ט"ו בשבט - נקמה

ט"ו בשבט - נקמה

על ארץ ישראל נאמר: "ארץ חמדה טובה ורחבה".

שרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים:

פעם ראשונה שמופיע שרש חמד בתורה הוא ב"וַיַּצְמַח ה' אלקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל".

יש לצמחים תאוה (חמדה):

מדרש רבה (במדבר פרשה ג פסקה א) "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות, אמר להם דקלי (מומחה בצמחים) תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות".

"כל עץ נחמד למראה" צומח מ"ארץ חמדה טובה ורחבה", ארצנו הקדושה.

על ארץ ישראל נאמר: "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני שלש פעמים בשנה".

על המשיח נאמר: "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות".

רש"י לומד ש"חמודות" זה לשון תאוה – "עשו איש חמודות" שחמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון.

ראינו שהחמדה והתאוה קשורות לעצים, לארץ ישראל, ולמשיח.

אם לא משתמשים בחמדה ובתאוה שצומחים בארץ ישראל בצורה מתוקנת זה מופיע בצורה משובשת בתאוות זרות.

מהי החמדה והתאוה המתוקנות?

ישעיהו (כו,ח): "אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה' קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ".

רש"י: "'אף אורח משפטיך ה' קוינוך' - כאשר צפינו לקיבול הטובה מאתך אף כך קוינו להראותנו אורח משפטי נקמתיך ברשעים, 'לשמך ולזכרך תאות נפש' - אותה נפשנו לראות שם שיצא לך מאז לעשות נקמה בצריך".

רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה ותאוה לנקמה[1].

העצים יודעים גם לנקום!

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב) כל האילנות להנאתן של בריות נבראו - "מעשה בא' שבצר את כרמו ולן בתוכו ובאת הרוח ופגעתו"!

בגלל חינוך מסולף של אלפי שנים בגלות ותפישות נוצריות, אנחנו חושבים שנקמה היא תכונה שלילית שצריך להתגבר עליה.

אכן, קנאה הינה בדרך כלל מידה מגונה עד מאוד: וכבר אמרו חכמים: 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם'.

אבל יש להבדיל הבדלה נחרצת בין קנאה ב…, שהיא פסולה בתכלית, לבין קנאה ל…, העשויה לנבוע מרוח טהרה.

קנאה לדבר יקר ואמיתי, כגון קנאה לעם ולארץ, לבית ולמשפחה, לתורה ולאמונה, מקורה אינו בתשוקה אגוצנטרית, המעמידה עצמה כנגד זולתה, כמו הקנאה הפסולה. אלא באהבה טהורה, הזועקת בכאב למראה הפגיעה בדבר האהוב.

הבה נאזין לצליל הקנאה הטהור, המהדהד בנשגב שבפסוקי שיר השירים (ח,ו):

"שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך.

כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה

רשפיה רשפי אש שלהבתיה".

בפסוק זה אנו מגלים, כי יש קנאה קשה כשאול, הנובעת מאהבה עזה כמוות, והיא עצמה מידה א-לוהית.

כלשון המדרש בשיר השירים רבה: 'עזה כמוות אהבה' – שהקב"ה אוהב את ישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה' ' (מלאכי א'), ומתוך כך 'קשה כשאול קנאה' – שעתיד הקב"ה לקנא לציון, כמו שנאמר: 'קינאתי לציון קנאה גדולה' (זכריה ח').

הקנאה הפועמת בנו, דרך משל, שעה שעם ישראל מוכה ומושפל על ידי בני ניכר, הינה מידה נכונה, שראוי לטפחה ולבנותה בנפש פנימה, כמו את מידות החסד, הגבורה והיושר, שהדביקות בהן היא הליכה בדרכיו של מקום.

הרב קוק (אגרות ג', אגרת התע"א):

"הסובלנות, בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות הלב ורפיון הרוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול; והמקנאים הלו יהיו דווקא הדוגלים בשם הסובלנות.

עלינו להכיר ולדעת, כי סובלנות, הבאה לחסום את העמידה כנגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, דומה לאותה סובלנות של איש, הרואה את כבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה…".

כל שנה[2] עם התקרב שביעי של פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו לשמוח במפלתן של רשעים.

הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.

המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל על "קדושת חייהם" שקופדה.

יצחק לאור (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי!

להלן הציטוטים השכיחים ביותר:

גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".

ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).

יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בני ישראל דווקא:

"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה ואתם מקלסין אותי?!...".

כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר שירה.

משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.

גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים) כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".

איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי (יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"!

הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומר כי זו חובה לשמוח על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?

ב"אמת ויציב": "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".

יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.

בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".

דמים רבים שפכת לפני:

ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):

"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר ר' יהודה בר' אלעאי:

אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.

דבר אחר:

חייך, הם לפני כקורבנות דכתיב: כי דמים רבים שפכת לפני ואין לפני אלא קורבן, שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה'.

אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?

אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.

אמרו לו: והרי יפה?

א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".

יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את כולו.

הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.

דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.

חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת ובעולם המערבי!!!

חשוב מאוד לנצל את ט"ו בשבט גם על התפילות שנזכה לראות את "נקמת דם עבדיך השפוך".

תפילות מהרמח"ל על הנקמה (מהספר תקט"ו תפילות):

תפילה מ"ט (אותיות ד"נ דאדנ"י הם הדורשים דין מלפניו ית' על או"ה מפני דמם של ישראל ששפכו. וכל עוד דין זה לא נעשה, אותיות א"י דאדנ"י מסתלקים והיכ"ל אינו עומד בקיומו):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי בך נא' ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון, שעד שלא נטלת נקמה מאומות העולם בעבור דמים ששפכו מישראל אין שם הקדוש יהו"ה ב"ה שוכן בהיכלו שהוא אדנ"י, שהרי קול דמי בניך צועקים אליך מן האדמה, כגון הבל שנאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, וזה דן דאדני שהוא שואל דין מלפניך בעבורם, ואי מסתלק ממנו, וזה אי הבל אחיך, ולכן היכל אינו עומד בקיומו, ובשעה שתנקם מהם מיד שם זה יעמוד בתיקונו כראוי, ובו וה' בהיכל קדשו, וה' שוכן בציון ודאי, הרי בניך מקוים לך, בעבור דמם שנשפך לא תהיה מתרחק מהם אפילו שיש בם חטאים, אלא ענני באמת ישעך, שאתה אל מלך נאמן ומקיים אמונתו לישני עפר, שהם כמה הרוגים שנהרגו על קדושת שמך, ובהם ידין בגוים מלא גויות וכו', לישועתך קויתי ה'".

תפילה קמ"ד ("כי עליך הורגנו כל היום" היינו באלף החמישי שנגזר בו גלות על ישראל, "נחשבנו כצאן טבחה" זהו באלף הששי, שאעפ"י שכבר תמה גזירת הגלות, עדיין נחשבנו כצאן טבחה):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי כתבת בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והרי הרשעים שחטו אבות ובנים צדיקים וחסידים ביום אחד בכמה אכזריות, ולא עוד אלא ששחטו בנים בחיק אמותם, העל אלה תתאפק ה' והרי זמן שתמלא סאתם לבטל להעביר השקר, שהרי השקר הוא הוא הגורם כל ערבוב שהדברים אינם עומדים כראוי, ובערבוב כמה דמים נתערבו זה בזה שלא היה ראוי להתערב, כגון דמי אבות ובנים, דמי חסידים וחסידות, דמי בחורים ובחורות, דמי חתנים וכלות, דמי זקנים וזקנות, דמי חזנים ותלמידיהם, ארץ אל תכסי דמם, אלא תגלה לעינים העליונים לראות אותם, שיעלו כלם לגבוה שהרי הם עולות שכלה כליל שכן מסרו עצמם על יחוד שמך הקדוש להתיחד ביחוד, רבון כל העולמים כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, וזה הוא יום אלף החמשי, בו כל היום דוה מצד הוד, והרי היה ראוי לנו מנוחה באלף הששי מצד צדיק חי עולמים להנתן לנו חיים, והרי נחשבנו כצאן טבחה גם באלף הששי הזה, כצאן ודאי, כצאן, צדיק, נוהג כצאן יוסף, הן גוענו כלנו אבדנו האם תמנו לגוע, עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח, תעורר נצחך, ובו נצח ישראל לא ישקר, שלזה מקוים ישראל עמך לאמתך, ומיד שזה יתגלה לא יהיו עוד קלקולים, אלא ואמת ה' לעולם, לעולם ודאי, גלה אמתך למקוים לך, גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, ה' אל תאחר, לישועתך קויתי ה'".

תפילה צ"ה (תפלה מיוסדת על זכות האבות אברהם יצחק ויעקב):

"אל אחד יחיד ומיוחד הנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב החזיקו בשלשלת דרכי אמונתך חסד דין ורחמים, והרי כל בניך יוצאי יריכם, (אם בלא ברכים התחזקו נא זכותו לפניך יהיה) [אם חסד אברהם יעלה לפניך] רחם על פליטת צאן ידיך, ואל תראה לעונם כי מרוב הדוחק והצרות אשר סבלו לא המירו את כבודך קיוו לגילוי אמתך, ואם זכות יצחק יעלה לפניך הלא מה יצדק אנוש עם אל ולפני גבורתך נתיצב אעפ"כ ראה ה' והביטה כמה הרעו לנו כל גויי הארץ, הלא אם תראה את בניך לנגדם צדיקים יהיו ותנקום את נקמתם מאת צורריהם וכל גבורתך תהיה על שונאיך וצדקתך לישרי לב, ואם צדקת ישראל אשר הקים את עדתך תראה, בזכותו תגלה אמתך בעולמך, שנא' בו כלה זרע אמת, ותקות בניך לא תהיה לרוח כי אתה אל אמת, לישועתך קויתי ה'".

תפילה קל"ח (תפלה לעורר קנאתו ית' נגד הגוים שמצליחים בשקר שלהם לשלוט בעולם. ולהודיע שכל שליטתם והצלחתם אינו אלא לחיי שעה):

"אל אחד יחיד ומיוחד אל קנא אתה, שנא' בך קנאתי לציון קנאה גדולה, והרי רשעים עתקו גם גברו חיל ואינם חושבים לקנאתך שנא' ערו ערו עד היסוד בה, ומדוע דרך רשעים צלחה ולא תשפוך חמתך עליהם, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, שיש להם כמה אלי שקר שהם רופאי אליל שנא' בהם רופאי אליל כלכם, שנא' בהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, תאלמנה שפתי שקר, וישראל עמך שהם מאמינים בך שאתה אל אמת ונא' באמתך הצמיתם, יצמיתם ה' אלהינו, תגלה אמתך ויודע שאתה שומר אמת לעולם, שהם ישראל זרע אמת, והרשעים שהצליחו היו לחיי שעה, שהרי אין להם קיוי, שהרי הקיוי עולה עד א"ס ונקשרים למעלה, וא"ה אינם כן אלא התפרדו כל פועלי און, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך, קנא לשם קדשך, קנא לאדמת קדשך, והשב גמולם בראשם, לישועתך קויתי ה'".

אכי"ר!

---

[1] עד כאן מהרב גינזבורג.

[2] ניסן יואלי: הדברים שיובאו להלן לקוחים מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות (עמ' 25 והילך).