העיקר שבבריות
והטפל בהם:
ד. והנה לשיהיו במציאות, הענינים השונים האלה של שלימות וחסרון שזכרנו,
ותמצא הבריה שזכרנו בתכונה שהיא צריכה להיות, פירוש - באפשרות לשני הענינים
וביכולת עליהם, שיקנה השלימות ויעדר מן החסרונות, ושימצאו לו האמצעיים לדבר הזה,
פירוש - לקנות זה השלימות, הנה ודאי שפרטים רבים ושונים צריך שימצאו בבריאה,
ויחסים רבים בין הפרטים האלה, עד שיצלח התכלית המכוון בה.
ואולם הבריה אשר
התעתדה לענין הגדול הזה, דהיינו לדביקות בו ית' כמ"ש, היא תקרא העיקרית
שבכל הבריאה,
וכל שאר מה
שימצא במציאות לא יהיה אלא עוזר באיזה צד או באיזה בחינה אל התכלית לשיצלח
וימצא, ועל כן יקראו טפלים לבריה העיקרית שזכרנו.
ה. אך הבריה העיקרית באמת היא המין האנושי, וכל שאר הנבראים בין
הגבוהים ממנו ובין השפלים ממנו, אינן אלא בעבורו להשלמת ענינו, לפי כל הבחינות
הרבות והשונות הראויות לימצא בהם, וכמ"ש עוד לפנים בס"ד.
והנה ההשכלה
וכל המדות הטובות, הם עניני שלימות שנמצאו להשתלם בם האדם,
ועניני החומר
ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו,
שהאדם מושם
ביניהם לקנות לו השלימות.
איך נפגשים עם אלוקים???
הרב קוק (אורות,
זרעונים א', "צמאון לא-ל חי"): "מקום מנוחתנו הוא רק
בא-להים".
הרב יהודה בן חמו: כולנו מחפשים דרך להיפגש עם הבורא ולחוש אותו עוד כשאנחנו כאן למטה.
אבל איך אפשר להיפגש עם משהו שהוא גבוה
מעל גבוה? משהו רוחני כל כך מעבר לתפישתנו ולהשגתנו?
"אבל הא-להים הלא למעלה מכל
המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא... ובאין ואפס לא
תוכל הדעת לנוח?
על כן ימצאו על פי רוב... מבקשי
א-להים יגעים ועייפים ברוח..."
המרחק הזה בין הרצון שלנו לבין היכולת
שלנו לתפוס את א-להים הוא מרחק מתסכל!
אז איך מגשרים על הפער הזה?
"צריך להראות את הדרך איך
נכנסים אל הטרקלין - דרך השער"
אם אני רוצה לדבר עם חבר שלי, לשבת איתו
לקפה, לחבק אותו – אין לי יכולת לעשות את כל זה עם נשמתו, היא מופשטת מידי (למרות
שאני קורא לו 'נשמה'...).
לכן הכל מתבצע דרך הגוף שלו שנושא את
הנשמה, עם הגוף יש לי דיאלוג, יש לי דיבור, יש לי השגה, ודרכו מתבטאת הנשמה המחיה
את הגוף...
אבל לא-להים אין גוף ואין דמות הגוף...
אז איך אני יכול להיפגש איתו? מה הממוצע שיהיה בינינו כדי שבכל אופן נוכל להיפגש
(עוד כאן למטה)? מהו השער?
"השער הוא הא-לוהות המתגלה
בעולם"
כתוב בתורה:
"אחרי ה' א-להיכם תלכו", שואלת הגמרא, איך אפשר ללכת אחרי השכינה? ועונה
הגמרא – "הלך אחר מידותיו של הקב''ה".
לכן כותב הרב: "הדבקות של 'ואתם הדבקים בד' א-להיכם' היא הדבקות
במדותיו של הקב"ה, כי אי- אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק
בדרכיו. מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון וכו' ".
אם אני אנסה להיפגש רק עם הנשמה של חבר
שלי בלי המפגש עם גופו אני אכשל בהכרח, אני חייב לעבור דרך הגשר / השער / הגוף שלו
ומעשיו שאני רואה בחוץ...
המעשים החיצוניים של הבורא שאותם אני
רואה מולי בכל יום אלו מידותיו המתבטאות בעולם – הטוב, האומץ, היופי, היושר, צדק
חברתי, אהבה, חכמה, חירות, אחדות ושלום...
כל העצמה והשתלמות של המידות האלו
היא גילוי א-להות!!!
"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו
תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוהית, מפני שאנחנו
יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוהית היותר
מאירה".
לכן, אין דבר כזה 'חילוני גמור' כי חילוני זה מלשון 'חול' ואין 'חילוני' שלא מחובר לא-להים, הרי גם
הוא רוצה ושואף ומנסה כל הזמן להגביר את האידיאלים האלו שהוא מאמין בהם ורוצה
אותם!
'חילוני' שיושב באוהל ברוטשילד כדי
שיהיה יותר צדק במדינה – מגביר באותו רגע את נוכחות א-להים בעולם!
"עבודת א-להים... היא
העיבוד של האידיאלים האלוהיים (מידות ה'), לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם,
להאדירם בעם, באדם, ובעולם... זאת היא עבודת ד' הנאורה"!
לכפור אפשר רק בא-להים כפי שהבנת
אותו ברמה שהגננת הסבירה (ומאז לא הגדלת את הבנתך
בנושא הזה) או איך שקלטת אותו בתקשורת...
א-להים כזה באמת יכול להוביל לכפירה
ולעיוותים... בא-להים כזה גם אני כופר...
אבל, אחרי שהבנו את עבודת א-להים
בצורה הנכונה - לא-להים כזה אפשר להתכחש?
אפשר לכפור בא-לוהות כזאת?
יש מישהו שלא ייצא להגנת ילדה שמקבלת
מכות?
שלא יעזור למישהו שעבר תאונה?
שלא רוצה שיהיה שלום ושלוה בעולם?
השער להיפגש עם הבורא כאן בעולם הוא
דרך עבודת המידות, כל מידה ומידה טובה במתגלית בך ובעולם חושפת כאן עוד קצת
אלוקות!
באחת המסעדות באמריקה, כזו שאפשר להזמין בה אוכל בטלפון, להגיע עם הרכב לדלפק והם מוציאים
את המנות אליך, על מגש, ישר לתוך המכונית, הגיע יום אחד מישהו לקבל את האוכל
שהזמין.
הוא פתח את החלון כדי לשלם לקופאית
והתחיל לחפש בכיסים. הנהג שמאחוריו התעצבן, צפר שוב ושוב, ומשלא נענה, התחיל לצעוק
ולנסוע קדימה עד שדחף את המכונית העומדת לפניו!
הנהג שילם את ההזמנה שלו והגיש עוד עשרה
דולרים. "זה תשלום על ההזמנה של הנהג שמאחורי", אמר לקופאית.
הקופאית לא הבינה: "השתגעת? הוא
דוחף אותך ואתה משלם עבורו?". הנהג ענה: "כן, אני רואה שהוא עצבני, בטח
היה לו יום קשה. אז אם אני יכול לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב, למה לא?"
הקופאית הביטה בהזמנה של הנהג השני
ואמרה, "מצטערת, הוא הזמין אוכל לחמישה אנשים... הכסף שנתת לי לא יספיק
לזה". הנהג פתח את הארנק, שלף כרטיס אשראי ושילם! ואז קרה דבר מדהים: הוא
המשיך לנסוע ואפילו לא הסתכל אחורה לראות מיהו הנהג שעמד מאחוריו!
סוף סוף הגיע תורו של הנהג העצבני. הוא
הוציא כסף, והקופאית אומרת לו: "לא צריך, הנהג שלפניך כבר שילם". הנהג
היה בהלם, מה? מי? והקופאית סיפרה לו "הוא חשב שהיה לך יום קשה, ורצה לעשות
לך קצת טוב". הנהג העצבני כל־כך התרגש, ואמר לקופאית: "את יודעת מה, גם
אני רוצה לעשות משהו טוב. אני רוצה לשלם עבור הנהג שמאחורי". הגיע תור הנהג
הבא, וגם הוא מוציא כסף לשלם, והקופאית אומרת לו "הנהג הקודם שילם
בשבילך" ומספרת לו את כל מה שקרה. גם הוא מתרגש מאד ומשלם עבור הנהג שאחריו.
וכך, כל אותו היום, הסיפור חוזר על עצמו – כל אחד שילם בשביל השני.
שואל מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') למה אנחנו לא מצווים בתורה על עבודת המידות?
עונה מהרח"ו - כי המידות קודמות
לתורה!
כמ"ש בויק"ר (ט,ג):
"דרך ארץ קדמה לתורה" המידות הן הכלים היחידים שאפשר לתת בתוכם תורה!
כמו שאתה לא תבוא לאוניברסיטה ותתלונן
למה לא מלמדים אותך קודם כל לקרוא ולכתוב?!?!
אם אתה לא יודע את זה אין לך מה לעשות
פה!!! מי שמושחת במידותיו איפה הוא ישים את התורה שילמד?!?
לפני שמקבלים את עשרת הדברות, צריך
דרך ארץ, עבודת המידות...
חב"ד - 54 שיחות: מדרש קדום
מספר על גוליית שחבש לראשו קסדה העשויה מברזל,
וכאשר דוד המלך זרק את האבן לעברו של גולית, התרחש נס.
מבחינה טבעית, האבן לא יכולה לחדור קסדה
סגורה העשויה מברזל, אלא שהברזל שינה את טבעו, הוא התרכך, גרם לאבן לחדור דרכו
וכתוצאה מכן נהרג גוליית.
בזכות זה, שהברזל שינה את טבעו - הוא
קיבל פרס - יהודים בכל העולם יעשו ברית באמצעות
סכין העשויה ברזל (עד אז מלו באמצעות אבן או באמצעות זכוכית וכדומה, כמו שכתוב על
ציפורה אשת משה: ״ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה״).
הברזל זכה שבני ישראל ימולו בו את בניהם
לדורות, והרי מצוות המילה היא מצווה גדולה ששקולה כנגד כל המצוות (״ברית״ בגימטריה
ערכו 612, בתוספת המצווה עצמה מגיעים ל – 613 כלומר לתרי״ג מצוות).
מה ניתן ללמוד מהסיפור?
כמו שהברזל זכה לשכר גדול משום שהתרכך
ושינה את טבעו, כך יכול כל אדם לקבל פרס גדול אם יצליח לרכך את עמדותיו, להתגמש,
לצאת ממגבלותיו, לשנות ולהשתנות לטובה.
חינוך ילדים – הדבר שהכי מרכך את
האדם!!!
תסתכלו על האדם עם האופי הכי קשה שיש כשהוא רואה את הבת שלו מחייכת... או כשמישהו ייגע באחד
הילדים...
הרבי מחב"ד ענה לכלה צעירה
שסירבה להתחתן בטענה שהיא עצבנית מידי – עוד מעט יהיו לך ילדים והם ירככו אותך...
כשלוקחים בחשבון שאחת המטרות בגידול
ילדים היא לגדל את עצמך ולהפוך לאדם עם יותר סבלנות ודרך ארץ – מתעצבנים פחות כשהם עושים דברים לא פשוטים...
מדות טובות מול מדות רעות:
מהרח"ו (שערי קדושה ח"א שער ב'): "יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר
מקיום מצוות עשה ולא תעשה"!!!
סוטה (ה.):
"א''ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיה כו,יט) הקיצו
ורננו שכני עפר - שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו!
... רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם
גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב''ה אינו כן הוא גבוה
ורואה את השפל שנא' (תהילים קלח,ו) כי רם ה' ושפל יראה".
סנהדרין (פח:):
"שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך...".
גמרא (ראש
השנה יז:): "ויעבור ה' על פניו ויקרא - אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי
אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו:
כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".
"יעשו לפני כסדר
הזה" אמר הקב"ה, ולא "יאמרו לפני כסדר הזה"!
גמרא (ראש
השנה יז.): "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר:
'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון למי שעובר על פשע".
רש"י:
המעביר על מידותיו - שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך
לו... - מעבירין לו על כל פשעיו - אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן
והולכת".
הגמרא (שם)
מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא שחלה. כשראה את מצבו אמר
שיכינו לו תכריכים. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא
שהקב"ה אמר שמכיון שאינו עומד על מידותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו.
הרי לנו שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מידה זו
להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.
תנחומא (שם
יד): ״אתה מוצא שביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם המן, ונטלו ממנו
והקריבו ממנו לפני העגל״.
הרי לנו כי לסבלנותו של הבורא אין גבול
וקצבה.
תומר דבורה (פרק א׳ -מי אל כמוך): "מלים אלה מורות על היות הקב״״ה מלך נעלב,
סובל עלבון, מה שלא יכילהו הרעיון. שהרי אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח
עליון השופע עליו... ואם היות שהאדם חוטא בכוח ההוא ־ לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל
הקב״״ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא (האדם) מוציא אותו כח
באותו רגע בחטא ועוון, ומכעיס, והקב״ה - סובל״.
רבי שבתאי פרנקל זצ״ל היה ניצול שואה, אדם עשיר
שהשקיע את כל אונו והונו בהגהה של ספר ההלכה של הרמב״ם - היד החזקה, במטרה להוציא
גרסא מתוקנת של טעויות המעתיקים שהשתרבבו במהלך הדורות. הוא הסתובב בספריות
בוונציה, פריז, מילאנו, ועוד מקומות בעולם, צילם במיקרופילם, שילם משכורות לעשרות אנשים
שישוו ויגיהו, ואכן זכה אחרי הכל להוציא גרסא מתוקנת של הרמב״ם.
כשנתיים לפני פטירתו הוא שמע שיש
במצרים, בגניזה בקהיר, עותק של הרמב״ם בן 750 שנה, גרסא מדויקת ביותר. הוא עשה את
כל המאמצים האפשריים להשיג את העותק, שדרכו קיווה להשוות ולראות אם עבודת חייו אכן
קלעה למקור.
לאחר מאמצים מרובים, הוא הצליח דרך
קשרים בממשל האמריקאי לשכנע את הנשיא מובארק למכור את העותק תמורת 750,000 דולר.
היום בו עותק זה הגיע לשולחנו היה כיום חג בשבילו, ור' שבתאי ומזכירו באו לבדוק את
העותק הנדיר הזה. אותו עוזר היה כנראה קצת ביש מזל, וכוס הקפה נשפכה לו על כתב היד
הישן, שהפך מיד לעיסת קלף שלא ניתן לעשות איתה דבר.
המזכיר הזדעזע, וחשש מתגובתו של ר׳
שבתאי, שמול עיניו נהרס לו העותק היחיד והנדיר, שאין לו תחליף. אבל ר׳ שבתאי עזב
את החדר וחזר כעבור חצי דקה ואמר: ״שמתי לב שהקפה שלך נשפך, קח, הכנתי לך קפה
חדש...".
הוא לא פיטר את המזכיר מתפקידו, וגם לא
הזכיר לו דבר זה מעולם. לולא היה המזכיר מספר סיפור זה אחר פטירתו, לא היינו
מתוודעים לסיפור זה לעולם!
במשלי אריסטו מסופר על עשיר גדול אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות, ולא פעם גירש
מן הבית גנבים וחיות רעות. העשיר לא חשש מעולם לעזוב את ביתו, בידעו שכלבו ישמור
עליו מכל משמר.
פעם הלך ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו
הקטן בביתו יחד עם הכלב.
בחזרתו, כשהתקרב לדלת מצא כתמי דם
גדולים על הרצפה. הוא נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב ולא היה מענה.
ניגש למיטתו של הילד - ולא מצאו...
והנה הוא מבחין כי בפינת החדר שוכב הכלב
ועל פיו כתמי דם. האב בטוח היה שהכלב טרף את בנו, ובחמת זעם עם הקרדום שבידו הוריד
את ראש הכלב וישב לבכות בקול בכי מר את מות בנו.
הבן שנרדם מאחורי הבית שמע את קול הבכי
והתעורר, ובא לפני אביו הנדהם.
כשיצא האב החוצה לברר את פשר כתמי הדם
מצא פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר.
לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים.
כאן זה הכלב, אבל לפעמים הקורבן
לחוסר סבלנות הוא מישהו יותר חשוב:
מחנך אחד הגיע לכיתה באיחור רב מאוד,
כשהוא נכנס לכיתה הוא רואה את אחד הילדים עומד ליד הדלת ומצביע על השעון שעל היד
שלו... המחנך כ"כ התעצבן ניגש לילד והעיף לו סטירה!
באותו לילה הוא קיבל טלפון מאמו של הילד
שסיפרה לו שהילד קיבל מתנה ליום הולדת שעון והוא חיכה כ"כ לשניה שהוא יוכל
להראות למורה שלו את השעון החדש...
אמרו חכמים (בראשית רבה מז,ו. זוה"ק
ח"א רי: זוה"ק ח"ג קפד:): "האבות הן הן המרכבה",
האבות זיככו את מידותיהם בצורה כ"כ רצינית עד שהאור האלקי יכל לשרות עליהם
ללא מונע וללא מעכב.
כדרך שאמר המדרש על אברהם אבינו:
"כך אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני
לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי וישמור משמרתי".
נסיים בסגולה נפלאה הקשורה לעבודת
המידות:
כותב הפלא יועץ בשם הרמ"ק: כל אדם שיודע בעצמו שחטא איזה חטא... בתפילות שלא בכוונה וברכות,
וחטאות נעורים חדשים עם ישנים. ואם יאמרו לו שצריך הפסקות ותעניות הרבה, הוא עונה
שכשל כוחו ואינו יכול לסבול. ואם יאמרו לו שיענש במיתת בנים, כה יאמר: אתה ה'
תשמרם. ואם יאמרו לו שיענש שלא יהיה לו פרנסה וצרה דעניותא רדיף אבתריה, שאוג ישאג
כי חסרון כיס קשה מכולם.
והנה מצינו כפרה בזול בלי כל זה,
והוא להעביר על מידותיו שמעבירין לו על כל פשעיו. וכמה יבוש ויכלם מי שיש לו לב,
כי אלוקינו מרחם הורה לנו כפרה בזול, ואין מקיץ ואין שומע. ומה יענה האדם
בזה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!