הקודש שבטבע
מה הייתה[1] המלחמה
הראשונה של עם ישראל עם יושבי הארץ?
רבים יאמרו – מלחמת יהושע בן נון ביריחו.
אולם, נופתע לגלות כי הייתה מלחמה אחרת, הקודמת לכל אלו,
שנזכרה בתורה רק בקצרה, בשלושה פסוקים בלבד.
במדבר (כא,א-ג): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ
עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם
בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה'
וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת
עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי
וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".
מיהו האויב המוזכר כאן?
מדוע בא להלחם?
מה פשר הנדר לה' שנדרו ישראל?
רש"י (בפירושו השני): "יֹשֵׁב הַנֶּגֶב - זה עמלק".
פירוש זה, אף על פי שנראה כמדרש, שהרי התורה כותבת שהיה זה –
"הַכְּנַעֲנִי", מעוגן לאמיתו של דבר היטב בפשוטו של מקרא.
רש"י כבר הביא בהמשך דבריו את הראיה, שלוקחת אותנו אל
פסוקי חטא המרגלים. כך אמרו המרגלים – "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ
וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק
יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב
בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג,
כח-כט).
בהמשך הפסוקים שם רואים כי עמלק והכנעני ישבו ביחד, והיוו את
המחסום לכניסה לארץ ישראל – "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי
יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק, מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף"
(יד, כה-כו).
הם הם אלו שנלחמו והיכו לבסוף באכזריות במעפילים - "וַיַּעְפִּלוּ
לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב
הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא
וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (יד,מד-מה).
רואים שהמלחמה הזאת, המלחמה הראשונה עם יושבי הארץ, לאחר
הנדודים במדבר, הייתה מלחמה עם עמלק.
אותו עמלק שנלחם עם ישראל ביציאת מצרים, התעורר להלחם בנו שוב,
מעצמו, עת באנו לגבולה של ארץ ישראל.
"כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים",
אומר רש"י – "דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים
שנאמר ויעלו בנגב".
עמלק מבין שעכשיו באים עם ישראל לכבוש את הארץ והוא מנסה לצנן
את האמבטיה, ולהפחיד אותם.
הוא מנסה לשחזר את הנצחון הגדול והמכה הנוראה שספגו המעפילים
בהר, בכדי להבריח גם בדור שלאחר מכן את עם ישראל בחזרה אל המדבר וליאש אותם
מא"י!
כמו במלחמה הראשונה, בה הגיח עמלק –
"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ", כך גם עתה – "וַיִּלָּחֶם
בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי".
אבל, עם ישראל לא פוחדים ומחזירים מלחמה שערה!
בזה הם תיקנו את חטא המרגלים, שפחדו ויראו מיושבי
בארץ, והמיסו את לב העם.
עם ישראל גם לא קוראים לשוב מצרימה.
ולא מתפללים לה' שיושיע אותם בדרך נס בלי מלחמה - אלא
היו מוכנים לקרב!
ספורנו: "גם זה זכות להם כי לא אמרו כאבותם נתנה
ראש גם בראותם מלחמה".
הם לא יוצאים למלחמה בלי הקב"ה כמו המעפילים
- אלא מקדימים ואומרים – ריבונו של עולם אנו יוצאים עתה להלחם מכוחך,
"אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי".
עם ישראל מבין עכשיו טוב טוב שתמו ימי המדבר והניסים
הקשורים בו עתה מתחילים ימי הכיבוש בידי אדם, עם מסירות נפש ואמונה וביטחון בה'!!!
משך חכמה )במדבר כא,ב): "וידר ישראל נדר כו' אם נתן תתן העם הזה בידי
כו' - פירוש, דעד עכשיו היה מנהיגם בנסים, המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה
נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מופלין ומנוצחים, וכבן שסמוך על שלחן אביו, שבעצמו
אינו יודע דרך לפרנסתו, ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה כי
נסתלקו העננים מיד בא להלחם (ראש השנה ג), לכן בקשו שיעשו השם חסד שינצחו במערכות
המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב, וזה אם נתן תתן את העם בידי
בדרכה של מלחמה טבעית. ודו"ק. וכמו שערב לאחד מבית המלך כאשר ירוויח במסחר
יותר מכל מחמדי עיניו. וזה מכוון דברי הנביא (ישעיה ס,יט) והי' לך ד' לאור עולם
ואלקיך לתפארתך, פירוש, דשם הוי' שמורה על ההנהגה הנסיית זה יהי' לך לאור עולם,
ואלקיך, שזה מורה על כח כל הכחות הטבעיים זה יהי' לתפארתך, שגם בהנהגה הטבעיית
תצליח ותצא כגבור ביום קרב. ודו"ק".
עם ישראל עומד בנסיון, ופתחי שערי ארץ ישראל נפתחים לפניו.
אנחנו מתחילים עכשיו בשעה טובה את
חודש תמוז חודש שמאוד מאוד קשה בו להחיל את הקדושה בחיי
המעשה, חודש של טיולים ונופש בו כל ההחלטות הטובות שלך וכל ההרגלים שלך שבקדושה
עומדים במבחן כשאתה יוצא מהשגרה הרגילה של כל השנה.
בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע
ועשו את העגל, העגל היה נסיון לא מוצלח להחיל את הקדושה בעולם הזה בצורה לא נכונה
"עשה לנו אלוקים אחרים...".
המרגלים נשלחו
בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ עד י' באב, כשהם חוזרים רואים שהם לא מצליחים
להפנים שהקדושה נמצאת בתוך הטבע בארץ זו ורוצים את חיי הקדושה המנותקים מהחומר
שהורגלו אליהם במדבר.
הרב נחמני זצוק"ל: דור המדבר היו דור של רווקים – רצו חיים חופשיים מעול של פרנסה
וזוגיות וחינוך ילדים רק להיות בבית מדרש של משה רבינו כל היום!
זה אורות התוהו – ריבוי של אורות ללא כלים היכולים להכיל אותם, לא סתם חיוב ההולדה נאמר
בלשון 'לא תוהו בראה' אלא לשבת יצרה!
שם משמואל (פרשת
בלק - שנת תר"ע): "אך הנה תכלית הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו
המצוות התלויות בארץ, ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמ"ש
אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם,
הכוונה שיעשו מהארץ שמים".
ההנהגה זו של גילוי שכינה בתוך הטבע היא
לא פשרה או אילוץ, להפך היא השיא של ההתעלות הרוחנית!
זהו סוד אחדות ה׳ בגאולה העתידה שבה
יהיה ״ה׳ אחד ושמו אחד״ – ההופעה הניסית של ה' מתאחדת עם 'שמו' שזה הגילוי שלו כאן
בארץ!
את זה אנחנו צריכים לחקוק בעצמנו! את
הקודש בתוך הטבע!
אדמו״ר הזקן בעל התניא זיע״א, כתב לבאר את עומק עניין חוקת התורה, על פי משל המבאר את ההבדל שבין
אותיות הכתיבה ובין אותיות החקיקה. את אותיות הכתיבה ניתן למחוק ולהפריד מעל גבי
הנייר שעליו הם כתובות. מה שאין כן אותיות החקיקה, אשר חקוקות בחומר הגלם
ולא ניתן להפרידם ממנו, משום שהפכו למציאות ולמקשה אחת עם חומר הגלם שעליו נחקקו.
ובנמשל -
אותיות הכתיבה מסמלים מצב של רצון לציות לציווי התורה. הדברים כתובים אמנם על הלב,
אך לא חקוקים בו. דהיינו, לא מדובר במצב נפשי של ביטול מוחלט לדבר ה' אלא
על מציאות שבה עדיין יצר הרע יכול לעיתים להטות את האדם מדרך הטוב, בין במעשה או
במחשבה ודיבור. וכשם שבמשל ניתן להפריד ולמחוק את האותיות מעל גבי הנייר, כך גם
בנמשל נמצא האדם במצב שבו חלילה, יגבר יצרו עליו ויתכן שיפרד לשעה מציווי התורה.
אותיות החקיקה מסמלים מצב נפשי של ביטול לדבר ה' שבו לא תיתכן ואפילו לא לשעה קלה
הפרדות מדבר ה' וציוויו. וכשם שבמשל לא ניתן להפריד את האותיות מן החומר שעליו הם
נחקקו, כך גם בנמשל ישנו ביטול לדבר ה׳ באופן מוחלט, והפכו ציווי התורה לטבעיות
פשוטה ובלתי ניתנת לשינוי.
נחל יב"ק:
במדבר
(כא,כד): "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ
מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן".
בראשית (לב'):
"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את
מעבר יבק.. ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע
בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי
אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל
כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
מדובר פה על הגאולה – ליעקב אבינו
קוראים כאן בשם ישראל שם של הגאולה...
רש"י:
"ויאבק איש - מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי
נענועם...".
אפשר לפרש שהיו מעלים את האבק הכוונה
מעלים את החומר! מקדשים אותו.
זוה"ק
(פנחס רטז: ריז.): "..דאת י' איהו יחוד ומניה אתיא נביעו לאת ב' דאיהי ברכה
ואיהי קדש ומניה אתקדש ק' דאיהי קדש.. האבות הן הן המרכבה וסלקין נהורין לחשבן
יב"ק ואינון.. י-ה-ו-ה, א-ה-י-ה, אד-נ-י, סך הכל יב"ק..
זוה"ק
(פנחס רכט.): "וסלקין יב"ק בחושבן, אד-נ-י במעשה, הוי-ה בדבור, אה-י-ה
במחשבה..".
ליקוטי תורה (וישב): "הוי"ה ואלוקים גימטרי יב"ק.. מוחין דגדלות תוך
מוחין דקטנות ביחד..".
הרב קוק
(אורות, אורות התחיה ל): "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו
הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן
הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו
לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של
העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי
הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך
ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה
מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה
הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת
מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים
ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות
ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו,
חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע,
שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".
הרב קוק
(קובץ ה,קי): "הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם
בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו[2].
משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא
לברית, מלאך הברית. באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה
יוצץ באחרית- הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה
ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה
אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל".
בארץ ישראל הקדושה בתוך הטבע!!!
משך חכמה (דברים
לב,ג): "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו - פירושו ע"ד מושכל, כי העיקר
התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית
כל אשר לו יובא בית ד' ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת
כנפי הבטחון האלקי ויבואו להראות פני ד', וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה
ותהיה חיתת ד' על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי"ת, וחיים
כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה"ב לכל מתבונן, לא כן בימי
משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן
יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד', וד' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא
אין זה רק חיי העוה"ב, חיים של מלאכים...".
החתם סופר זיע״א (סוכה לג: ד״ה אתרוג הכושי) מבאר שכל הוויכוח בין התנאים על הפס׳: ״ואספת
דגנך ותירושך ויצהרך״ - שיש אומרים שזהו הכרח בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום
- זה דווקא בעבודת האדמה בחו״ל, אך בארץ ישראל שכל עבודה בה היא דבקות בשכינה -
עבודת אדמה, יישוב הארץ ושגשוגה הוא במעלה כמו לימוד תורה והנחת תפילין!
מסל"ש
(פכ"ו): "כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד
שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים
אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו
בהתשתמשו מדברים גשמיים".
הרב קוק
(קובץ ב,סה): "כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים
בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד
ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא
הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים, קל וחומר שכל החכמות
שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הטהורות והטמאות, הן לגבי דידהו כולן מכוונות כוונה
עצמית, וכל מה שנכנס בחוג ידיעתם הרי הוא מתעלה בעילוים. אמנם במעשה לא יגיע שום
אדם לידי מידה זו, שהתורה גדרה גדרות עולמים לכל, אבל מה שנוגע למחשבה שם אין
תחומין למעלה מעשרה, ואין שטן ואין פגע רע, ואף מלאך המות מסר לו דבר".
הרב קוק
(קובץ ה,סו): "בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל
נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית".
הרב קוק
(קובץ ג,שסד): "בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש
ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א
להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה
המחכים של ארץ ישראל".
הרב קוק
(קובץ ו,צו): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם
בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה
המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות
שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה
אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן
יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה, המובלטת במזמורים
האמורים".
נביא צריך להיות גם גיבור! לכן אין
נבואה שורה בחו"ל כי הגוף שם מתנגד לנבואה!
דוד המלך ובניהו בן יהוידע ראש
הסנהדרין נלחמו!!!!
הרב קוק
(קובץ ו,קג): "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים
ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם
בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך
במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן
הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית.
עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא
צלמות לא אירע רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל
כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן
בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות
חוזרות לחיות בנו כימי עולם".
[1] הרב יאיר פרנק עמונה (עם שינויים ותוספות).
[2] שפת אמת (וירא תרל"ב): "במדרש ואחר
עורי נקפי זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין
להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה
כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה
כמ"ש ומבשרי אחזה כו'...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!