Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 15 ביוני 2017

פרשת שלח לך - ציצית – עוצמה של מצוה

ציצית – עוצמה של מצוה


הרבנית ימימה: בהפטרה מסופר על רחב, שהיתה אישה פרוצה מגיל עשר עד גיל חמישים, לא עלינו. איך היו מגיעים אליה? היו מטפסים על חומת יריחו בעזרת חבל ונכנסים לחלון שלה. ויום אחד הפסיקו לבוא לביתה. אף אחד לא מגיע. והיא לא מבינה: "קרה משהו?" היא שואלת.
"ארבעים שנה כולם באו אליך, נכון?" עונים לה. "כי את האישה היפה בעולם. מעכשיו נגמר. ארבעים שנה עם ישראל הלך במדבר ועכשיו הם פה, עומדים לכבוש את יריחו אז כל הגברים מתים מפחד ומסתתרים בבית. אין מי שיבוא אלייך. לֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ" (יהושע ב,יא).
"אם בני ישראל רוצים לכבוש את יריחו, הם בטח ישלחו מרגלים", חושבת רחב. היא מסתכלת בחלון ורואה, אכן, שני מרגלים: פנחס וכלב. והיא מחביאה אותם אצלה. הרי איש לא יעלה על הדעת לחפש צדיקים כאלה בבית של אישה כזו.
והיא רואה תופעה מוזרה: הם לא נוגעים בה (טוב, זה ברור). הם לא מדברים איתה (גם ניתן להבין), אבל הם גם לא מביטים בה.
"איך זה יכול להיות? אנשים מוזרים. עם מוזר", היא חושבת.
"נכון", הם אומרים לה. "אנחנו העם היחיד שיש לו איסור להביט. אצלנו כתוב וְלֹא תָתוּרוּ [...] אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו,לט).
את זה רחב עדין לא הכירה
מה זה "לא תתורו"? הרי היום העולם בנוי על להביט. מי שלא מביטים בה, נעלבת. מה, נס לֵחי? כהתה עינם? איך יכול להיות שאף אחד לא מביט בי?
"איך אתם מצליחים לא להביט בי?" היא שואלת.
"יש לנו שכפ"ץ נגד הצצות, קוראים לו ציצית. כל פעם שאנחנו רואים אותו, אנחנו נזכרים".

אומר ה"בן איש חי": כשגבר קם בבוקר ואומר בתפילה את המילים "ולא תתורו אחרי לבבכם", הוא מסתכל בציציות והוא לא ייכשל בהבטות אסורות כל אותו יום!!!

הרב שמעון כהן: הגמרא במסכת מנחות (מד.) מספרת סיפור מופלא שמלמד על העוצמה האדירה החבויה במצוות הציצית, וזו לשון הגמרא:
"תניא, אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".
יהודי שמקיים מצוה, עתיד לקבל עליה שכר לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.
אין דבר כזה, שיהודי מקיים מצוה והמצוה הזו לא מצילה אותו מאיזה חטא[1]. מהיכן אנו לומדים זאת?
"צא ולמד ממצוות ציצית! מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן".
לא כתוב לנו דבר על זהותו של האיש מלבד העובדה שהמצוה החביבה עליו ביותר היתה מצוות ציצית, שסגולתה לשמור את האדם מלתור אחרי עיניו. והנה אף על פי כן גבר עליו יצרו דווקא בדבר זה, והיה מוכן לטרוח טרחה מרובה ולשלם סכום עתק כדי לעבור עבירה.
"כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח.
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.
אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו שבע מיטות (זו על גב זו), שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה (למיטה העליונה סולם) של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה".
כדי להגיע אל המופקרת הזו ולְרצות את תשוקת יצרו, הוא נדרש למאמצים מרובים, הוא עולה בסולם ובעוד סולם... - שבעה סולמות כנגד שבעה רקיעים. והוא מגיע לרקיע השביעי, ושם מחכה לו תפאורה שלמה. יש כאן תיאור מזעזע של מן תפאורה עוצמתית, שכל עניינה הוא להכריח את האדם לחטא. יש אנשים שמוכנים להשקיע הון רב כדי לייצר תפאורה של חטא. אי אפשר להבין את הדבר הזה.

תעשיה שלמה שמייצרת חטא
צריך לדעת שתרבות החטא איננה רק פורקן של יצרים, יש מועצה של חכמים להרע שיושבים וחושבים איך לסחוף כמה שיותר אנשים לתרבותם. כמו שיש מהנדסי בנין שיושבים וחושבים איך בונים בניינים, יש מהנדסי אופנה שיושבים וחושבים איך לייצר בגדים שיצליחו למשוך את העין וליצור אצלנו כמה שיותר גירויים. יש תעשיה שלמה שמייצרת חטא, ויושבים בה טובי המוחות, אנשים שמכירים בדיוק את נפש האדם ויודעים לזהות מהי האופנה שמתאימה לכל אוכלוסייה ולכל תקופה.

באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו
מי שעומד מול עוצמה כזו, שואל את עצמו: האם יש כוח שמסוגל לעמוד מול העוצמה הייצרית הזו?
"באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע".
הוא התרומם אל החטא, וגם הציציות מתרוממות אליו. הוא מתבונן בציציותיו וחש כיצד ריבונו של עולם מאיר לו פנים ושולח לו גלגל הצלה. ברגע אחד הוא שומט את עצמו ונופל על הקרקע, כל המאמץ שהשקיע כדי לעלות אל החטא יורד לטמיון והוא נושם לרווחה. ישיבה על גבי קרקע זה סימן לאבלות, הוא מלא בצער על כך שהגיע לשפל כזה ומרגיש את הבושה והחרפה.
אבל לאחר רגעים ספורים הוא מגלה שגם היא נשמטה, ושוב היא יושבת לידו. היצר לא מרפה, קשה להשתמט ממנו. בהתחלה הוא מנסה לצייר בפנינו מין תפאורה נוצצת, ואחר כך הוא מבקש לדבר אתנו בגובה העיניים.

יש מצוה ששווה יותר מכל העולם המטריאליסטי
כעת מתחיל דיון תיאולוגי-רוחני:
"אמרה לו: גפה של רומי (נשבעת אני בחיי המלך, שהוא שרה של רומי), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי".
עומדת אותה מופקרת ונשבעת בחיי מלך רומי, שלא תניח לו עד שיגלה לה מהו המום שמצא בה. רומי, זה מקום שבו התפיסה המטריאליסטית מופיעה בכל עוצמתה, ובמרכז החיים עומדת תרבות הגוף. בזה נשבעת אותה מופקרת, זו הפסגה הרוחנית שבה היא נמצאת.
למעשה בפנייתה זו חבויה שאלה עמוקה יותר. היא לא מבינה כיצד קרה שכל התפאורה החיצונית שהושקעו בה כל כך הרבה עמל ומחשבה, לא פעלה את פעולתה, ולכן היא שואלת: הלוא עשית מרחק גדול, הגעת עד כרכי הים ושילמת מחיר יקר, אז מה קרה פתאום? יתרה מזאת, כבר הגעת ונחשפת לכל התפאורה הזו, כבר קיבלת הדרכה לגבי התהליך שעתיד להביא אותך אל החטא וכל החושים הייצריים שלך התחילו לפעול, אז מה קרה, איך הכול קרס בבת אחת?
"אמר לה: העבודה, (נשבע לך) שלא ראיתי אישה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלקינו וציצית שמה, וכתיב בה: 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבע עדים".
יש מצוה אחת ששווה יותר מכל העולם המטריאליסטי הזה שאת נשבעת בשמו, וממוטטת את כל העולם החומרי שאת שקועה בו. מצוות ציצית אוחזת בציציות ראשנו ולוקחת אותנו למסע ארוך שסופו בכיסא הכבוד.

תגלית מדהימה שכדאי להשקיע בה
מבין מצוות התורה, המצוה הראשונה שאנחנו פוגשים בשולחן ערוך, זו מצוות ציצית. בהתחלה מופיע סדר הנהגות הבוקר, דיני ההשכמה, לבישת הבגדים, הנהגות בית הכסא ודיני נטילת ידיים, ואז באות הלכות ציצית.
מצוות ציצית כוללת בתוכה שתי כוחות, כוח של 'עשה טוב' וכוח של 'סור מרע'. ההארה הגדולה שמאירה את נפשו של מקיים המצוה עוזרת לו להתגבר על הרע, "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ומתוך כך "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

"אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה.
כתב ונתן בידה".

האישה המופקרת מתקשה להבין את מה שארע לה, הלוא העולם שהיא חיה בו הוא עולם שכולו שקוע ושטוף בזימה וזוהמה. אחרי כל התפאורות שהעולם מציב בפני האדם, היעלה על הדעת שיש משהו שמסוגל לעצור את הסחף האדיר אחרי היצריות הזאת?!
היא צריכה להבין מאיפה באה העוצמה הזו, מאיפה יהודי יונק את הכוח הזה. לכן היא מבקשת את כל הפרטים, היא רוצה לדעת את השם ולקבל כתובת מדויקת של מוסדות החינוך שבהם הוא למד. אם יש ליהודי כוח לעמוד מול כל היצריות ולסלול לעצמו דרך משלו, על ידי מצוה כל כך פשוטה, צריך לבדוק מה המתכון של זה. זו תגלית מדהימה שכדאי להשקיע בה.

שמא עינייך נתת באחד מהתלמידים
ממשיכה הגמרא ומספרת:
"עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של רבי חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת.
אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".

כשכוח של עבודה זרה נפגש עם עוצמת האמת האלקית המשוחררת מכבלי היצר והתאווה, הוא מבין שלמעשה יש כוח הרבה יותר גדול - הכוח האלקי.
יושב רבי חייא בבית המדרש, ומגיעה לפניו איזו אישה מופקרת ואומרת לו: רבי, צווה עליי ויעשוני גיורת!
הוא רואה אותה ושואל: בתי, שמא עינייך נתת באחד מהתלמידים? והיא עונה לו בכנות: כן, נכון, אתה צודק! והוא משיב לה: לכי זכי במקחך!

לכאורה זה נגד ההלכה.
הרמב"ם כותב (הלכות איסורי ביאה יג,יד): "כשיבא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל".

לכן מבאר רש"י (שם):
"הוציאה כתב מידה - וספרה לו כל המאורע, שלשם שמים היא מתגיירת, לפי ששמעה נס גדול של חומר מצוות, שטפחו לו ד' ציציות על פניו".

אם כן היא לא נתנה עיניה בבחור מבחורי ישראל, אלא במצוה ממצוות התורה - מצוות ציצית.

יש תפיסת עולם כזו, שהדת היא 'הפצה של יהדות', אבל האמת היא, שבשום מקום איננו מצווים 'להפיץ את היהדות'. אנחנו מצווים לחיות חיים של תורה, חיים של קדושה וטהרה. לא מספיק להחזיק באידיאולוגיה דתית, התורה צריכה להיות תורת חיים, ומצוות התורה צריכות למלא את האישיות.

מצוות התורה אינן רק איזה קוד רוחני דתי, אלא הן נשמת חיינו. זה מה שפוגשת אותה אישה מופקרת, כשהיא רואה כיצד מצוה אחת ממצוות התורה מצליחה להוציא את האדם מעומק החטא.

בסוף הלכות מזוזה (ו,יג) כותב הרמב"ם:
"חייב האדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם', בריך רחמנא דסייען".

כשאדם יוצא מפתח ביתו למרחב הגדול של החיים, הוא פוגש בחוץ הפקרות, הוא נפגש עם עולם של עסקים וקומבינות. בתוך הבית הכל טוב, ב"ה יש יראת שמים, אבל בחוץ יש כל מיני תככים ומניפולציות. מי שרוצה להסתדר בג'ונגל של החיים, צריך להיות מתוחכם ובעל מרפקים. יש אנשים שזו תפיסת העולם שלהם...

לכן אומר הרמב"ם, שהיוצא מביתו צריך לזכור את ייחוד ה', ולדעת שאין דבר בעולם שיש לו קיומיות, מלבד דעת ה'. כל המציאות המטריאליסטית שנראה כאילו היא הולכת לכבוש את העולם, הכל זמני ובר חלוף.




[1] ראה "שפת אמת" שם. לדבריו, שכר מצוה בעולם הזה, היינו הצלתו מחטא, שכן שכר מצוה ממש בהאי עלמא - ליכא, וכבר אמרו במסכת אבות "שכר מצוה - מצוה".