"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
תיאור הקורות אותנו במצרים[1]
נאמר
"וימררו את חייהם בעבודה קשה - בחומר ובלבנים, את כל עבודתם אשר עבדו בהם
בפרך". לא את הבניינים היו צריכים המצריים האכזרים, אלא לענות את ישראל ולמרר
את חייהם, זו היתה שאיפתם. ולמטרה זו המציאו את פיתום ורעמסס. ולא הסתפקו בכך
בלבד, אלא עוד הוסיפו לחפש ולחקור אחרי כל עבודה קשה שאפשר לענות בה את בנ"י.
חייו
של העברי היו הפקר יותר מבהמה. לא זו בלבד ששלחו אותם לעבוד במקומות ובמלאכות מסוכנות, כגון: להביא להם
דובים ואריות (שמות רבא פי"א, סוטה יא), אלא גם במצרים היו הפקר. כל מצרי
שוטה ורשע, כל נער בזוי, התחצף, קילל ואף היכה עברי זקן ונשוא פנים, הכאות איומות
עד כדי שבירת עצמות ועד כדי מות. גם אם העברי היה חזק מהמצרי מוכרח היה לסבול את
הכאותיו של כל נער משוקץ, כי לא העיז לעמוד ולהיאבק במצרי מחשש שאם ייוודע הדבר
הרי יהרגו המצריים את כל העברים מיד.
כמעט
כל העברים סבלו משברים ונזקים שהסבה להם העבודה הקשה, וסבלו יסורים גדולים בכל
חלקי גופם. עם כל זה, הם הוכרחו להמשיך ולעבוד בפרך, ע"י מכות והלקאות אשר
הוסיפו לשבור אותם ולכסות גופם מכות ופצעים, עד שכל גופם הבאיש מרוב פצעים וחבורות
טריות (מדרש ילקוט פרשת יתרו רמז רע"ו, שמות רבא פ"ה).
הפתגם
המחריד שהיה שגור על לשונם של המצרים ביום ובלילה היה: "הבה נתחכמה לו".
ובאמת הרבה חכמה רעה וערמומיות השקיעו המצרים על מנת להרע לבנ"י ולמרר את
חייהם, כאילו לא היה להם דבר בעולם אלא להביא את בנ"י לקוץ בחייהם, ורק זו
היא מטרת חייהם מגדול ועד קטן. ולכן אם כעבור זמן לא הצליחו להמציא דבר יותר מציק
ומזוויע, אזי הקשו עליהם את העבודה שעסקו בה עד כה, כגון: לתת מלאכת הגברים לנשים
ולהפך (סוטה יא). לא רק את גופם פירקו המצרים, אלא גם את רוחם שברו ופוררו. לא
הסתפקו בעבודת טיט ולבנים המאוסה (שיר השירים פ"ד), אלא גם הוסיפו ועשו את
בנ"י האצילים למטאטאי שווקים ורחובות (שמו"ר פ"ו), ביזו והשפילו את
ישראל ואף את דתם הטהורה, שעברה לבנ"י במסורת מאבותיהם היו מבזים (זוהר הקדוש
שמות דף טו ע"א).
אפילו
הבהמות והחיות חוזרות בסוף היום כל אחת לביתה, אך לא כן בנ"י במצרים. אחר כל
העבודה המרה מעת קריאת התרנגול ועד לאחר רדת החשכה, כאשר כל זה נעשה בהכאות
איומות, שבירת עצמות ופתיחת פצעים חדשים, הושלך העברי לשדה לישון ולא הורשה
לחזור אל ביתו ואל ילדיו. הוא נפל על הקרקע כשעצמותיו השבורות דוקרות בכאבים חדים
ופצעיו הפתוחים זבים דם ומזדהמים מהחול, כל חבורותיו כואבות והוא כולו דואב. ובסוף
כשכבר נרדם מאפיסת כוחות, עטים על גופו המעונה עשרות יתושים וחרקים שונים ומשונים,
ועוקצים ומוצצים את מה שעוד נשאר מדמו. גם לחסדי חיות טורפות ומזיקות הוא מופקר
בשדה הפתוח, שלא לדבר על הקור המדברי שדוקר בבשרו בלילות החורף כאלפי סיכות. לאחר
שינה טרופה זו הוא מתעורר לקול צרחות הנוגשים המצרים ומכותיהם ליום עבודה חדש, קשה
מהקודם…
הגזרות
הרעות היו זורמות בזו אחר זו. עד שעיכלו את הראשונה כבר הובהלו עליהם השניה
והשלישית. העברים הרגישו כאילו חשכו עליהם השמים לעולם, כאילו כל הרשעה שבעולם
נקבצה ובאה למצרים, וכולה מתנפלת עליהם לרוצץ אותם עד סופם. אם היה פרעה בריא ושמח
וליבו טוב עליו, גוזר היה גזירות חדשות על מנת לשמוח ולהתענג בצרות העברים. ואם
חלה הרשע והצטרע ובנ"י קיוו שאולי עתה ייכנע מעט את ליבו הערל, גם אז הירבה
עוד יותר להרע להם וגזר לחטוף את ילדי ישראל מחיק אמותיהם ולשחוט מאה וחמישים
בבוקר ומאה וחמישים בערב, לרחוץ את גופו המזוהם והטמא בדמי "מלאכים"
טהורים.
העברים
קיבלו במסורת מאבותיהם כי לא עבדים שפלים הם מבטן ומלידה, אשר כל מצרי קטן ומזוהם
יתן עליהם קולו. הם היו חשובים, גיבורים ונערים כשהגיעו למצרים, עד שאפילו המלך
והשרים התפארו בהם וחיפשו קירבתם. יוסף אביהם היה שני למלך, ואת כל מצרים הציל
מאבדון. אך אין זכר לא ליוסף ולא לשאר אבותיהם אשר היטיבו לעשות עם המצרים, וכאילו
לא היה דבר, כל מגמתם של המצרים עכשיו היא לרוצץ ולכתוש את עמ"י בשנאה רבה.
אך
מרוב סבל גופני שכחו גם ישראל כמעט לגמרי את אצילותם ואיכותם, והפכו עבדים שבורים
ומושפלים אף ברוחם. אמנם אם רק היתה
להם שעת מנוחה בביתם, מיד חזרה אליהם רוח העדינות והגדלות שבהם והם התרוממו
והתעודדו. ובפרט בשבתות, כשקראו את המגילות שהיו בידם מאבותיהם, ובם כתוב שה'
יגאלם (שמו"ר פ"ה), היה כל אחד בהתרוממות הרוח ונראה כבן מלך הנמצא שבוי
בן שודדים פראים. אבל רק יצא החוצה והנה המצרי המוסרח, אשר גם כלב מזוהם ימאס
מלהתקרב אליו, פוער פיו, צוחק, לועג, מקלל ואף מכה אותו. וכך המשיכו את חייהם
המתנודדים בין רגעים בודדים של אמונה בגאולה העתידית לבין המציאות הנוראית, עד
שלבסוף בגבור הסבל והתאחרות הישועה נשברו ברוחם לגמרי ולא שמעו דבר מקוצר רוח
ומעבודה קשה.
ובתוך
הצרות האלה באו משה ואהרן ובשורת ה' בפיהם: "פקוד פקדתי אתכם…
ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש". בתחילה לא האמינו
בנ"י, כי היו שקועים בדכאונם ואדישים מרוב יסורים, אך לאחר שהראם משה את
האותות שנתן ה' בידו החלו להתעורר איש איש מדיכדוכו, וזיק התקוה נדלק בתוכם. הם
החלו לשמוח על שראה ה' את עוניים ומשמי שמיים ירד אל שפלותם להושיעם. הם החלו
מדברים בהתרגשות זה עם זה, וכולם שמחים. האיש בא אל ביתו ומספר לאשתו ולבניו. את
הגדולות והנפלאות אשר שמע ואשר ראו עיניו, והם מתחילים לדבר ולדמיין איך
"אבי! אימי! איך זה נצא והמצרי הנוגש יכה אותנו? אינך זוכר אבא איך כשרק
התרשלת אז לקום, איך היכה אותך הרשע הזה לעינינו, כמה שבועות היית חולה אח"כ,
כמה לילות התגלגלת ביסוריך. אני מפחד!"
גער
בו אביו ואמר "האם יוכל הנוגש להכותנו בשעה שרצון ה' לגואלנו?!", אך
הילד בתמימותו ממשיך לבכות ושואל: "איך זה התאפק ה' ולא הושיענו עד כה
מצרותינו הנוראות? האם אינך זוכר אבא, את חברי, בן השכן איך מיעכו הרשעים אותו
בתוך הבנין, בגלל שאביו לא סיים את מיכסתו היומית? האם אינך זוכר כשכל גופו כבר
בנוי היה בתוך החומה ורק פיו היה עוד לחוץ, אוי! כמה צעק על משא הטיט והלבנים
שעליו, אוי ואבוי לי עליך חבר יקר. בכוחותיו האחרונים צעק אל אביו ואל אימו
"הצילו! הצילו! כי איני יכול לסבול יותר". גם לי קרא לעזרה מתוך יסוריו.
ומה איום היה כשנתנו את הלבנה האחרונה עליו ומוחו התפוצץ והוא מת. לולא שחטפה אותי
אמא משם הביתה, הייתי מוכן לתת את נפשי במקומו, שימעכו אותי בבנין, ולמה ה' לא
ריחם עליו אז?" והילד ממשיך ובוכה בכי תמרורים.
אז
לוקחת אותו אימו, שהייתה מהנשים הצדקניות שבמצרים, אל חיקה, משקה אותו ומרגיעה:
"שמע בני חביבי, שמע נא, אל תבכה יקירי. הלא מילדותך לימדתיך לדעת שה' אלהי
ישראל שברא את העולם, הוא עשה את הכל והוא מנהיג את הכל ואין דבר נסתר ממנו. אין
לו גוף ואין לו גבול, ואנו רק אנשים מוגבלים, בעלי גוף גשמי, ואין אנו יכולים
לתפוס את גדולתו ואת מחשבותיו. ולכן אנו צריכים להאמין בו, אע"פ שאיננו
מבינים הכל. אשריך בני, שאתה מבני ישראל, בני ה', היה שמח על שזכית לעובדו, ואל
תהרהר אחר מעשיו. הלא ה' הוא כל יכול: כל הכוחות עומדים לרשותו, ואם רק היה רוצה
היה יכול לגאול אותנו מיד, או למנוע את הצרות מלכתחילה. אך הוא חשב אחרת ועלינו
לקבל את הדין באהבה. ראה כעת את חסדו של הקב"ה עימנו, כבר 210 שנה אנו במצרים
והמצרים כבר שמחו כי חשבו שאבדה תקוותנו, אבל יושב בשמים ישחק, והנה שלח לנו את
נביאיו הנאמנים להוציאנו מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול".
ואמנם
בשורת הגאולה פעלה חיש את מהר גם על הילדים. כבר לא היו אלו אותם הילדים שעיניהם
מורות על פחד ובהלה, לא ילדים שתקנים והמומים עד כדי שתקנות, המסתובבים כשידיהם
מורדות וגופם כולו רועד כעלה נידף. עתה נעשו הילדים מלאים חיוּת. כל אחד רץ לחבירו
ובחיפזון מתקבצים יחד בבתים וברחובות, ומספרים אלו לאלו את אשר שמעו מאבותיהם, והנה
הם כבר מתווכחים: "כן, ה' אלוהי ישראל יבוא אלינו, ואני אכיר אותו ראשון,
ואני עוד זוכר כשהייתי במדבר לבדי ומלאך ה' האכילני והשקני, גם אני מכיר
אותו" (שמו"ר פ"א). ושוב הם רצים לבתיהם, ומרחוק הם כבר קוראים
לאבות ולאמהות: "אבא! אמא! מתי כבר יבוא ה', מתי כבר יבוא ויגאלנו, מדוע
איננו בא כבר היום? אני רוצה להיות בן של הקב"ה ולעשות את כל מה שיצווה…".
ועונים
ההורים: "איננו יודעים בדיוק מתי יבוא, וגם אנו מחכים בכיליון עיניים לרגע
הנכסף, וכולנו צריכים להמתין, לחכות לו ולהתפלל אליו. אבל אם אתם ילדים, כ"כ
משתוקקים אליו, עליכם להתנהג באופן שתהיו ראויים להגאל וליהפך לבנים של מלך מלכי
המלכים ולקבל את תורתו". ואז כולם פה אחד, הבנים והבנות מקבלים עליהם להתחיל
מעכשיו להתנהג כראוי ולעשות מעשים טובים תוך ציפיה לגאולה.
ואז
פתאום הגיעה גזירה חדשה, שנועדה למרר את חיי ישראל: "לא תוסיפון לתת תבן לעם
ללבֹּן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן… תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר".
ובנ"י כאילו נפלה אבן על ליבם, נגוזו כל תקוותיהם, הכל התמוטט והשמחה נהפכה
לאבל (ולא ידעו כי הגאולה כבר החלה). ניסו להעביר את רוע הגזירה, שלחו שליחים
לפרעה לומר לו: "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו? והנה עבדיך
מוכים…". ולא הקשיב להם פרעה. שלחו גם אל משה, שניסה לעודדם ולומר
להם כי עוד מעט וה' יגאלם, אך הם לא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה.
תוך
כמה ימים החלו להתרחש המצרים דברים מוזרים מאוד, היאור הפך דם, אח"כ נתמלאה
הארץ בצפרדעים, אח"כ כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות (נדלג
על תאור 10 המכות).
אמונתם
של בנ"י בה' ובמשה חזרה ואף התגברה, ושוב ציפו בכיליון עיניים לגאולת ה',
והשתוקקו לחוש את קרבת ה'. אמנם הם היו עדיין במצרים, אבל כבר לא עבדים ולא שבורי
רוח. והנה ליל השימורים בא, את פסחיהם הם אוכלים, נעולים בנעליהם ומקלותיהם בידיהם
מוכנים לצאת ולהיגאל, וכבר אומרים הלל שירות ותשבחות למי שכבר החל לגאול אותם,
בעשותו ניסים ונפלאות בתוככי מצרים. מי האמין ומי פילל לגאולה שכזו? מכל חלונות
בתי ישראל בוקעת שירה: "הודו לה' כי
טוב, כי לעולם חסדו". ופתאום רעש, צעקות מחוץ לבתים: "איפה משה? איפה
אהרן? צאו החוצה מיד!". הילדים נבהלים ושואלים את הוריהם: "אבא, אמא,
שוב הנוגשים באים? האם שוב מוציאים אותנו לעבודה? הרי משה ואהרן הבטיח שבלילה הזה
אנו נגאלים?!".
"אל
תפחדו ילדים, אל תפחדו", מרגיעים ההורים, "זה לא הנוגש, זה פרעה שרק
לפני זמן מה פחדה ורעדה ממנו כל מצרים, ובקריצת עין שלו נשפכו נהרות של דם יהודי.
עתה הם כ"כ סובלים ממכות ה', ולכן הם מחפשים את משה ואהרון ורוצים שנצא מהר
ממצרים בכדי שיפסיקו המכות. ראו ילדים את מעשה ה' כמה גדולים הם: פרעה
ה"גדול"' מתחנן עתה על נפשו בפני עבדיו".
והילדים
אינם יכולים להתאפק עוד, הם קופצים ממקומותיהם מרקדים ומרננים בקולותיהם הדקים,
והוריהם מוחאים כפיים. "ברוך הוא וברוך שמו, אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך,
הודו לה' כי טוב…". וכבר כל אנשי הבית מרקדים ועוברים מבית לבית ומשבט לשבט,
וכל ישראל כולם רוקדים עולזים ושמחים, ארץ גושן כולה אורה וישועה, שירה וזמרה לה'
יתברך. ובארץ מצרים – מוות, בלהות ואבדון, זעקת שבר ויללות.
שמחת
ישראל מתגברת, מלאכי עליון שמחים עימהם ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל. אף הקב"ה
שמח עימהם, ומתוך שירה וזימרה כזו יוצאים ממצרים. לא היתה זו הליכה ממצרים, אלא רקידה משם. לפניהם ה' אלהי
ישראל הולך בעמוד אש וענן, ומשה רבינו, אהרון הכהן והזקנים בראש המחנה. פסוקי ההלל
מושרים באלפי פיות מאושרים: "בצאת ישראל ממצרים", "הללו עבדי
ה'"
-
ולא עבדי פרעה, "הודו לה' כי טוב". מרעישים את העולם, והשמים כאילו
מתרוממים מקול השירה הרועמת, ואומות העולם שואלות: "מי זאת עולה מן המדבר
מתרפקת על דודה? מי בתהלוכה המרקדת שכל שירתה בוקע ועולה? אין אלו אנשים רגילים,
אלו מלאכים שירדו לארץ". ואכן ישראל בני ה' הם כמלאכים בארץ, וה' בחר בהם
והוציאם ברוב חסדיו ממצרים, מבית עבדים, על מנת לפרסם שמו ולהודיע בעולם שה'
אלהינו אחד ומי כעמו ישראל גוי אחד בארץ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!