Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 3 במאי 2017

פרשת אחרי מות - דבקות

דבקות


ויקרא (טז,א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".

מדרש (ויקרא רבה כ,ה): "אמר הקדוש ברוך הוא: לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח, טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם, נכנס בשלום ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן'".

אהרן נכנס אל הקודש כשבידו מטה, המטה נכנס יבש ויצא לח, "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

אבל בניו של אהרן, ה' ירחם, הם נכנסו להקריב ויצאו שרופים, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ".

להבדיל, טיטוס הרשע נכנס לקודש הקודשים בעזות שפלה ונוראה וטימאו, ואף על פי כן נכנס בשלום ויצא בשלום.

איך אפשר להבין את ההנהגה האלקית הזו, הלוא טיטוס היה רשע שברשעים, כל המציאות שלו היתה טומאה נוראית?

הגמרא (גיטין נו:) מתארת את מעשה הנבלה שעשה בתוך הקודש פנימה, "טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת", היש לך מעשה נבלה גדול מזה?!

אומר רבי יצחק שמלקיש (מגדולי רבני גליציה) דבר נפלא: "על כן נראה לי דהמדרש כלל הענין הנ"ל במתק לשונו ונעימת שפתיו להבין דרכי ה' ומשפטיו. וזה, כי לאשר נפש הצדיק שואפת למקורה העליון, ולכן בבואה לבית קודש הקדשים, מקום השראת השכינה בשפע רב, מתרפקת על דודה, ובחרדת קודש תדבק בשרשה, ואין יכולה להפרד ולהשאר עוד במעון הגו העכור, אשר היא בתוכו".

כשאדם נכנס לבית הכנסת, עליו להרגיש כיצד יראה של רוממות עוטפת אותו, הלוא הוא נכנס כעת אל הקודש, "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".

אם אדם לא מרגיש כיצד זה פועל עליו, אז הוא נתון בבעיה.

אומר רבי יצחק, כשהצדיק נכנס למקום שיש בו השראת שכינה, נפשו יוצאת, "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", נפשו לא מסוגלת להישאר כבולה בתוך הגוף, היא מרגישה שהגוף מגביל ומצמצם אותה מלפרוץ קדימה.

"לא כן נפש הרשע הרחוקה מה' ואין לה קישור עמו, כליונה וכוספה לחיות על האדמה ימים רבים, להיות בחברת גופה ולהתענג עמו. מה לו אם הוא יבוא פנימה אל מקום השראת השכינה אם הוא במישרים יתהלך, ואינו חרד מקדושת ה' והדר גאונו.
ולזה הקדים המדרש 'אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו', מהו ויתר וקפץ, הרצון בזה כי מגודל החרדה ויראת רוממות ה' יתברך, הנפש קופצת ממעונה ומקומה להדבק במקורה. אמר הקב"ה: לא יהיו בניו של אהרן דומים למטהו".

אצל הרשע, כל הכיסופים מתחילים ונגמרים בגבולות העולם הזה.

מטה אהרן, כשהוא נכנס למקדש, הוא התפעל, הוא לא יכול היה להישאר אדיש אל מול הקודש, לכן הוא פרח. מדובר במטה יבש שלא היתה בו שום לחלוחית של חיים, אבל כיון שמדובר במטהו של אהרן, מציאות הקודש הפיחה בו חיים.

בניו של אהרן, אומרים חז"ל במדרש, היו דומים למטהו. גם הם התפעלו מן הקודש.

"ואין הכוונה על דרך ההשתוממות והפלא, אך לבאר ההבדל שבין בני אהרן, שהיו צדיקים גמורים, ולכן נתדבקו במקורם העליון מפני פחדם ויראתם את ה', לבין טיטוס הרשע שהיה ליבו לב אבן, ובלתי מרגיש כמטה, ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום, ואין שוטה נפגע".

כשבני אהרן נכנסו אל הקודש, "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" , נפשם יצאה אל ה'. הם היו צדיקים כל כך גדולים עד שגבולות הגוף לא יכלו לעמוד עוד בפרץ ולעצור את השתוקקותם האדירה לה'[1].

מנגד עומדת אישיותו השפלה של טיטוס הרשע. טיטוס הרשע נכנס פנימה אל הקודש ולא הרגיש כל רגש של התפעלות, מדרגת הטומאה שלו הביאה אותו לידי שפלות כזו, שאפילו מטהו של אהרן היה בעל מדרגה גבוהה יותר.

טיטוס נכנס אל הקודש ויצא ממנו, והדבר לא הותיר בו שום רושם. הבעיה כאן היא לא של הקודש, הבעיה כאן היא בגברא, יש כלל 'אין שוטה נפגע' , טיטוס הוא שוטה, הוא לא שייך אל הקודש ולכן הוא לא נפעל ממנו.

"אבל בני אהרן יצאו שרופים, שהתדבקו נפשותם במקורם ושורשם, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', כמבואר למעלה".

ויקרא (יח,ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".

עלינו להכיר בהבדלה שקיימת בין אומות העולם לכנסת ישראל.

ההבדל שבין בני אהרן לטיטוס זהו ההבדל המהותי שקיים בין הנשמה הישראלית ובין נשמת הגוי.

זוה"ק (ח"ג פא.): "כְתִּיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הֱיוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּהְיוּ. תִּהְיוּ וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא, וּמִקְרָא כְּתִיב, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

אומר הזוה"ק – קדושים תהיו זה לא ציווי אלא הבטחה! אתם תהיו כאלו בכל מקרה!!!

'אמך' ו'אשת אביך'

האיסורים הראשונים בפרשת העריות הם:

ויקרא (יח,ז-ח): "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" .

חז"ל  אומרים שהמושגים 'אביך' ו'אמך' הם מושגים שאולים, "אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'הלא הוא אביך קנך'; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'".

בפרשה שלנו, אנו פוגשים שני כינויים 'אימך' ו'אשת אביך'. ניתן לומר שהכתוב בא לחדש שאשת האב אסורה גם אם היא לא אמך, זה הפשט לכאורה.

אבל הזוהר הקדוש (זוהר ח"ג עד:) לוקח את זה למקום אחר לגמרי:
"כתיב 'משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' (משלי י, א), תוגת אמו ודאי? חמי מה כתיב 'בן חכם ישמח אב', בעוד דהאי בר אזיל בארח מישר והוא חכימא, ישמח אב (כלל), דא מלכא קדישא לעילא, ישמח אב סתם.
אשתכח האי בר בארחא תקלא, מה כתיב? 'ובן כסיל תוגת אמו', תוגת אמו ודאי דא כנסת ישראל" .

כלומר כשאדם הולך בדרך הישר אז הוא משמח את הקב"ה, וכשחלילה הוא סוטה מדרך הישר, אז הוא מסב עוגמת נפש לכנסת ישראל.

הזוהר הקדוש  ממשיך ומבאר מה משמעות הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה", וכה דבריו:
"'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאן 'אשת אביך'? אמר רבי שמעון: הא תנינן, כל מילוי דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא... והאי קרא הכי הוא: 'אשת אביך' - תאנא כל זמנא דמטרוניתא אשתכחת במלכא וינקא לך, אקרי 'אמך', השתא דאתגליא עמך ואתרחקת מן מלכא, 'אשת אביך' אתקרי. אנתו היא דמלכא קדישא לא אתפטרת בתרוכין מניה, אנתתיה היא ודאי, כמה דכתיב: 'כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה' (ישעיה נ, א), אלא ודאי אנתו היא דמלכא אף על גב דאתגלייא, ועל דא פקיד עלה תרי זמני: חד, כד יתבא במלכא בזווגא חד ואתקרי 'אמך', דכתיב 'ערות אמך לא תגלה', לא תעביד דיתרחקון דא מן דא ותשתלח על חובך, כמה דכתיב: 'ובפשעכם שלחה אמכם' (שם). וחד, כד היא בגלותא עמך ואתגלייא מהיכלא דמלכא ואתקרי אנתו דמלכא, אף על גב דאתרחקת מניה, לא תעביד בגין דתעדי מבינך וישלטון בך שנאך ולא תסתמר עלך בגלותא, הדא הוא דכתיב: 'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאי טעמא? בגין כי ערות אביך הוא, אף על גב דאתרחקת מן מלכא, אשגחותא דמלכא בה תדירא ובעיא לאסתמרא לקבלה יתיר ולא תיחוב לגבה".

כשכנסת ישראל קשורה לריבונו של עולם, אז פשוט שהיא אמא שלך, פשוט שהיא האומה שלך, אבל עלינו לדעת שגם כשהאמא רחוקה עד כדי כך שהיא נקראת "אשת אביך", גם כשהאמא יוצאת לגלות, עדיין היא נקראת אמא.

לאור דברי הזוהר הקדוש אנו מבינים שפרשת העריות היא בעצם המשך ישיר של קרבת האלקים.

כשאנחנו קרובים אל ה', אז אנחנו מחברים בין אמא לאבא, כשהילדים בסדר, כשהילדים צדיקים, יראי שמים ובעלי מידות טובות, אז גם ההורים שלהם בהרמוניה. אבל כשיש ילד שמתחיל להפריע, לסטות מן הדרך, זה יוצר חיכוך ומתיחות בין ההורים. הרבה מריבות בין הורים מתחילות בדברים הנוגעים לחינוך הילדים.

פרשת העריות מלמדת אותנו שככל שנהיה קרובים יותר לקב"ה, החיבור בין אמא לאבא יהיה שלם יותר!!!

ובגלל שבסוף יהיה חיבור שלם בכל מקרה – שם מלא על עולם מלא! חיבור הוי-ה אדנות מושלם! יחוד רישא וסופא! לכן אנחנו גם יודעים שממילא אנחנו גם נגיע למצב הכי שלם שיש!!!




[1] לאוהב ישראל מאפטא היה חסיד בשם ר' פייביש שיצאה נשמתו באמצע ניגון 'אל אדון' מרוב כיסופים לה'.

סיפור דומה מספר הקמארנא (נתיב מצוותיך נתיב האמונה שביל ג' פיסקה כה) על פטירת ר' מיכל מזלאטשוב: "כי פתאום בסעודה שלישית נסתלק. בעת הלכו אנה ואנה בדביקות נפלא בחדר שלו. ואמר ״בהאי רצון אסתלק משה״, כי לערך שני שנים קודם פטירתו. היו צריכין לשמור אותו. שלא יצא נשמתו מרוב דביקות בוראו. כי היה דרכו לילך אנה ואנה עד שפניו היו בוערים כמראה הלפידים. ופעם אחת אמר הגאון הקדוש מוהר״ר יוסף מזמיגראד תלמידו, אל אחיו הצדיק מורי וחמי מוהר״ר אברהם מרדכי. ראה אחי האיך עקביים של רבינו הקדוש עומדין בגן עדן העליון, והיה צריך שמירה יתירה. והיה דרכו לאכול סעודה שלישית בחדרו המיוחד עם איזה מבניו. ואח״כ היה הולך לביתו מדרשו לומר תורה ושירות [ותשבחות] עד שגמר הסעודה שם, ובעת הזאת לא היה שום אדם שם, והיה רץ בחדרו אנה ואנה, ואמר בהאי רצון אסתלק משה, עד שראתה בתו הצדיקת, ורצה ואמרה לאחיה הצדיק ר׳ יצחק ז״ל, ורץ לחדרו ותפסו לבלבל אותו ולהורידו, ונפל על שכמו, ואמר ״שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד״, ויצתה נשמתו הקדושה".