פרשת נשא - הכח להאמין בקדושת עצמנו

הכח להאמין בקדושת עצמנו

עומר דוידוביץ (ישיבת 'מרכז הרב'): ניתן היה לחשוב כי כאשר אדם מתברך על ידי הכהן, שישנם שני צדדים נפרדים, המברך - מצד אחד, והמתברך- מהצד השני, 'הצדיק העליון' שיכול לברך, לעומת 'היהודי הפשוט' הנזקק לברכה. שהרי, הכהן - קדוש מבטן, עובד בבית המקדש, אוכל מקרבנות שהם לחם ה' ומעל הכל - ברכתו היא ברכת ה'!

האם זו הסתכלות נכונה? האם אין כל קשר בין 'המחנות'? האם הברכה והקדושה מצויים רק אצל הכהן?

שאלה נוספת הנשאלת רבות עקב ההבדל בין 'בני עליה' מובחרים לבין 'המון בית ישראל' - כיצד אנו יכולים להאמין בעצמנו? מנין הוודאות והיכולת להצליח בקדושה בעולם הרגיל של בני האדם 'הפשוטים', שהוא עולם מעשי וחומרי?!

מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו (אורות התחיה פרק ד עמ' נג-נה) ל'ברכת כהנים', מסביר את היחס בין קדושת כלל העם, לבין קדושת הכהנים הנבחרים.

ידוע הדבר כי 'כהני' הגויים להבדיל, פורשים משאר העם ומחיי החול, ומאידך, פורש שאר העם מהם ומכל הקשור לקדושה ולקרבת אלהים. טענותיו של העם הם בגדר 'הצטדקות' כגון :'הדבר קשה', וכן 'דבר זה הוא - או קודש או חול!'.

למילוי החובה לאלהים פיתחו פתרון קל: היינו, לדידם הכהנים 'עושים את העבודה' עבור האדם הרגיל, הם המכפרים עליו והם העובדים במקומו. המציאות מתוארת בצבעי שחור או לבן, היינו: או ש'אתה קדוש', או ש'אתה לא קדוש'. ותפקיד הכהן הוא לברך אותך בהצלחה בחיי החומר.

גם אצלנו, מעיבה לפעמים עננה של תסכול, והיא באיצטלא של 'ענווה פסולה', מנער שהתלבט האם לבוא ללמוד בישיבה גבוהה: שמעתי: "כי הם חיינו ואורך ימינו, אבל - לא בשבילנו...". חובשי בית המדרש אף הם מסתפקים לעתים, בחשיבות ובתועלת הלימוד שלהם לעומת לימוד של בני עליה אחרים. וכן יש שאנו נחלשים בכח התפילה וממעטים בערכה, וכל זאת משום שאין אנו חשים ובטוחים בכח הקדושה הסגולי שלנו, השייך לכל אחד ואחד, ולא רק ליחידי סגולה.

מרן הרב קוק זצ"ל רואה כאן טעות שרשית ומסביר כי 'אדרבה' - נהפוך הוא!

ראשית, יש להבין כי הכהנים והעם אחד הם! 'בחירתם' היא להיות המבטאים של העם עצמו. שכן הם המראים לנו ומבטאים את מה שנמצא בתוכנו. הכהנים - הם רק "שלוחי ציבור הנושאים בלבבם את אוצר הרוחניות של כל העם". וקדושתם מגיעה ונובעת בעצם מ"האוצר של כלל האומה"[1].

שנית, הרב מסביר כי לא רק שאין הכהנים נבדלים לעצמם משאר העם, אלא אדרבה עם ישראל "משתמש" בכהנים כדי לרומם את העם לאותה מדרגה קדושה שהכהנים נמצאים בה. כשם שהאדם משתמש באיברים הנעלים שבו כמו הראש והלב, ופועל איתם, ועל ידם מתעלה ומתקדש שאר הגוף כולו.

כך גם בחיי האומה. "מאציל האדם חלק עליון מקרבו לשם התקרבותו כולו לאלקים... והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלקיים... שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן על ידי האיברים היותר עליונים שבאורגני היחידים". היינו שהכהנים הם שליחים של עם ישראל, בלשון חז"ל – "שלוחי דידן"[2].

יתירה מזאת, אף עולם החומר נפגע מההפרדה - בין העם לבין הכהנים, בין הקודש לחול: עצם הפחד והחשש של החומר מ'רוחניות מועטה' גורם לעולם המעשי-החומרי עצמו להיות חלש יותר. והכל נעשה בלי עוצמה, בלי כח של אידאלים נשמתיים.

לעומת גישה זו , עם ישראל, שכולו "קודש לה'", איננו מוותר ואיננו משאיר את הקדושה רק לכהנים, אלא להיפך, הוא נעזר בכהנים כדי לחשוף את מה שנמצא בו בסגולתו, ואין הכהנים אלא בבחינת 'מזכים מכוחם את ישראל' ואז הברכה היא חיצונית לעם ישראל.

לכן מקשיב עם ישראל לכהנים, "הוא נסמך בחילם ומאזין את שיחם... הוא מתיחס אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בברכתם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ".

בברכת כהנים מסופרת לנו קדושת הכהנים-קדושתנו, המברכים והמתברכים, כי השכינה והברכה הם במעשה ידינו, הרוח והחומר, נמצאים בעם עצמו, ובנשיאת כפיהם[3], הם מרימים אותנו אל מדרגתנו האמיתית.

אז אנו מאמינים בעצמנו ויודעים שהגוי כולו הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אדיר במרום (רעותא דז"א לקבלא ההוא רעותא, עמ' 508 בפירוש של אמו"ר אבי): "הנה תראה כי בכל מקום אנו אומרים שהכהן הוא בחסד, ולוי בגבורה וישראל בתפארת. ותראה כי השבטים הם כלם ישראל - ורק שבט אחד יש ממנו כהנים ולוים. והאמת כי אלה הב' צריכין רק לבחינת העבודה, אבל מציאת העם המה ישראל הבאים מת"ת - כי הם עיקר התפשטות האילן, ובכח החסד והגבורה נעשים בהם תיקונים מה שצריך".

גם חינוך ילדים זה בעצם חשיפה של הכוחות שנמצאים בתוך הילד!

חובת התלמידים – האדמו"ר מפיאסצנה: "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה...".

כשילד מודע לעוצמות שלו הוא לא צריך תשומת לב שלילית...

הרב גינזבורג:  כל אחד משנים עשר הנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. בקריאת התורה כל הציבור כבר יודע לזמזם עם בעל הקורא את טעמי המקרא המוכרים "קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒"...

לכל אחד מהנשיאים היו כוונות מיוחדות בקרבנו. כך מוסבר באריכות במדרש רבה, כיצד הקרבנות של כל נשיא רומזים לכל התכונות והמאורעות של שבטו. ובכל זאת, המעשה החיצוני הוא בדיוק אותו דבר.

בחסידות יש ביטוי: "ללא בליטות" ("אָן בליטות" באידיש). אדם אמיתי, פנימי, אינו מחפש להתבלט, להיות יוצא דופן. אין לו בעיה להתלבש בדיוק כמו כולם, עם כל הסממנים הרגילים בחברה שבה הוא נמצא. הוא לא זקוק להתנהגות חיצונית שתהיה צבועה בגוון המיוחד שלו, כדי לבטא את עצמו. מבחוץ הוא יכול להראות כמו עוד אחד מ"פס הייצור" הדתי, אבל בקרבו פנימה יש אישיות ייחודית ועשירה, מלוא הביטוי העצמי ללא בליטה חיצונית.

זו הכהונה האישית של כל אחד ואחד!

---

[1] כדברים אלה ממש כותב גם הרב חרל"פ (מי מרום חלק יא' מאמר ח'): "על הכהנים לדעת שהברכה מגיעה להם מכוח ישראל , והם אינם אלא המוריקים את השפע הגנוז בישראל לידי גילוי".

[2] ועיין בספר החינוך (שעח) הכותב כי הברכה היא בבחינת תפילת הכהנים, שליחי עם ישראל.

[3] ועיין שפת אמת (נשא תרנ"ב): כי עיקר ברכת כהנים להיות בני ישראל מוכנים לקבל הברכה כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל ולכן היא בנשיאות כפים".