חצוצרות - חצאי צורות
 |
| הזכויות שמורות ל: https://www.jerusalem-temple.com/Heb/ |
הרב גינזבורג: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה
אֹתָם". שתי החצוצרות זהות ממש, כדברי חז"ל שעליהן להיות
"שוות במראה ובקומה ובנוי", כמו תאומות זהות.
יותר מזה, המגיד ממעזריטש פירש:
חצוצרות – חצאי צורות. כלומר, לא רק שני כלים דומים אלא שני חצאים
מתוך שלמות אחת.
שני החצאים הם משל יפה ליחסי איש ואשה.
כל אחד לעצמו הוא "חצי צורה"
– חצי בן אדם – ורק בהצטרפות שניהם יחד הם נקראים אדם, "זכר ונקבה בראם ויקרא
את שמם אדם [דוקא כשהם זכר ונקבה ביחד]".
בין שני החצאים יש כח משיכה עצום, זהו
סוד הכסף שממנו עשויות החצוצרות – מלשון כסופים ואהבה.
ההכרה הזו היא המתכון הנכון להגיע לשלום
בית. וכן בגימטריא חצצרת =שלום בית (חצצרת בכתיב
חסר, כמו שמופיע בפסוקים הבאים).
החצוצרות נעשות "מקשה", מתוך
מטיל כסף גדול, כמו שמפרש רש"י "מהעֶשֶת תעשה בהקשת הקורנס". לפי
הדרשה "חצאי צורות", יוצא ששתי החצוצרות 'זוכרות' את המקור האחד שלהם
בגוש הכסף הראשוני, כמו שרומזת הגימטריא: עשת = שני חצאי
צורה.
בנמשל: לשני בני-הזוג יש מקור אחד.
בשורש הנשמה הם דבר אחד, אלא שהתפצלו ואבדו זה את זה, והנה הם חוזרים להתאחד מחדש,
"ודבק באשתו והיו לבשר אחד". תחושה כזו נמצאת במיוחד אצל חתן וכלה
'טריים', באהבה ראשונה וטהורה כשכל אחד חש שמצא את החצי השני האבוד, ועכשיו השכינה
ביניהם: שני חצאי צורה = 2 פעמים שכינה.
ובכל זאת, לא תמיד מרגישים כך...
יש הרבה זיווגים של אנשים שעברו הרבה
בחייהם: עכשיו הם מקימים יחד בית משותף, אבל לא באופוריה
של "האחת והיחידה – האחד והיחיד".
גם זיווג כזה יכול בהחלט להצליח,
ולהיות מלא אהבה וברכה.
כך בדיוק אומרת ההלכה בנוגע לחצוצרות:
"עשאה מן הגרוטאות כשרה" – כלומר, החצוצרות כשרות גם אם לא נעשו מקשה
אלא מחפצי כסף שהותכו (יד שניה).
גם אנשים שמרגישים קצת 'גרוטאות'
יכולים לבנות בית נאמן ופורח.
אבל על דבר אחד אי אפשר לוותר: חצוצרות
שלא נעשו מכסף פסולות – כסף-אהבה חייב להיות!
עודד מזרחי
(קרוב אליך בהעלותך התשע"ח) :בוקר אחד, בדרכי אל בית הכנסת, פנה אלי שכני
ממול, רונן, בחור איכותי כבן עשרים וחמש, עם רעמת שיער ללא כיפה, מנהל מסעדה
צמחונית באזור נחלאות. הכרתי אותו בגלל מכתב שלו שהגיע בטעות לתיבתי. שוחחנו מעט
וגיליתי בחור בעל נשמה טובה ועדינה.
"הרב", פנה אלי, "תשמע
מה קרה לי אתמול בלילה". "סיפור על הבוקר!", שמחתי בלבי והטיתי את
אזני. "אתה רואה, אני חילוני גמור", החל לספר, "אף פעם לא היה לי
קשר עם דתיים ובטח שלא עם דתיות".
השמיים לא נפלו עלי והעננים המשיכו לשייט
בנחת. תיארתי לעצמי שזה מצבו והסתקרנתי לשמוע מה בפיו.
"בקיצור, אתמול הכרתי במסעדה בחורה
נחמדה עם חצאית ארוכה שבאה לתקתק על מחשב שהניחה על השולחן ליד השוקו החם. באים
אלינו גם דתיים כי יש לנו הכשר", אמר בקורטוב גאווה, "היה בה מסתורין ומאוד
רציתי ליצור איתה קשר. כאשר שילמה פתחתי בשיחה איתה. היא סיפרה לי שמוצאה מברזיל,
אמה יהודיה ואביה גוי, והם חיו באווירה נוצרית, וכעת היא רוצה להגשים את יהדותה.
זה נשמע לי מעניין וביקשתי ממנה את מספרה. 'אני מעדיפה שלא', ענתה, 'יש לי את
המספר שלך בכרטיס הביקור, ואם ארצה אתקשר'". "היא יצאה ונעלמה, אבל לא
הצליחה לצאת לי מהראש.
אחרי שבוע קיבלתי מסרון כזה: "'קח
נא מפיו תורה ושים אמריו בלבבך'. ליאל". "התקשרתי והיא לא ענתה. שאלתי במסרון
אם היא הבחורה עם המחשב". "'כן', היא כתבה, 'אם תתחיל לקיים את הפסוק
ששלחתי לך, נשמור על קשר'".
"אף פעם לא התרגשתי ככה. כתבתי עוד
מסרון והיא שלחה לי את הפסוקים האלה":
"בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי
תִּצְפֹּן אִתָּךְ: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ:
קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ז,א-ג).
"מה אתה אומר על זה, הרב?".
נדהמתי. אמנם הכרתי סיפורי תשובה נפלאים
ומשונים מכל הסוגים, אבל לא דמיינתי לעצמי סיפור כזה. לפני עשרות שנים כדי להתקרב
לקדוש ברוך הוא, היה צריך ליפול לתהום עם מכונית, או לעבור מוות קליני, או להיכנס
למנזר רחוק ולשמוע נזיר בן מאה ועשר אומר שהאמת נמצאת בתורה, ואילו היום, ישתבח
שמו לעד, אפשר לחזור באופן הרבה יותר נעים, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך!
סיפרתי לו על ההבדל בין החזרה בתשובה אז
והיום, הוספתי שאני מקנא בו, ושאלתי אם הוא מעוניין לקיים את הפסוקים האלה. "הכל
אני מוכן לעשות בשבילה!" אמר.
"אתה מבין מה היא רוצה?"
"נדמה לי, אבל לא בדיוק..."
"היא רוצה שתשמור תורה
ומצוות", ניסיתי לחייך, "ואז היא תסכים להתחתן איתך. היא רוצה שתהיה דתי
באמת..."
הוא חייך במבוכה והיה מהורהר. לבסוף
ביקש את מספר הטלפון שלי.
מדי פעם פגשתי בו ברחוב, והוא היה מראה
לי פסוקי תנ"ך נוספים שהיא שולחת לו בכל יום.
עשיתי לו מבטים של "נו?!",
אבל הוא העדיף לחייך ולשתוק.
אתמול התקשר אלי ושאל אם יש לי כיפה
עבורו. אחרי חמש דקות הגיע וקיבל ממני כיפה תכלת סרוגה וספר "אור חוזר".
לאחר שהלך לדרכו, אמרתי לקדוש ברוך הוא:
"איך אתה הולך לקראת בניך בימינו! פעם היה צריך לעבור ייסורי איוב כדי להתקרב
אליך, ואילו היום מספיקים פסוקים מ'איוב' מבחורה ברזילאית נחמדה שמוכנה לקשר זוגי,
אבל בתנאי שתהיה שכינה ביניהם...".
יפה מאד!
השבמחק