פרשת בלק - הכרעה או מיגור?

הכרעה או מיגור?

במדבר (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

הנצי״ב[1] (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.