דרך השם - שיעור 9 - חלק א פרק ג - גוף ונשמה

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

בחירת האדם:

א. כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו ית', והיא המוטלת בין השלימות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלימות.

ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלימות, לא היה נקרא באמת בעל שלימותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלימותו, ולא היתה הכונה העליונה מתקיימת.

על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטיתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה.

הרכבת הגוף והנשמה:

ב. ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלימות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלימות, ונדחה ממנו ח"ו, ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלימותו כמ"ש.

הרב יהושע שפירא - דרגות הקיום של האדם ושל האומה - גוף, נפש, רוח ונשמה:

הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל תוך זמן קצר ביותר, במהירות רבה יותר משאר דוממים, המתכלים כעבור זמן רב.

למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש היא כוח החיוּת הבהמי של הגוף הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג), ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" (בראשית כג,ח). הנפש הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף הדומם.

למעלה מן הנפש, באה דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, "אכן רוח היא באנוש" (איוב לב,ח). מדרגה זו באדם, עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי.

על גבי הרוח, באה הנשמה. הנשמה היא המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת לדבקות אלוקית- "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז).

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה נדמה לנו שהעיקר בו הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך הרגשתנו העיקרית היא, כי עיקר חיותנו בעולם הזה שייכת לנפש הבהמית, ואילו כל המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד.

אך באמת, המציאות הממשית היא הפוכה. עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש" (תניא, א). המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של הנשמה בעצמה.

כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש, ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף.

כל הכשרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית - "בצלם אלוקים ברא את האדם". הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו.

הגוף והנשמה הנם דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת בגוף במידה מסוימת.

כך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת הנשמה, שאין לה כליון.

ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין  בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית, וממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים. זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת 'מלווה מלכה', וממנה, כמו מהדנ"א, ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

כשם שיש באדם הפרטי דרגות שונות של קיום - גוף, נפש, רוח ונשמה, כך ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם נמצאים על אדמתם, והיא נעשית שממה - "ושממו עליה אויביכם".

דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון.

דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו, המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.

דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל מקום שגלו ישראל - שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום - ברוח, בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהארץ עצמה היא אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה.

לכן, כאשר מתבטל הקשר בין הנשמה לרוח, וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות.

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, ארץ ישראל א): "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ".

הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

בגלל חשיבות הנשמה לעומת הגוף, יכול אדם להגיע למצב של הזנחת הגוף והשקעה בנשמה בלבד, דבר זה איננו נכון!

ויקרא רבה (לד,ג. אבות דרבי נתן ב,ל): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד (משלי יא,יז).

גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן.

הלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך.

אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך?

אמר להן: לעשות מצוה.

אמרו לו: וכי מה מצוה הלל עושה?

אמר להן: לרחוץ במרחץ.

אמרו לו: וזו היא מצוה?

אמר להן: אִין [כן]!

ומה אם איקוניות [צלמים] של מלכים שמעמידין אותן בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות שלהן, מי שהוא ממונה עליהן, מורקן ושוטפן, והן מעלין לו סלרין [שכר], ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות,

אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה!".

גמרא (שבת נ:): "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: 'כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ' (משלי טז,ד)".

כדברי הרלב"ג על הפסוק: "הנה, מי שגומל נפשו החומרית ומחזיק אותה, לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד, שלא יגרע מדבר חֻקּוֹ הראוי לו, ויחמול על הראוי לחמלה עליו... קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתברך מה שיענו גופם ענוי, וזה הפך רצון ה' יתברך! ולזה תמצא, שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמית, רק מעט, ביום אחד בשנה; והיה זה, כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל, ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות. ולזה, מי שיהיה סיבה להחלות הגוף, אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות, הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך".

כך הם דברי הרמח"ל במסילת ישרים (יג): "אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים", וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא" והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים".

שו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן ריז): "ובלשון הצדיקים שמעתי, נקב בגוף עושה נקב בנשמה, ולכן שקדו חז"ל לשמור על בריאות הגוף".

הצלם אלוהים שבאדם הוא לא רק החלק הרוחני, אלא גם הגוף, וגם הוא צריך שמירה וטיפוח לפי צרכו.

הרעיון הזה נכון גם בחומריות ארץ ישראל.

הרב קוק (שמונה קבצים קובץ ז,ר):

"מתוך הרעננות החומרית והנפשית של חיי החול, אנו צריכים להדליק את אבוקת הקודש. 

כשיהיו חיי הגוף באומה מפותחים, וחיי הטבע של הרוח עז וצוהל, אז יוכלו תנאים טובים של חיי קודש, עזיזים ומיושרים, להיות נולדים.

אל נפחד מפני תגבורת כח החיים, בכל אופן שבא מתת אלהים היא, ולברכה לעולם היא באה".

תשובה מדולדלת:

פעמים רבות נדמה לאדם שהדרך הנכונה להתקדש ולהתעלות מבחינה רוחנית, היא לשבור את כוחות הגוף, למאוס בהם ולבטלם ככל יכולתו.

מתוך תפיסה מוטעית זו, מתחיל הוא להתנתק מגופו באופן מעשי כגון באמצעות תעניות גופניות שונות כתענית אכילה, שינה וכדומה, ניתוק מהחברה ומהמשפחה, ניתוק אשר בשלב הראשון מסב לו עונג, סיפוק ושמחה, כי הרי הוא לכאורה מתנתק מהממדים החומריים השליליים שבחייו, ה׳מפריעים׳ לו להתרומם אל הקדושה והטהרה הרוחנית העליונה הנמצאת בדמיונו.

תוצאותיו החמורות של ניתוק זה לא יאחרו לבוא, מפני שסוף-סוף האדם כולל בתוכו לא רק את הממד הרוחני שבו אלא גם את הממד החומרי, ועליו לחיות את שני הממדים הללו באופן הנכון וביחס הראוי ביניהם. ועל כן, כש'ינחת׳ מדמיונו ה׳רוחני׳ וישוב אל גופו ׳בלית ברירה' ימצא הוא את גופו שבור ומרוסק כתוצאה ממשך הזמן בו היה הגוף לבדו ללא ההדרכה הרוחנית הנצרכת לו.

כדבריו של הרב קוק (אורות התשובה יד,ג): ״לפעמים, על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו, ואחר כך כשההסתכלות הרוחנית נגמרת, וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד״.

עיכובים רבים ושונים מונעים את מהלך התשובה מן האדם באופן אישי-פרטי, ומהחברה והציבור באופן כללי. עיכובים מעשיים, נפשיים ואחרים. כגון: הקושי בשינוי ארחות החיים מפני ההרגל, הפחד מתגובת החברה, אי-הידיעה האם המהלך יצליח וכדומה.

אבל אומר הרב זו הסיבה המרכזית, סיבת הסיבות, ובה יש לתלות את אי הופעת התשובה בפרט ובכלל ישראל!

הרב קוק (אורות התשובה, תוספות תשובה ז מאמר ׳התשובה והשלום׳): ״ישנם דברים רבים שהם מעכבים את התשובה ואנחנו חייבים לסלק אותם מקרבנו ולהתגבר עליהם בכל עוז. אבל הדבר שהוא המעכב שהוא כולל בקרבו באמת את כל שאר העיכובים, הוא המושג של ציור התשובה, המקושר שלא על פי אמת, רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים. הציור הזה הוא באמת פוגם גם בתוכן התשובה של כל יחיד במידה ידועה, אבל יותר מכל הוא מעכב את התשובה הכללית״.

הבנה שטחית זו ביחס למהלך התשובה הנדרש כביכול מן האדם, יוצרת בנפשו התנגדות פנימית עמוקה מאוד, התנגדות מובנת ומוצדקת, שהרי מי מאתנו מעוניין בדיכוי כוחותיו, וחפץ באי מיצויים של יכולותיו וכישרונותיו?

אם כן, המעכב הראשי להופעת התשובה בישראל אשר ממנו נובעים כל העיכובים האחרים, הוא ציור התשובה המסולף הנמצא במוחם של רבים, שהתשובה חייבת להופיע עם ׳דלדול נפש, חולשה ורפיון והנמכת החיים' (כנזכר לעיל), ציור שקרי אשר אותו יש לעקור ממוחנו ולתקנו בציור התשובה האמיתי, הכולל בתוכו את עוז החיים, רעננותם, ואת מיצוי הכישרונות שבהם מתוך גבורה ושמחה ומלאות של חיים.

מסיים הרב קוק: ״מוכרחת (התשובה) לבוא כעת עם רשמי קווי הגאולה, שעמהם אנו חייבים להיות אמיצי רוח, מלאי חיל ומשתוקקים לשובע טל של חיים, של יצירה עצומה ושל רעננות... בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב, וברוח עוז וגבורת רעם״.

הרב קוק (עין איה שבת ב׳ ט,פג): ״ישנן הדרכות מוסריות (רוחניות, אשר מטרתן המדומה לקרב את האדם אל בוראו) כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כוח העוז של החיים (הטבעיים-החומריים)״.

השקפה מוטעית זו נוגדת את רצון ה׳ האמיתי, החפץ בהוצאתם של כוחות חיים אלו מהכוח אל הפועל, בהגשמתם ובמיצויים על פי הכוונתה המדויקת של התורה, כהמשך דבריו:

״ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת חיים... אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כוח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן, ונותן בהן חן תפארתו... ׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳, אוהביו אינם מטושטשי החיים ומדולדלי הכוח, חסרי... עוצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה, לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המידות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועוז, רק ׳אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו׳, שבכל מלוא זוהרו ורוב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם״.

קדושה עליונה - הקדושה שבטבע. קדושה (רגילה) - הלוחמת נגד הטבע:

הרב קוק (עין אי״ה שבת ב׳ ט,כב): "הקדושה העליונה (הקדושה שבטבע) - היא הבעת החיים השלמים בכל מילואיהם״.

הקדושה העליונה היא הקדושה המבטאת את הממד האלוקי הנמצא בכל דבר במציאות, בין בטבע (הדומם, הצומח, החי והאדם לסוגיהם השונים), ובין בהיסטוריה (במאורעות השונים - הטובים והרעים וכו'). קדושה זו נקראת קדושה עליונה, כי היא כה עליונה, עד שביכולתה - באופיה ותכונתה, לרדת לתחתיות הארץ לעולם החומרי השפל על כלל צדדיו, מורכבותו וסיבוכיו, ולחשוף ולגלות את הקדושה האלוקית הפנימית הנסתרת שבתוכו, להתחבר אליה ולהשפיע ממנה על כל הצדדים החומריים הסובבים אותה ולקדשם באמת.

הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 234) : ״הרוחניות הגדולה והנשגבה המקפת את הכול וחודרת אל תוך הכול ממלאה גם את החיים הריאליים החומריים, מצרפת (מלשון צירוף - ברירת הטוב מהרע) ומזככת אותם, מפני שלפניה (אצלה) אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם״.

כאשר האדם חי בקדושה עליונה זו, אין הוא בורח מהחול אל הקודש, הוא אינו מתנתק מהעולם הזה על שלל צדדיו החומריים והסיבוכים שבהם, ואינו רואה כאידיאל את בועת הרוחניות הסטרילית והטהורה היכולה להופיע בדמיונו.

בדיוק להפך, הוא מתאמץ ומשתדל לגלות בפועל את כלל כוחותיו וכישרונותיו החומריים, כי יודע הוא שכך ורק כך יקדש את שם ה׳ בחייו באמת.

הרב קוק (אורות, אורות התחיה כז): ״ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים ובכל אשר בם״.

זוהי ׳הקדושה שבטבע׳ - הטבועה בעומק הטבע, מקדשת ומרוממת אותו, ומביאה את האדם ואת העולם מכוחו, לחיות בהרמוניה ובשמחה, בביטוי כלל כל כוחותיו הרוחניים והחומריים באופן מאוזן ומדויק.

לעומת קדושה עליונה זו, ישנה קדושה פחותה במעלתה, אותה מכנה הרב קוק במקומות רבים ־ ׳הקודש הרגיל׳, קדושה הרואה בטבע, בחומר ובחול - אויב...

קדושה זו אינה מסוגלת לגלות את האלוקות בחיי החומר והחול ובכישרונותיו הטבעיים של האדם.

קדושה זו ׳מפחדת׳ מהמפגש עם הטבע וחרדה באופן בסיסי מכל מה שקשור לעולם הזה, ועל־כן מנסה היא ׳לברוח׳ מפניו ולהתנתק ממנו ככל יכולתה. במצב זה האדם חי כל הזמן במלחמה, במתח, בלחץ, במאבק חיצוני ובעיקר פנימי - בין תביעת הקודש הרוחנית שלו לבין כישרונות וממדי החול שבו ובעולם, בין ה׳שמים׳ ל׳ארץ׳ ובין העולם הרוחני הטהור לעולם החומרי המסובך והמורכב.

על-כן ״הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהיא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו הגמור... אז המלחמה חודלת לגמרי, מידת הדין מתבסמת והכל נוטה כלפי חסד, כל הכוחות שבאדם הפרטי (והציבורי) נראים בעדינותם (הרוחנית) המרוממה כפי מה שהם בטבעם... והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש... בקרבך קדוש״ (אורות התחיה שם).

ההבדל העקרוני הזה, בין הקדושה העליונה המתגלה בכל מרחבי החיים החומריים, לבין הקדושה הרגילה המתנתקת מהם והחוצצת בינה ובינם, הוא ההבדל היסודי בין תורת ארץ-ישראל לתורת חוץ-לארץ.

הבדל שבא לידי ביטוי באופן מעשי בצומת ההיסטורית שבין תקופת הגלות לתקופת הגאולה בה אנו חיים.

הרב קוק (אורות, אורות התחיה כח): ״הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ-ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל היא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. ועתידין בתי כנסיות (המהווים ביטוי לעבודת הלב) ובתי מדרשות שבבבל (המהווים ביטוי לעבודת השכל) שיקבעו (יופיעו בשלמותם) בארץ ישראל״.

מובן הדבר, שכל אחד משני סוגי קדושה אלו, חשוב הוא מצד עצמו ונצרך להתגלות בפועל בזמן ובמקום המתאים כדי להביא את העולם לתיקונו.

על-כן כאשר עם ישראל חי בגלות – בחוץ-לארץ, תחת השפעתם של אומות העולם שאין בתכונתם וממילא ביכולתם לגלות אידיאלים אלוקיים בחיים חומריים, הסתכמו החיים התורניים הישראליים, בבית-המדרש ובבית-הכנסת, בלימוד תורה, בתפילה ובקיום מצוות, כאשר היחס לכוחות החיים והכישרונות החומריים והמעשיים של האדם, ומיצויים והגשמתם בפועל בעולם, היו ׳מחוץ לתחום׳ ומעין ׳ביטול תורה׳, שהרי אין להקב״ה בעולמו (שם, בגלות בחוץ־לארץ) ״אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״.

ד׳ אמות אלו של קדושה, של התרחקות מעולם חומרי ומעשי, היו אלה ששמרו עלינו בגלות, ומנעו את בלבולו והתבוללותו של עם ישראל בין העמים, ובפרט כאשר התפרצה אל העולם ׳תנועת ההשכלה׳ על כלל השלכותיה ומורכבויותיה.

אך כאשר חזר עם ישראל לארצו ההיסטורית בה הקים את מדינתו, מתחילה להופיע בתהליך הדרגתי הקדושה היותר העליונה - הקדושה שבטבע, אותה הקדושה המבטאת את סגולתו ותכונתו האמיתית של עם ישראל, הקדושה המתגלה בעוז החיים החומריים בכל עוצמתם, כפי שבא לידי ביטוי בשני ממדים עיקריים:

א. בחיי היחיד - במימושם של כוחות החיים הטבעיים החומריים הנמצאים בו, ובמיצויים של הכישרונות והיכולות השכליים והמעשיים שלו.

ב. בחיי הציבור - בהופעת הערכים האלוקיים במערכת החברתית והלאומית על כלל צדדיה המעשיים - בפוליטיקה, בצבא, בחינוך, במשפט, בכלכלה, בחברה, בתיישבות, במדע, ואפילו בתקשורת וכו׳.

כך כותב הרב (אגרות א׳ אגרת קמו): ״התנועה החיה של הישוב החדש - חדוות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת וגאוות הלאום השורר בקרב הישוב החדש, לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב, את העיניים התועות המראות יאוש ושנאת החיים... כל אלה לא יוכלו להיות מתקבלים בלא זעף בקרב הישוב החדש. וכאשר הטיפוס היותר מצוי בין חניכי הישיבות של הישוב הישן הוא זה הצביון, על כן עצום הוא הניגוד במושבות נגד קבלת רבנים... על כן החלטתי שאי-אפשר לתקן את הדבר הגדול הזה... כי אם על ידי מה שנייסד ישיבה פה במרכז הישוב החדש... עד שיצאו לנו גדולי תורה שיהיו בעלי אומנות המתפרנסים מיגיע כפם או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים... ומאחר שזאת היא כל עיקרה של הצורה החדשה שאני חפץ בישיבה, דהיינו שיהיה שורר בה עוז החיים.. ושמחת לב... והמצוינים מישיבה כזאת לא יוכלו להיות ממוצעים, שהם כקדירא הלא חמימא ולא קרירא, כי אם גיבורים כאריות במלחמתה של תורה ומלאים חפץ לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש...״!

הרב קוק (אורות, המלחמה, ב): "אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה, – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת-קדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים, שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד-הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל-כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה. מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד' הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעמֶק הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע". כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֲלֵיהֶם, הִנְנוּ בְּכָל הַהוֹפָעָה הָרוּחָנִית שֶׁאָנוּ כָּל-כָּךְ שׁוֹקְקִים לָהּ, מִשְׁתּוֹקְקִים לְאִמּוּצָם, לְכחַ הַחַיִּים הֶחָטוּב וְהַגָּבוּשׁ, הָאֵיתָן וְהַמּוּצָק, שֶׁשָּׁכַן בְּקִרְבָּם, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה זוֹ, כּחֵנוּ הָרוּחָנִי מִתְאַמֵּץ וְכחַ-גְּבוּרָתֵנוּ מִתְעַדֵּן, וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם".

הרב קוק (אורות, אורות התחיה, לג): "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית".

רמח"ל (מסל"ש פי"ח): "מידת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול. כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון. ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמיתית אשר לבעלי המידות ההם, כי לא טרחו ולא נתייגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה.

והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים ומן המשכילים עימהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה, ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים, ובכיות והשתחוויות גדולות, ובסגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג, וכיוצא בדברים האלה.

והנה לא ידעו, כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה, וקצתם ראויים לפרושים, הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל...".

אז הגוף חשוב או הנשמה חשובה?

בספר ״אהבת חיים״ הובא מעשה נפלא על משפט צדק של רב בישראל, סיפור עם מוסר השכל נוקב ומעורר:

מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, ואף קנה לו כרכרה, כדי שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שהיה זקוק לנסיעה היה מזמין את היתום ומשלם שכרו בעין יפה.

פעם קרא העשיר ליתום, ואמר: ״ראה, עלי לנסוע בעסקי מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי״ נקב בסכום נכבד, והיתום הסכים ברצון, נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.

באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: ״עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון״, מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואלו את בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: ״קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד?!״ פילבל העשיר בעיניו, וחשב שהוא עדיין חולם. משרתו עומד מעליו, לבוש בבגדיו שלו, וגוער בו!

והמשרת פקד: ״קום, עצל, והתלבש!״ אמר לו: ״תן לי את בגדי, ואלבשם!״

צחק היתום: ״וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבש ותכין מהר את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו!״ משהתמהמה - איים להכותו!

בעל כרחו קם ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל.

כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון ונפשו קצה בחייו. אמר לעצמו: הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי, הזו הכרת הטוב?!

הגיעו לעיר אחת, ו״האדון נכנס בלוויית ״משרתו״ ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ״משרתו״ יכול לישון בחצר, ליד האורוות...

פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, ביקש את עצתו. אמר לו: ״אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו״. ״לך״, אמר העשיר, ״ויברכך הא-להים״.

בבוקר, התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון: הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד ״העשיר״ המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב?! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם ״משרתו״ לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין.

הדלת נפתחה, והרב קרא: ״העגלון״! מיד קם היתום, הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי... הרב נתן בו עיניו ואמר: ״כן, אליך התכוונתי!״ אמר: ״אבל אני... אינני העגלון, הוא העגלון!״ ״בוא, היכנס לחדרי״, הורה הרב. כשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו. לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.

מי האדון ומי המשרת?

הקדוש ברוך הוא שלח לעולמנו את הנשמה, חלק אלוה ממעל, אצילה ומרוממת, כדי להתעשר בתורה, במצוות ובמעשים טובים. אבל הנשמה, כשלעצמה, רוחנית היא, זקוקה ל״משרת״, הוא הגוף, ועליה לספק לו את צרכיו. אכילה, שתיה, לבוש, מעון - הכל.

אך נורא הוא, כאשר ה״משרת״ הופך לאדון, ומכניע תחתיו את אדוניו. כאשר כל ההידורים והמשאבים מכוונים לצרכי הנוף, והנשמה ניזונת מפירורים... 

הבה נשיב לנשמה את בכורתה!

תבדוק כל הזמן האם אתה בכיוון, האם בטעות בלי לשים לב במשך החיים (או יותר גרוע בכוונה...) התחלפו אצלך היוצרות והנשמה שלך משרתת את הגוף ולא ההיפך...

הנשמה היא העיקר, הגוף הוא רק המשרת – לא להתבלבל!

הנשמה לא נועדה לתת לגוף את ההרגשה הנפלאה של סיפוק כשהוא משיג את תאוותיו, הגוף נועד לשאת את הנשמה לכל המטרות שלה!

תבדוק שהחיים שלך עובדים ככה במקרו ותבדוק גם במיקרו בכל מעשה ומעשה מי שולט בו? הנשמה או הגוף?

מסופר על שלושה אחים עשירים שהחליטו לקנות לאמא שלהם ליום-הולדת. הראשון קנה לה טירה גדולה. השני קנה לה פורשה יפה ומהירה. השלישי ידע שהיא אוהבת תנ"ך, לכן השקיע המון המון כסף וקנה לה תוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ, רק אומרים לו פרק ופסוק באיזה ספר וישר הוא שורק הכל ישר הפוך.

אחרי כמה שבועות הם מקבלים מאמא מכתב: תודה רבה לכם בניי היקרים על המתנות. אבל הטירה הגדולה צריכה צוות גדול של משרתים כדי לתחזק אותה ואני כל הזמן הולכת בה לאיבוד... ובכלל מה אני אמורה לעשות עם הרכב הזה? אני נוסעת פעם ביום למכולת מעבר לפינת הרחוב וחוזרת.... אבל העוף – העוף היה ממש טעים! תודה רבה...

הקב"ה ישב וחשב איך לברוא יצור מושלם שיהיה לו את כל התנאים לעבודת ה' ולשרת את הנשמה כמו שצריך, וברא לנו: מוח מדהים, עיניים עם המצלמות וידאו הכי משוכללות, מערכת עצבים, נשימה, דם, עור, חילוף חומרים וכו'

ח"ו שלא נגיע למעלה ונגיד "העוף היה ממש טעים...".

רמח"ל (מסל"ש פ"א): "ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".

גם הגוף וגם הנשמה חשובים וצריך להשקיע בהם, השאלה היא מי שולט ומנהיג!!!

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎