Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 8 ביוני 2017

פרשת בהעלותך - חינוך באש

חינוך באש


במדבר (יא,ב): "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".

בימי מלחמת נפוליאון, כשהקיסר הצרפתי כבש את אירופה בסערה, הגיעו גדודיו לעיר קטנה בפולניה. קוז'ניץ שמה. באחד הימים פרצה במקום שריפה. וזה דבר השריפות, שהיו מכלות כפרים ועיירות לעיתים תכופות. הבתים עשויים היו עץ, והגגות מחופים קש. ובכל בקתה תנור, אותו הסיקו ללא הרף בימות הגשמים, להחזיק מעמד בקור הנורא ולבישול ואפיה. ולכל תנור ארובה, לנקז את העשן הרב. די היה בהתלהטות האש ובכמה גצים שיצאו מאחת הארובות, כדי שגג הקש יתלקח, הבקתה תעלה באש, הרוח תסיט אותה לבקתה הבאה, ורחוב שלם יהיה תוך דקות לאודי פחמים.
דא עקא, שכאשר הייתה פורצת שריפה, לא היו ברזי שריפות בנמצא. לא היו כלל ברזים בנמצא. הייתה באר שכונתית, בה שאבו מים בדליים. וכשהייתה פורצת שריפה, היו הכל רצים בדליים חצי מלאים, שהיו כיריקות ננסים מול עמוד האש הרועם, הכובש בקתה אחר בקתה ללא רחם... לאושרם של תושבי קוז'ניץ שהה בעירם חיל הכיבוש. ומפקדו ראה עצמו מחויב לשלום נתיניו ורכושם. מיד הזעיק את חייליו החסונים והורה להם לשאוב מים ולהעבירם בשרשרת למקום השריפה המשתוללת. פעולה שהיה בה משום הבעת רצון טוב יותר מאשר תועלת...
בקוז'ניץ פעל באותם ימים איש פלא, איש א-לקים קדוש, המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שר התורה ועמוד העבודה, גאון בנגלה ובנסתר. חלש וידוע חולי מנעוריו, שכאשר הגיע לעבודת הבורא היה מתגבר כארי, ללא מליצה. כאשר השריפה השתוללה, והייתה סכנה שתכלה את העיר כולה, ביקש המגיד הקדוש שיישאוהו אל מקום השריפה. עשו כן. נשאוהו ממיטתו והושיבוהו על כיסא. הביאוהו למקום השריפה, בו עמלו החיילים לשווא. העמידו את הכיסא לארץ והמגיד הקדוש הביט באש – וראה זה פלא. היא התערבלה לפתע, התכנסה במקומה, והחלה לדעוך. תוך רגע קט שקעה האש. נפעם ונרגש הודה הגנרל לרב הקדוש, איש הפלא.
לא עבר זמן רב, והגדוד הצטווה להמשיך במסעו לתוככי רוסיה, שם ספג הצבא הצרפתי את מפלתו הניצחת ונמלט בעור שיניו מערבה. נסוג מרוסיה ופולין, ושב לצרפת דרך גרמניה. ושם, בגרמניה, הודיעו לגנרל ששריפה פרצה בעיר. יואיל לשלוח את חיילי הגדוד לעזור בפעולות הכיבוי. "אין צורך בכך", אמר הגנרל. מיהר למקום השריפה והורה להביא בפניו את הרב המקומי.
הרב הובא, רב 'מתקדם', זקנקנו קצוץ ומטופח, עניבתו מסומרת למקומה בסיכת פנינה, וכנפות מעילו המהודר מתנפנפות ברוח. התייצב לפני הגנרל, שהורה בשרביטו על האש המשתוללת. "כבודו הוא הרב המקומי?" שאל הגנרל. "אכן כך", השיב הרב. "אם כן, יואיל נא לכבות את השריפה!" פקד הגנרל. "איך, כיצד?!" תמה הרב. "מה פירוש איך? יביט כבודו באש, ותשקע!". הרב היה המום. לא הבין. "איני יכול!" הצטדק. "אם כן. אינך רב! מתחזה אתה", הרעים הגנרל. ובו במקום הדיחו ממשרתו, והורה להלקותו חמישים מלקות...

פרקי דר"א (פרק נג): "ותשקע האש - רבי יהודה אומר אותה האש שירדה מן השמים שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים, אלא נכנסה לאהל מועד, וכל הקרבנות שהיו מקריבין ישראל במדבר [אותה האש] היתה יוצאת ואוכלת אותן".

האש לא חזרה לשמים! משה רבינו השקיע אותה בארץ!

בילקוט שמעוני מובא בשם הספרי (בספרי לפנינו ליתא): "אמר ר' אייבו, נכנס משה בתוך [האש], והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר 'ותשקע האש'".

ואח"כ השתמשו בה לקרבנות!

למה האש לא חוזרת לשמים?

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מסביר בעניין חטא המתאוננים שמשפטי שמים במידה כנגד מידה.
חטא המתאוננים היה שהם בערו באש של תאווה אז מהשמים הורידו עליהם אש...

אז מה הפיתרון?

בא משה רבינו ולא מכבה את האש אלא משקיעה בארץ - "עשאה שקועה וטבועה בכל חלקי מעשי איש הישראלי, שקוע ומקושר במצוות התורה".

המטרה, מטרת המורה וההורה ומטרת האדם מעצמו, אינה לדכא את האש, אלא להפנימה ולנתבה. להפכה לאש שעל המזבח, לאש קודש ושלהבת התקרבות לבורא!

חובת התלמידים (פיאסצנא, שיח עם המלמדים ועם אבות הבנים): "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל הורנו קדושי ישראל הבע"שט ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל... אם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאופן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאוד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שורש פורה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכול זרע גרעין או בוסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמור, פרי מר וארסי הוא האתרוג. והאם יכולים לשער מראש את גודל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לה'. .אש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לה' בתורה ובתפילה בקול חוצב להבות אש ירעם... החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה...".

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

שם: "כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו"!

הרב סולובייצ'יק (הוראה תוך אמפטיה): "משה נצטווה להיות לא רק מורה ומחנך, אלא גם אומן ואב. מורה מלמד את הילד, וגם האומנת עושה זאת; אולם האומנת עושה את עבודתה תוך נשיאת התינוק בחיקה. היא משקעת את זהותה בזו של התינוק, נעשית חטיבה אחת עמו, ובו היא מוצאת את מימושה. שאיפותיה האישיות נעשות מִשְנִיות, ולצורכי התינוק יש מעתה עדיפות על פני חייה שלה. יש כאן מזיגה רגשית של שתי ישויות.
לעומת זאת המורה שומר על זהותו ועל אישיותו העצמית. הקשר עימו הוא אינטלקטואלי בעיקרו, ומתממש באמצעות חינוך והקניית ידע".

משה נוכח לדעת כי עובדת היותו מורה לא הספיקה. כדי למלא את התפקיד של מנהיג ישראל, בראשית שנות התפתחות האומה ועיצוב אופייה, זקוקה היא לאותו סוג של תשומת לב שהתינוק מקבל מן האם.


"מה שדרוש לנו היום הוא היחס החם באותה המידה כמו הרעיון המבריק. ההבנה האוהדת, קירוב הלבבות האמיתי, והסברת פנים אנושית... ההוראה לבדה איננה מספיקה ואיננה מתאימה... עלינו לשאוף למסירות יתר, למחויבות אישית... וכן אמפתיה, דהיינו היכולת ללמד מתוך הלב, ולא להסתפק בהסברה בהירה בלבד".