פרשת בלק - מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית

מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית

צילום: פלאש 90

במדבר (כג,ו): ״לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה״.

בקשתו[1] של בלק מלך מואב מבלעם לקלל את עם ישראל, נראית בקשה משונה ויוצאת דופן. כי הרי לכאורה חששו של בלק היה כיבושה של ארצו על-ידי עם ישראל כפי שבא הדבר לידי ביטוי בנימוק בקשתו מבלעם (במדבר כג. ה-ו): ״הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי... אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ״, ואם כן היה עליו להיערך למלחמה האפשרית באופן צבאי, שהרי 'במלחמה כמו במלחמה', ומה מקומו של בלעם וקללתו בכל זה?

יותר מכך. המיקום הגיאוגרפי שבו היה עם ישראל נמצא בנקודת הזמן שבה שולח בלק את שליחיו לבלעם היה ערבות מואב הנמצאות צפונית לארץ מואב שבה מלך בלעם, לאחר שעם ישראל עבר את ארצו ולא נלחם בו, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת פרשת חוקת (במדבר כב,א): ״ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו״. מקום זה שימש כנקודת חניה אחרונה בעבר הירדן המזרחי לפני חציתם של ישראל את הירדן וכניסתם לארץ כנען, ואם כן, מדוע חששו המואבים שעם ישראל ילחם בהם ויכבוש את ארצם, והלוא סכנת המלחמה כבר עברה מזמן?

התשובה לשאלות אלו ניתנת בתחילת פרשתנו.

במדבר (כב,ג): "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.

רש״י: ״׳ויגר׳ - לשון מורא, ׳ויקץ מואב - קצו בחייהם״.

מהו ההבדל בין ויגר לבין ויקץ, ומדוע המורא הוא מפני העם, ואילו הקיצה בחייהם היא מפני בני ישראל, מה משמעות הדברים ?

המואבים חששו מעם ישראל בשני רבדים:

א. חשש לאומי מעשי, לאחר שראו את גבורתם הצבאית יוצאת הדופן של ישראל (מכוח הסייעתא דשמיא וההשגחה האלוקית עליהם) בניצחונם במלחמה את סיחון ועוג, כפי שנאמר בתחילת פרשתנו (במדבר כב,ב): ״וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי״, על כן פחדו שעם ישראל יכבוש את האיזור ויפגע בריבונותם הממלכתית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפסוק ׳ויגר׳ - לשון מורא, ו׳מפני העם׳ - מפני תכונת ההמון החושש מאיבוד עצמאותו הלאומית, וכהסברו של הנצי״ב (שם): ״היינו ההמון מהם שלא ירעו ולא ישחיתו בלי מלחמת תנופה (התקפה)״.

ב. חשש רוחני, לאחר שראו את השגחת ה׳ על עם ישראל, הכירו אח ערכם ומעלתם הרוחנית של ישראל ששם ללעג ולקלס אותם ואת תוכן חייהם, עד כדי כך שקצו בחייהם שלהם. וזהו ׳ויקץ׳ - קצו בחייהם, והתייחסו אל תוכן חייהם ותרבותם שלהם כקוצים חסת משמעות ביחס לערכם ומעלתם של בני ישראל (הנחשבים כבנים ליושר האלוקי המתגלה דרכם), ובעיקר לאותם אלו שבישראל המוציאים מהכוח אל הפועל את סגולתם מעלתם האלוקית הישראלית המיוחדת, וכהמשך דברי הנצי״ב: ״התבוננו בגדולתם... של חשובי וגדולי ישראל... והיו נחשבים בעצמם (המואבים ביחס לעצמם) כקוצים, (משום) שראו אותם (את ישראל) מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם״.

מובן, שהחשש הרוחני של בלק ושל העם המואבי ממעלתם וגדולתם הרוחנית של עם ישראל והשפעתה של מדרגה רוחנית זו על החיים הממשיים והמעשיים במציאות, היה חשש גדול הרבה יותר מהחשש הלאומי ביחס לגבורתם הצבאית של ישראל, וזאת מפני שהבינו, כי הכוח המניע - הסיבה הפנימית והמהותית לכוחם ועוצמתם החומרית של עם ישראל היא מדרגתם ומעלתם הרוחנית.

על כן קראו לאיש הרוח הגדול שהיה בימים ההם - בלעם, כדי שימצא חסרון וקלקול רוחני בבני ישראל על ידי קללתו.

ראה כאן את מאמרו של הרב אבינדב אבוקרט על הרס הפנימיות שרצו לגרום לעם ישראל.

אך גם הוא שבא לקלל יצא מברך, מפני שמעלתם העצמית של ישראל, אינה נפגמת בשום אופן ובשום צורה, כפי שבא לידי ביטוי בברכתו - ״לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו״ (במדבר כג,כא).

מלחמת בלק-בלעם בישראל, איננה מלחמה חד-פעמית ויוצאת דופן. זו מלחמה המשמשת כבניין אב לכל המלחמות כולן, ואשר ממנה יש ללמוד כפרט הבא ללמד על הכלל כולו, מהי הסיבה הפנימית האמיתית לכל מלחמותינו ומאבקנו עם אומות העולם, וממילא מה צריך להיות יחסנו הנכון למלחמות אלו, ומהי הדרך הרצויה להתמודדותנו עם כל אויבינו.

אמנם, באופן חיצוני המלחמה היא חומרית-צבאית, פוליטית וכו', מלחמה הגורמת ל׳ויגר׳ - לפחד נפשי ומעשי אצל אויבינו.

אך באופן פנימי במודע ואף בתת-מודע שלהם, יסוד ושורש המלחמה נובע מה׳ויקץ׳ שלהם כלפינו, דהיינו מהכרתם את ההבדל העקרוני בין ערכם ומעלתם הרוחנית של עם ישראל, למעלתם החומרית ושפלותם הרוחנית, הבדל הגורם להם תסכול פנימי מעצמם, תסכול עצמי שאותו מנסים הם לבטל באמצעות כלי המלחמה, בניסיונם להשמידנו.

אם כן, המניע האמיתי של אויבינו במלחמותיהם נגדנו לאורך כל ההיסטוריה, איננו פוליטי-לאומי חילוני, אלא דתי תרבותי ורוחני, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפרשתנו, כאשר בלק מלך מואב בעל התפקיד הפוליטי, הבין שכדי לנצח את ישראל, נדרש הוא לגייס למערכה את בלעם הנביא הרוחני הדתי.

זהו גם הסוד הגדול של תקופתנו, סוד עליו רמזה הגמרא (סנהדרין צז), ביחס לסדר הופעתה של גאולתנו האחרונה, באומרה: ׳הקב״ה מעמיד עליהם (על ישראל) מלך שגזרותיו קשות כהמן, ועושים תשובה ומיד נגאלים׳. ולכאורה קשה הביטוי ׳מלך כהמן׳, שהרי המן לא היה מלך, אלא שרו הבכיר של אחשורוש המלך. ומדוע אמרה הגמרא ׳מלך כהמן׳ ?

אפשר לומר, שחז״ל רצו ללמדנו שהמאבק הכפול מול בלק ובלעם, כאשר בלק משמש כמעטפת החיצונית הפוליטית ובלעם משמש כשורש הרוחני הפנימי של מאבק זה - הופיע גם בימי אחשורוש המלך אשר השתכנע כי ׳למלך אין שווה להניחם׳, כי ׳את דתי (חוקי) המלך אינם עושים׳ ואינם שותפים במאמץ הפוליטי-הלאומי המעשי, לעומת המן שרצה ׳להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים׳, ממניע אלוקי-דתי, הנובע מהסתירה התרבותית המוחלטת שבין עמלק שהמן היה מזרעו לבין עם ישראל.

כך גם בימינו, הקב׳׳ה מעמיד עלינו, כביכול, כלפי חוץ ׳מלך׳ כבלק ואחשורוש -אויב שלכאורה רוצה ׳רק׳ מלכות-שלטון, ריבונות לאומית-מדינה, אך באמת מתחת לתחפושת המלך אחשורוש, מתחבא המן - כבלעם, אויב רוחני שכל מגמתו לממש את השקפותיו הרוחניות העמלקיות, הסותרות כאופן מוחלט וטוטלי את תפקידו האלוקי של עם ישראל בהיסטוריה.

תפקידנו אפוא הוא לגלות את ה׳ויקץ׳ שבעומק ה׳ויגר׳, לחשוף את כוונותיו האמיתיות של בלק המתגלות על-ידי קללתו של בלעם, להסיר את תחפושתו של המלך אחשורוש ולגלות מתחתיה את המן הרשע, לזהות את מלחמת התרבות הדתית, להיאבק בה ולנצחה, מלחמה דתית המנסה לפגוע בישראל במסווה של מאבק לאומי.

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.