ט"ו באב - שא עיניך

ט"ו באב - שא עיניך

המשנה[1] (תענית ד,ח) מספרת שבט"ו באב, בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים ואומרות: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".

הבנות אמרו לבחורים: פתחו את העיניים, וראו במי אתם בוחרים. אל תתן עיניך ביופי, אלא במשפחה, בייחוס.

אבל מה עם שמירת העיניים, הרש"ב אומר שכוח הראייה זה הכוח החזק ביותר שמשפיע על נפש האדם יותר מכל החושים האחרים. אז איך הבחורות אומרות ככה לבחורים, "שא עיניך"?!

חוץ מזה, ייחוס הוא אמנם דבר חשוב, אבל הוא לא הראשון ברשימת הדברים שמחפשים בשידוך. צריך יראת שמיים, לב טוב, עין טובה. המשפחה בהחלט חשובה אך זה לא במקום הראשון. אז למה אצל הבנות האלה דווקא משפחה הוא הדבר החשוב ביותר?

כשאברהם אבינו ירד למצרים, הוא פחד שיהרגו אותו כדי לקחת את שרה אשתו, לכן ביקש ממנה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך".

מתקשים המפרשים, איך אברהם אבינו אמר דבר שאינו אמת. האם נוכל חלילה להעלות בדעתנו שאברהם אמר דבר כזה? ועוד, למה בדיוק הוא התכוון כשאמר "למען ייטב לי בעבורך" – הרי אברהם לא היה אחד שחושב על עצמו... האם כך התורה רוצה לספר לנו על הגדלות שלו?

העניין הוא שיש שני סוגי מערכות יחסים – בין אחים, ובין איש ואישה.

ההבדל ביניהם הוא שאח אי אפשר לבחור, גם אם לא רוצים אותו הוא תמיד יישאר אח שלך. קשר דם קושר ביניכם, לא משנה מה קורה.

הקשר בין איש ואישה, זהו קשר של בחירה, וחס ושלום יכול להיות מצב שאתה מתנתק ממנו.

מצד שני, אהבה של אחים היא אהבה רגועה, שקטה, "אהבה כמים", ואילו אהבה של בני זוג היא אהבה שיש בה יותר חיות ובערה, "כרשפי אש". דווקא בגלל שמדובר בשני אנשים נפרדים, הפירוד עושה את החיבור חי ורגשי יותר.

אבל באמת הזיווג נקבע ארבעים יום לפני יצירת הוולד, וזהו קשר עמוק מאוד.

לפי התורה, איש ואישה הם למעשה נשמה אחת, הם אינם שתי נשמות שמתקשרות אלא שני חצאי נשמות שנהפכים לנשמה אחת. ולכן אומרת הגמרא שלפני שהאדם מתחתן אינו נקרא אדם.

הקשר הזה הוא אפילו יותר מאח ואחות, שהם שתי נשמות שונות רק בעלות שורש אחד. איש ואישה הם ממש נשמה אחת.

זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו. לכל זוג יש זמנים של עלייה וזמנים של ירידה.

יש זמנים שאנחנו מרגישים את הקשר במלוא עוצמתו, בהרגשות ובחושים שלנו. בזמן הזה אנו מוכנים לוותר, לסלוח, להבין את השני ולעשות הכל בשבילו.

אך יש זמנים אחרים, זמנים שאנו מוצאים את עצמנו בקטנות המוחין ובקטנות המידות. אנחנו נמצאים "במצרים" – במיצרים. לא הכי מאוזנים נפשית. האגו והאינטרסים האישיים מקיפים אותנו, חודרים לתוכנו ואנו הופכים את הענג לנגע. מרגישים כל כך רחוקים אחד מהשני. זה הזמן ש"ויהי רעב בארץ" וזה הזמן של "ירידה למצרים" של הזוגיות.

כשיש לך רעב בזוגיות, כשאתה יורד למצרים וחס ושלום לא מרגיש את הקשר שלך עם עצמך; כאשר אתה נטרף על ידי אגו ותאוות הנפש הבהמית; כאשר אתה מרגיש טמטום הלב והמוח, ואז הכל מסתובב סביב עצמך, אם השני לא מתנהג כפי שאני רוצה או מצפה - אני מתנתק; כשיש לי מצב רוח אני קשור וכשאין אז לא; כשיש לי רגשות זה טוב אך כשאין הכל בטל ומבוטל, והקשר פתאום הופך להיות כענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף, ואז מוצאים את עצמנו באטימות החושים, גוועים ברעב נפשי ורוחני - אז מלמד אותנו אברהם אבינו שבמצב הזה צריך להפעיל כלל אחר: "אמרי נא אחותי את". זה הזמן להיות מודע ולהרגיש, לחפש בנפש את הקשר של "אחותי את" – קשר שלא תלוי בהרגשת הלב אלא הוא עצמי ונצחי.

כשכואב לי הראש אני הולך לרופא, והוא נותן לי תרופה. אני לא אומר לעצמי: "כואב לי הראש אז נתנתק ממנו, וזהו זה". אני יודע שהכאב הוא מצב לא בריא, ולכן אני מחפש איך להתנתק רק מהכאב, לא מהאבר.

כשאתה מרגיש בזוגיות שלך תחושה של "מצרים", אתה צריך לטפל בזה, ולהבין למה אתה לא מרגיש טוב בזוגיות שלך. הרבה פעמים תגלה שהבעיה היא אצלך, לא אצל השני. אתה זה שנמצא בקטנות המוחין, בצמצום. אתה צריך להשתחרר מזה.

כך גם הקשר בין יהודי לקב"ה.

אנו אומרים בשיר השירים "קול דודי דופק – פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי". לאורך כל שיר השירים הקשר של הקב"ה לעם ישראל מתואר בתור איש ואישה, ופתאום הוא קורא לה אחותי?!

אלא שבקשר הזוגי יש גם צד של אח ואחות.

לפעמים אדם מרגיש כלפי הקב"ה את הרגש כמו בין איש ואישה - יש חום, התלהבות, משיכת הלב וקדושה.

אבל יש זמנים שאתה נכנס למצרים, לקטנות מוחין, ובא לך להסתלק, לברוח ולהתנתק ח"ו – תזכור שהקשר שלך אל הקב"ה הוא הרבה יותר מזה - זה קשר עצמי בלי בחירה, כמו של אח ואחות. זה שאתה קדוש וקשור לקב"ה, זה לא בגלל שאתה מרגיש קדוש וקשור. זה בגלל שאתה באמת קדוש וקשור, אתה אחד עם הקב"ה. אתה חלק אלו-ה ממעל ממש – זו המציאות שלך.

לפני כמה שנים ערכו סימפוזיון של כל מיני דתות. הזמינו לשם רב חסידי, ואתו ישבו כומר נוצרי ונזיר בודהיסטי, מתלמידי הדלאי לאמה. בזמן השאלות מהקהל קמה אישה יהודיה ושאלה את הרב: "כולנו פה רוצים להתקרב לאלוקים, וכמו שאני מבינה יש הרבה דרכים. אני מאוד מעריכה את הדלאי לאמה. אומרים עליו שהוא אדם קדוש שעושה שלום וחסד. האם יש לך משהו נגדו, האם הוא רשע? מה אכפת לך שאני אלך בדרך שלו?".

החסיד היה נבוך. באמת אין לו שום דבר נגד הדלאי לאמה, אבל גם אם היה לו, מה הוא כבר יכול להגיד לה? הוא התפלל בלב לקב"ה: ריבונו של עולם, תעזור לי למצוא תשובה! פתאום הבריקה לו תשובה מגן עדן. הוא ענה לה "סבתא שלי תמיד אמרה לי שיש אנשים שנראים בחוץ מאוד טובים, אבל מי מכיר את האדם באמת? רק אשתו. בחוץ הוא יכול להיות נחמד, אבל רק האישה מכירה אותו בתוך תוכו. אז אין לי שום דבר נגד הדלאי לאמה אך איני מכיר אותו. אני מציע שנזמין את אשתו ונשאל אותה מה דעתה עליו, אם הוא קדוש או לא".

כולם פערו עיניים בתדהמה. המנחה הסתכל על הרב ואמר, "רבאיי, האם אינך יודע שלדלאי לאמה אין אישה? אסור לו להתחתן!". האמת היא שהוא כן ידע. הרב עמד על רגליו ואמר "הדלאי לאמה חי מוקף פרחים, מוקף כלבים וחתולים נעימים. אין לו מי שיעביר עליו ביקורת, אין לו אף אחד שעושה לו "מי שבירך" כשהוא חוזר הביתה... לחיות בעולם בלי תאוות ויצרים זו לא חכמה. להפך – החכמה הגדולה היא להמשיך קדושה בעולם הזה, לא בשמיים היא!". כל הקהל התפעל מאוד, ומחא לו כפיים דקות ארוכות.

בתנ"ך כתוב במקום אחד, "ומוצא אני מר ממוות את האישה", ובמקום אחר "מצא אישה – מצא טוב". הגמרא (ברכות ח.) אומרת שהיו שואלים את החתן: "מצא או מוצא?". איזה דבר מוזר. בחור נכנס לחופה, בוודאי שהוא משוכנע שהוא בבחינת "מצא אישה מצא טוב". למה אתה מכניס לו ספקות לראש, שאולי זה לא הזיווג שלו?

אם אתה מתחתן בגלל ה"מוצא אני", כלומר אתה מחפש את האני, את התאוות והאגו שלך – זה יהיה מר ממוות. אבל אם אתה "מצא אישה", אם אתה מחפש את הקשר הפנימי, אז "מצא טוב". וזה מה שאומרים לחתן לפני החתונה: תחשוב ותתבונן היטב, מה הסיבה שאתה הולך להתחתן? אם אתה מחפש את ה"אני" אז... לכן תחפש את הקשר לחצי הנשמה שלך ותמצא טוב.

לזה התכוונו בנות ישראל בשעת השידוכים. הן אמרו לבחור "שא עיניך", שא מלשון להרים, להסתכל בצורה רוחנית, לא מהאגו הנמוך. "אל תיתן עיניך בנוי" – ביופי החיצוני, "אלא במשפחה".

אתה יכול להתחתן במחשבה אגואיסטית, אבל אז תמיד תישאר בודד. יש אנשים שהתחתנו אבל בעצם מעולם לא התחתנו. הם תמיד חושבים על עצמם...

"תן עיניך במשפחה", "תן עיניך" במה אתה הולך ליצור. אתה הולך לבנות את עצמך, להגיע למקומות עמוקים בנפש שרק על ידי נישואין אפשר להגיע אליהם. אתה מתחבר עם הנשמה שלך שנמצאת בגוף אחר. אתה יוצר משפחה – זוגיות אמיתית. וכמה שיותר תיצור משפחה, קשר עם השני - יותר תהנה, כי האגו הוא המקור של כל הבעיות שיש בעולם. וכמה שאדם יוצא מהאגו שלו וקשור יותר לנשמה, הוא יותר מאושר (עד כאן מ'קרוב אליך').

נלענ"ד שאפשר לומר את כל זה גם על הקשר בינינו לבין המדינה ותהליך הגאולה, גם כשיש קשיים זו לא סיבה להיפרד אלא להרים את העיניים אל התהליך השלם אל ההסתכלות האלוקית של מהלך הגאולה, אל הקשר העצמי שיש לנו, אל המדינה הזאת, אל אחינו היהודים, ואל תהליך שיבת השכינה למקומה בהדרגה.

---

[1] הרב שבתאי סלביטצקי (קרוב אליך).