פרשת פנחס - קנאה ומעלת כלל ישראל

קנאה ומעלת כלל ישראל

צילום: יח"צ קרן מורשת הכותל

קנאותו של פנחס[1], על אף שכללה מעשה הריגה של איש מישראל שלא על פי הכללים ההלכתיים הרגילים היינו בעדים בהתראה ובפסק של בי״ד - לא רק שקיבלה אישור מאת ד', אלא זכה פנחס ואף קיבל "קידום"! הוא זכה ל'כהונת עולם'. ולא רק זאת, אלא שהתורה אף מעידה על מעשהו של פנחס, כי הגם שמבחינה חיצונית נראה כמעשה שעלול להביא למלחמה - דווקא מעשה זה יביא לשלום אמיתי.

אבל, בניגוד לכך, בהפטרה המקורית לפרשה זו, אנו קוראים על קנאות אחרת, קנאות שדווקא לא התקבלה אצל ד'. והמפליא ביותר הוא שקנאות זו היא קנאותו של אותו אדם! הרי מרגלא בפומיה דחז״ל ש״פנחס הוא אליהו". ולכאורה אליהו קינא בדיוק אותה קנאה של פנחס, ואף שהמצב היה אז יותר חמור מזמנו של פנחס, שהרי ישראל כולם עבדו ע״ז והרגו את כל נביאי ד', יתירה מזו, קנאות זו נדחתה, ואליהו אף מסיים את תפקידו, ואלישע הנביא מתמנה על ידי ד' שימשיך במקומו של אליהו!

כיצד, אם כן, אפשר להבין את ההבדל בין שתי הקנאויות? הרי קנאת שתיהן היו בדיוק לאותו עניין, קנאה על הפרת הברית עם ד'!

הרב יעקב פילבר הלוי שליט״א בספרו "חמדת ימים" מדגיש כ׳ יש כאן הבדל גדול - פנחס פעל כלפי יחיד מעם ישראל, ואילו אליהו קינא ביחס לכל כלל ישראל!

הרב קוק (שו"ת משפט כהן סימן קמד') מביא את דברי רבי יצחק עראמה בעל ספר העקידה שלכלל ישראל אין מציאות של עזיבת ברית ה':

"הנה בעקידה פרשת נצבים מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר הכל בידי שמים חוץ מיר״ש כ״א דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל כשם שיש כריתות ברית על קיומו כן יש כריתות ברית שלא יעזוב בכללו ברית ד'... ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא ה"נ הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה".

הרב מסביר שניתן היה לחשוב שהתורה והמצוות הם אלו שמגדירים אותנו כעם, לכן כאשר אין קיום של תורה ומצוות - רוצה אליהו להחזיר את התורה להר סיני - שהרי 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

כאן מגיע עיצומם של דברי הרב קוק זצ״ל לשיטתו, התורה והמצות הם בעצם "רק" גילוי של העם! אבל העם הוא עצם הענין, הם נציגי האלוקות בעצמם, ודרך התורה העם מתבקש להתגלות.

על כלל אין מציאות של 'החזרת התורה', הרי ד' אומר לאליהו "מה לך פה אליהו", מפני שלעם ישראל אין אפשרות של התנתקות מה', שהוא עצם מהותם.

כמו שצריך להציל את התורה, ק״ו שצריך להציל כלל האומה ולהשתדל להצלחת קיומם בארץ (אף באלו שאין בהם תו"מ), "שהיא (=האומה) היסוד לכל התורה ולכל קדושה"!

תמיד צריך להסתכל על המכלול של האומה – עם אחד כגוף אחד שלם!

אלומה לב (קרוב אליך פנחס התשע"ח): לפני שתים-עשרה שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הטלפון בבית צלצל. על הקו היתה אישה מארגון עזר מציון, שביקשה לדבר עם אחי הגדול. התברר שהוא נמצא מתאים לתרום מח-עצם, אך הוא לא היה באותה תקופה בארץ. שאלתי אם להודיע לו לחזור, והיא אמרה שלא. למחרת היא התקשרה וביקשה אותי, עבור אותה תרומה.

היא הודיעה לי שעלי לעבור עוד כמה בדיקות קטנות כדי לוודא התאמה מושלמת. אי אפשר לתאר את הרגעים האלה, הלב דוהר, זאת הרגשה גדולה מהחיים אבל מחוברת עמוק עמוק אל מקור החיים, המקום הפנימי השקט והוודאי שמתחת לכל סערות העולם. אחרי כמה בדיקות נמצאתי מתאימה באופן מוחלט.

באותם ימים לא ידעתי למי אני תורמת, על פי הנהלים מותר לגלות רק לאחר שנה. ידעתי רק שזו אישה מבוגרת ממני. בעיצומו של חול המועד סוכות, היום בו נקבעה התרומה, הגענו אל בית החולים שניידר. התמקמתי על הכורסה, פתחו לי ורידים בשתי הידיים, וחיברו אל המכונה שמוציאה את הדם מצד אחד, אוספת אליה את תאי מח העצם, ומחזירה מהצד השני. כך במעגלים, במשך כמה שעות, עד שכמות התאים המבוקשת נאספת. חשבתי לקרוא בזמן הזה תהילים, להתכוון, להיות רוחנית. בפועל, לא ממש הצלחתי. היה קשה להחזיק את הסידור עם הצינורות בידיים, והחיים סחפו אותי ואת כל מי שבחדר לשיחות יומיומיות, אנושיות וקרובות. היינו על הקרקע, המסע להצלת החיים עבר דרך החיים.

אחרי שש שעות הרופאים הודיעו שנדרשת כמות גדולה יותר ולכן ביקשו ממני להגיע גם למחרת. החלטנו לא לנסוע חזרה הביתה, אלא להישאר לישון במרכז. הייתי תשושה. נשענתי על המיטה בבית של סבא וסבתא, בידיים שלי עדיין תקועות מחטים מכאיבות, כדי לחסוך את פתיחת הווריד למחרת. רציתי הביתה. רציתי לעכל מה שעשיתי היום, אבל לא היה לי שקט. אימא שלי הגיעה והתיישבה לידי, היא ליטפה וניסתה לעודד: תחשבי על מה שעשית, ממש ברגעים אלה החולה מקבלת את העירוי. לא הצלחתי להקשיב לה עד הסוף, הבכי פרץ ממני החוצה. קמתי במהירות והלכתי אל חדר צדדי, מרפסת סגורה שכמעט ונושקת לבניין אחר. מהבניין ההוא עלתה, בתזמון מושלם כמו שרק ריבונו של עולם יודע, נגינת כינור. זה היה הבכי הכי טהור שידעתי בחיי.

לשמחתי, התרומה הצליחה. שנה לאחר מכן פגשתי את ג', האישה שבדמה זורם מעט מדמי. המפגש היה מרגש, אבל מה שקרה אחריו הפליא אותי ממש והוא הסיפור האמיתי בעיניי, כי מאז ועד היום היא מקפידה להתקשר אלי בכל חג, לשאול לשלומי ולספר לי את שלומה, בהודיה שרק מי שהיתה על סף המוות יודעת להוקיר.

בערב שבועות האחרון היא התקשרה וסיפרה לי שהשנה היא תהיה בת שבעים, היא לא האמינה שתגיע לגיל הזה. 

הריפוי, כך היא סיפרה לי, מתרחש לאורך זמן. רק בשנה האחרונה חזרה אליה היכולת להזיע. לכאורה, חלום לא להזיע, ועוד בקיץ שלנו. אלא שהזעה היא אחד מסימני הבריאות הגדולים, למוח אסור להתחמם כל כך, הזיעה מקררת ועוזרת. ובנוסף היא חוותה השנה שיפור בכמה אינדיקציות נוספות בדם.

מעל עשר שנים והריפוי נמשך, היא תיארה, והוא פלאי כל כך, מפני שהוא עובד לפי סדר החשיבות. כל המערכות החיוניות הבריאו מיד לאחר התרומה, והיום מבריאות המערכות המשנִיות בחשיבותן. הן המתינו לזמן שלהן. אנשים כועסים על הגוף בגלל שהחומר עושה המון בעיות לנפש, כהגדרתה, אבל התפקוד של הגוף הוא אלוקי לגמרי ואנחנו צריכים לראות את זה. איך הכל עובד יחד, ובסדר עדיפויות מושלם.

כשמסתכלים על האומה כגוף אחד רואים כאן דוגמא מדהימה לתהליך הגאולה שעובר עלינו, אנשים מתלוננים על הגאולה בגלל בעיות של 'הזעה' שעדיין קיימות, אנחנו לא מבינים שעכשיו המערכות החיוניות של האומה חוזרות לעבוד, לאחר מכן גם הדברים החשובים אבל המשניים של האומה יחזרו לימיהן כקדם ויותר!

מנהיג[2] בעם ישראל צריך להיות מוכן למסור את כל כולו על כלל האומה!

לאחר חטא העגל אמר ה' למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב,י).

משה עונה בהמשך: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם לב,לב) כלומר, שלטובת עם ישראל משה מוכן לוותר על כל מה שיש לו, על עצם מציאותו בעולם על כל הדברים הטובים שעשה ועל כל חלקו בתורה, את הכל הוא מקריב למען עם ישראל.

אומר הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל (אביו של הרבי האחרון מליובאוויטש) פסוק זה לכאורה הוא פסוק חסר (וכך באמת מעיר רש"י במקום) שכתוב "אם תשא חטאתם – ואם אין מחני מספרך", אבל לא כתוב מה יהיה אם כן תשא – רק שאם לא תשא "מחני"?

ה' אומר למשה אחרי חטא העגל שהוא רוצה להשמיד את עם ישראל, אומר משה להקב"ה – איך אתה יכול להרשות לעצמך דבר כזה הרי "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואומרים חז"ל – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, אם אתה תשמיד את עם ישראל לא יהיה שום מטרה לעולם, לא יהיה שום קיום לעולם כל מעשה ה' בבריאה הכל ילך לריק.

אומר ה' למשה, אל תדאג "ואעשה אותך לגוי גדול" - אתה משה מספיק צדיק ומספיק חשוב שאני אתחיל ממך עם ישראל חדש וממילא יתקיים העולם.

עונה על כך משה להקב"ה, אם המציאות שלי בעולם מאפשרת להקב"ה שיהיה לו הווה אמינא להשמיד את עם ישראל, אומר משה – כל המציאות שלי לא שווה כלום ואני מעדיף לא להיות קיים בעולם!

לכן אומר משה לה', לי זה כבר לא משנה אם תסלח לבני ישראל על חטאם או לא, אני בכל אופן לא רוצה להמשיך להתקיים, וזה פשט הפסוק, בין אם תשא חטאתם ובין אם לא – "מחני"!

ביטול מוחלט של משה רבינו כלפי עם ישראל!!!

תנא דבי אליהו (פי"א): "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתישבו בארצם, הן לא עשו כן. אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות את הטורח".

מעניין לראות את התהליך שעוברים פנחס / אליהו במהלך ההיסטוריה:

במדבר פנחס מקנא קנאת יחיד ומקבל על כך שכר, לאחר מכן כשעם ישראל מגיע לארץ – פנחס נכנס לאדישות ומואשם בעקיפין במות שבעים אלף יהודים, פנחס מתקן את דרכו וכן מסתכל על עם ישראל ודואג להם אבל בצורה לא נכונה – בצורה של קנאה, וננזף ע"י הקב"ה – "מה לך פה אליהו?!", לבסוף פנחס לא מקנא ולא מתעלם אלא דואג לכל העם אבל מתוך אהבה גדולה!

מלאכי (ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

---

[1] הרב עומר דוידוביץ - ישיבת "מרכז הרב".

[2] תודה רבה לאחותי היקרה שמחה על הרעיון היקר הזה!