התקיעה והתרועה בחיים שלנו
במדבר[1] (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה
יהיה לכם״.
גמרא (ראש השנה
לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳
ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.
מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג
נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?
הרש״ר הירש
(ויקרא כג,כד): ״משמעות ׳תקע׳ - להכניס דבר בכוח על מנת שישאר שם דרך קבע,
לנעוץ, לתחוב, לשקע, ומכאן גם תקיעת כף - סמל להתחייבות. התוקע מוסר את כפו ומניחה
דרך קבע בכף חברו, וכעין זה משמעות התקיעה... התוקע... נופח... אוויר בלא הרף וכך
מוציא קול שאיננו פוסק...
תרועה
משורש ׳רעע׳, ׳רוע׳ - לשבור, המריע מוציא שברי קולות קצרים או ארוכים (תרועה,
שברים), וכך משמיע קול שבור״.
הסבר - בחייו של האדם שני קולות:
הקול האחד
- קול פשוט יציב וקבוע, המבטא את מהותו האלוקית הנמצאת בו תמיד ואת מעשיו החיוביים
המוציאים מהות אלוקית זו מן הכוח אל הפועל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקול התקיעה
הפשוטה, אשר כשמה כן היא - פשוטה ותקועה (במובן החיובי), רציפה, ללא הפסקה וללא
טלטלות וזעזועים.
קול התקיעה מסמל את שייכותו המוחלטת של
האדם אל הוודאות והאמת האלוקית, ללא תנאי וללא קשר לבחירותיו המקולקלות ולזעזועי
החיים.
הקול השני
- קול שבור ורעוע (שברים-תרועה), המבטא את נפילותיו הרוחניות הרעות של האדם מפני
בחירתו החופשית המקולקלת, ואת מצבי חייו הרעועים - הקושי, הצרות והיסורים שאיתם
הוא מתמודד, ועליהם צריך הוא להתגבר ואף לצמוח ולהתפתח מתוכם.
הרב חנן שוקרון:
יום אחד כשלמדנו בישיבת יפו, מצאו כמה חברים בתוך הים טבעת ושרשרת יהלום.
לאבא שלי היה מכר שעבד שנים בבורסה ליהלומים ברמת גן
והבאנו אליו לבדוק אותן.
המומחה הסתכל, הרים את הטבעת ואמר: היא שווה שלושת אלפים שקל. וואו
הרים את השרשרת, שבה היו בערך חמישה יהלומים ואמר: על זה לא תקבלו אפילו מאתיים, כל היהלומים מזויפים, זרקון.
רצינו שילמד אותנו איך לזהות, אז הוא הסביר:
"גביש היהלום הנוצר בתהליכים של לחץ וטמפרטורה גבוהים,
במהלך הייצור, נוצרים בגביש פגמים פנימיים האופייניים ליהלום".
הראה לנו כמו ענן בתוך היהלום, ראש סיכה, כעין נוצה, ועוד.
ואז הוא אמר משפט שהיה לימוד מוסר אדיר בשבילי.
"רק ליהלום אמיתי יש פגמים. אם זה מושלם - זה מזויף"
ראש השנה נקרא ׳יום תרועה׳ מחד גיסא, כי ביום זה נידונים אנו על כל הרע והרעוע שבחיינו. ביום זה
שוקל הקב״ה את כל מעשינו השליליים שהיו בעבר, אשר מהם יוכרע מה יהיה אתנו בשנה
הבאה - בעתיד.
אך מאידך,
גם אם נכשלנו ונפלנו - היינו ׳רעים ורעועים׳, יודעים אנו באופן ודאי ומוחלט
שיסודנו האלוקי הרוחני הוא טוב, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בתקיעה שלפני התרועה,
המסמלת את אמונתנו ביסוד האלוקי החיובי שבנו המהווה את מהות חיינו אשר ממנו
מתחיל הכל, וכן את ביטחוננו המוחלט שבסופו של דבר, בסופה של ההיסטוריה
תתגלה ותופיע במציאות החומרית הממשית בפועל מהות זו בשלמותה, תקיעה הגדולה העתידה
להישמע שעליה נאמר (ישעיהו כז,ג): ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר
גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם״, קול תקיעת שופרו של משיח
שעליו רומזת התקיעה שלאחריה.
אבל, עיקר היום נקרא יום תרועה
ומפסוקי התרועה הנאמרים בתנ"ך עולה שהמעלה הגדולה היא דווקא בתרועה - 'עלה
אלוהים בתרועה', 'ותרועת מלך בו', 'קול תרועת עמו ישראל ברחמים'.
התקיעה הגדולה ואפילו השברים הם מקום
שבו האלוקות שוכנת באופן צפוי, אבל עלייתו של האלוקים, מלכותו ורחמיו מתגלים דווקא
בתרועה.
החכמה היא להמליך את הבורא במצבים
הרעועים, כשקשה, כשלא פשוט...
עכשיו כשעם ישראל נמצא במקום מאוד
גבוה וטוב, זו לא חכמה לבקש להצטרף, השאלה היא מי רצה להצטרף אלינו כשהיינו
מדוכאים ומשוסים בין הגויים...
כשהקב"ה יתגלה, זו לא תהיה חכמה
לצעוק ה' הוא המלך, עכשיו זה הנסיון, עכשיו צריך לאגור את כל הכוחות ולהמליך אותו
עלינו, כשהמצב עוד עדיין קצת רעוע!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!