הזה. אלא שכל הערבים של הנגן תפוסים כבר בחתונות אחרות, ונותר רק ערב אחד פנוי, אבל, הערב הזה הכלה לא יכולה. אז החתן מתחתן עם מישהי אחרת, העיקר שלא יפספס את הנגן...

אנחנו צריכים להיזהר מאוד לא לחקות את אומות העולם ואת הסגנון חיים שלהם. אנחנו עם קדוש, עם ה'! כבר אלפי שנים אנחנו הולכים בדרך המלך, דרך ה׳ שהיא העמידה אותנו כל הדורות, והיא ממשיכה להעלות אותנו למעלה למעלה עד לגאולת עולמים.

החמריות פה במדינה חשובה, וב״ה שהיא קיימת, אבל זה רק הגוף שלנו כעם, ואילו התורה וקדושתה הם הנשמה שלנו, נשמת עם ישראל. בתי המקדש, עבודת הכהנים והלווים, הם הם מדרגת הקודש, הם תוכן החיים.

הגיעה השעה לזרוק נשמה בגוף הגדול הזה שנבנה כאן, הגוף הלאומי של ישראל. להאיר את הקודש ולרומם את לבבות עם ישראל לדבוק בה׳ יתברך ובכל היעדים הלאומיים הקדושים שלנו.

זה רעיון ספירת העומר. כך היה ביציאתנו ממצרים, מיד שנהיינו לעם התחלנו לספור מתי נגיע אל התורה, שזו מטרתנו כעם גילוי אור ה׳ בעולם כולו.

כך גם בדורנו, שיצאנו מעול הגוים, וב״ה וב״ש זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים.

אבל זהו הצעד הראשון, עכשיו צריך לצעוד לקדושה וטהרה, לממלכת כהנים וגוי קדוש, לקרוא לבנין בית המקדש ועבודת הקרבנות, לקרא לקרב את עם ישראל לה' יתברך, לזרוק נשמה בתוך הגוף הלאומי הגדול הזה, ולהיות שותפים בקיום הפסוק ״נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה״.

אפשר לומר שזו גם הרעיון של חול המועד – הר זה לא חול ולא מועד אז מה זה?

אנחנו רגילים לקדושה בשבת ובחג ולחול בימות החול!

כך גם במדינה, יש את התורה והקדושה ויש את החול...

חול המועד מראה לך שאפשר להתנהג גם ביום חול בקדושה!

מראה לך שצריך להכניס את הקדושה אל החומר!

מראה לך שהמדינה צריכה להתנהג גם מחוץ לבתי המדרש בקדושה.

האור החיים הקדוש אומר דבר דומה על 'לעשות את השבת' – הזמן שאתה מוסיף לשבת לפניה ולאחריה זה זמן חול שאתה עשית אותו קודש!

יה"ר שקדושת השבת וחול המועד וספירת העומר יעזרו לנו להתקדם אנחנו והמדינה כולה אל יעדינו הגדולים והקדושים!