יום שני, 3 ביוני 2019

פרשת נשא - להרים הכל!


להרים הכל!


הרב קשתיאל: הנזיר מגדל את שערו ולא נטמא למתים. מה זה השערות הארוכות? מה משמעות גידול השערות?

השיער זה הדבר היחיד בגוף שממשיך תמיד לגדול. הגוף מפסיק לגדול מתישהו חוץ מהשערות.

יש כאן אמירה שצריך להמשיך לגדול בחיים. לכן הנזיר לא נפגש עם המוות. 

בעולם העליון גדלות רק המחשבות והרצונות. הנזיר הקדים את הגדילה למוות. נזיר זה כתר. שיערו קדוש.

בהפטרה רואים שהקב"ה רוצה שיהיה פה מישהו שחושב אחרת. קשה לרדת לסוף דעתו של שמשון. לאן הוא רצה להגיע. נזיר זה סוג של מנהיג. לא מנהיג חברתי אלא מנהיג במובן של הבאת צורות הסתכלות שונות. שמשון הוא כמו שמש שמאירה פתאום.

לפעמים צריך אנשים שהם בבחינת נזירים. הם חושבים מחשבות אחרות וגורמים לנו להסתכל על העולם אחרת.

הנזיר מביא בסוף נזירותו 3 קרבנות. המשך חכמה אומר שגם הנשיאים הביאו 3 קרבנות כל אחד. עולה חטאת ושלמים. הנזיר יוצר התעוררות מחודשת שזה בבחינת חנוכת המזבח. הנזיר מרים אותנו עוד קומה.


הרמה של כל העש"ן – עולם שנה נפש!

להרים את המקום:

סגן אוריאל פרץ הי"ד (מובא בנאומה של אמו בטקס קבל פרס ישראל): "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל. טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל"!

לשאת את הזמן:

הרב (תחיית הקודש, פרק א): "כשם שאנו צריכים לחפש את צדדי הקדושה בכל המציאות כולה - כך אנו צריכים לחפש אותם בכל מאורעות החיים והעובדות כולן. ובמה שנוגע לאומה... בכל הזמנים, גם בעבר ובעתיד... לחפש צדדי הקודש של מאורעותינו השונים בהווה...".


לשאת את הנפש – את האדם עצמו שיסתכל אחרת על העולם!

עודד מזרחי (הזקן והארטיק): חזרתי מהמקווה בבתי ראנד לכיוון ביתי לאורך רחוב אגריפס הסואן. המוני אדם היו שקועים בקניות לקראת שבת או בבילוי צהריים עסיסי. המסעדות היו מלאות, תחנות האוטובוסים עמוסות, סלי הקניות גדושים לעייפה. קול צחוקם של תיירים ותיירות צעירים התערבב עם אנחות הקבצנים וצעקות הרוכלים "שתי חלות בעשר", "שלוש חלות בעשר", וככל שהתקרבה שבת מספר החלות עלה והשקלים נותרו בעינם. שום דבר מיוחד, יום שישי רגיל, הכל נקבע לפי המרחק מהשבת, מהעולם הבא. מחשבות שגרתיות על הבל העולם עברו בראשי.
התקרבתי לסמטת ביתי. הקבצנית הקבועה ישבה כהרגלה על המדרכה עם הכוס החד פעמית למרגלותיה. הכנסתי לתוכה את תרומתי.
אמרתי לריבונו של עולם: "סלח לי על השאלה. אני נמצא בתוך מבוך העולם הזה, נגוע כולי מכף רגל ועד ראש בצמצום האנושי, ואילו אתה טהור וקדוש, אובייקטיבי, לא צריך כלום מאף אחד, ורק רוצה לבחון אותנו ולהעניק לנו מטובך. איך נראה העולם הזה בעיניך?"
לפתע ראיתי לנגד עיניי, ממש בעיקול הרחוב ליד הקבצנית, מחזה מדהים: אדם עם פנים מקומטות מאוד, קרח וחסר שיניים, אפו מגודל ואדמדם, עיניו אפורות ללא גבינים, זולל בשקיקה ארטיק וניל לתפארת, מלא שוקולדים, פצפוצים צבעוניים ופתיתי פירות גן עדן. הוא לא הבחין בי. כל ישותו עתיקת היומין הייתה תחובה בתוך הארטיק הממותג. הצטערתי מאוד באותו רגע שאין ברשותי מצלמה כדי לצלמו. לא היה לי ספק שאם הייתי עושה כן הייתי זוכה בפרס יוקרתי לצילום אומנותי. הבטתי בו מהופנט. השילוב בין הזקן הבלה לבין הארטיק המתקתק היה מופלא, עצוב ומצחיק, מגוחך עד אימה.
לאחר דקה ארוכה נפרדתי מהזקן המשתוקק לכפור המתוק והרהרתי לעצמי: מה בעצם השיב לי הקדוש ברוך הוא בעיצומו של חום היום? הנה לפניך גיחוכו של האדם עלי אדמות! ככה נראה העולם הזה: גופים חולפים מנסים לחטוף הנאות רגעיות בטרם יתפוגגו ואינם. חשבתי על כך שאמנם אני מונח היכן שאני מונח ועובר עלי מה שעובר, אבל לפחות אני יודע שיש משהו אחר לגמרי, לפחות אני מבין שהאיש הזקן הוא מסר שהעולם הזה כשלעצמו אבוד מראש, ואילו הארטיק המפוצפץ הוא ניצוץ קלוש של הנאה רוחנית עליונה, רמז למתיקות שמיים, לרעננות עצומה, לטעם החיים האמיתיים.
נכנסתי לרחוב ביתי שנראה כמו שכונה כפרית ספרדית במאה השמונה עשרה. פנינת נוף בתוך ירושלים הסואנת. חשתי שאני מטייל בתוך אגף קטנטן במוזיאון ענקי ומנסה להבין מעט את נפש האמן העליון המצפין את מסריו בכל פרטי עולמו.
כעבור שבוע צעדתי באותו מסלול עם מצלמה בתיקי בתקווה לפגוש את אותו זקן. לאחר שנתתי את תרומתי הקבועה לקבצנית, שאלתי אותה אם היא מכירה את הזקן המופלג והיכן הוא נמצא כעת. היא חייכה במרירות והניפה את ידה כלפי מעלה. לא הייתי זקוק להסברים, וידעתי שגם הפעם אאלץ להפוך למילים את כל החזיונות שלא ניתנים לתיאור.

לשאת את האנשים סביבך:

הרב יונתן זקס (קרוב אליך נשא התשע"ח): במהלך חיי נזדמנו לי כמה שיחות עומק עם נוצרים, וגיליתי שיש ביהדות היבט מסוים שקשה להם במיוחד להבינו. 

בדרך כלל השיחה מתגלגלת אל הדמות המרכזית בנצרות, ואני נשאל לא פעם: אם אני מאמין שהוא היה בנו של אלוקים? "בהחלט כן", אני עונה, "מפני שאנו מאמינים שכל יהודי הוא בנו או בתו של אלוקים". את מה שהנצרות מחילה על דמות אנושית אחת ויחידה, אנו מחילים על כולם. במקצה רוחני זה, שהנצרות נוהגת בו מלוכנות, היהדות פונה דווקא אל הדמוקרטיה. בני שיחי חושבים בדרך כלל בשלב זה שאני מתחמק, מוצא דרך מנומסת שלא לענות לשאלה. אבל ההפך הוא הנכון.

המילים הראשונות שה' ציווה את משה לומר לפרעה היו "בני בכורי ישראל". 

בספר דברים משה מזכיר לבני ישראל " בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם". "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", אומר רבי עקיבא.

אבל העניין איננו רק האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. 

אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו.

לא אשכח כיצד הנסיך צ'רלס, בנשף שערכה הקהילה היהודית בבריטניה, הקדיש לשיחה עם הילדים שבאו לשיר שם במקהלה זמן רב לא פחות משהקדיש לשיחה עם בכירי האורחים, וכיצד, כאשר בא פעם לבית ספר יסודי יהודי להדליק עם הילדים נרות חנוכה, נתן לכל אחד מהם הזדמנות לספר מי הוא ומה החג אומר לו.

זוהי משמעותה של מלוכה ואלה מעשיה – בבריטניה לפחות, בני המשפחה המלכותית גורמים לאנשים אחרים להרגיש חשובים, זו עבודתם, זה תפקידם, זהו השירות שהם נותנים. המתבונן בהם מבין את עומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

"נשא את ראש" - מלמדת אותנו הפרשה. "שאו את ראש עדת בני ישראל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות-מפקד נוספות (ב,א; כו,ב) - שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים

תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם: המלצרים בחתונה; הפקידה בשמירת החפצים; השמש בבית הכנסת, המאבטחים בכניסה; הסייעת בגן של הילדים; העובדים הזוטרים והמתחילים במשרד שלכם; וכן הלאה.

תנו להם לדעת שבשבילכם אין הם מובנים מאליהם. שאתם מוקירים אותם. שאתם יודעים שהם, כל אחד מהם, עולם מלא וגדוש ויחיד במינו.

מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב.

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי. 

יום אחד התקרב לביתנו, וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו, והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה. 

אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד?׳

אבי אמר: ׳דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק'.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים ׳איזהו מכובד? המכבד את הבריות' (אבות ד,א).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת, שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ׳רואים עליך צלם אלוקים!׳ אבי הסתכל עליה במאור פנים, ואמר בשיא הביטחון: ׳עלייך רואים צלם אלוקים!׳
לא יאומן - פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים...

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן, עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט, שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי...

ישבתי קרוב ושמעתי איך הייד׳לה מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים... כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ׳מה אני אעשה?׳ 

שאל אותו הרב: ׳אתה שומר שבת?׳ ענה לו היהודי: ׳כבוד הרב, אני לא דתי'.

׳אהה...׳, עשה הרב. כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ׳אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי'.

והרב בשלו: ׳אתה מניח תפילין?׳ ׳אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי'. 

ושוב: ׳אהה...' תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים״.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ׳תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות?׳

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!


ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה׳חסידים׳ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב... ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: