Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 11 במאי 2017

פרקי אבות - עריבות הדדית

עריבות הדדית


פרקי אבות (ב,ד): "הלל אומר אל תפרוש מן הציבור".

מדרש תנחומא (נצבים): ״כשאחד חוטא כל הדור לוקה״.

גמרא (שבועות לט.): ״...מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה״.

מכילתא דרשב׳׳י (שמות יז,יב): "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ - וכי לא היה שם כר אחד או כסת אחת שיניחו לו וישב? אלא אמר כל זמן שישראל שרויין בצרה אף אני אהא עמהן בצער, מכאן אמרו אשרי אדם שמצטער עם הצבור".

רמב"ם (הל' תשובה ג,יא): "הפורש מדרכי ציבור:  אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן--אין לו חלק לעולם הבא".

כאן המקום לציין, שכמו לכל דבר, גם לדין ה'ערבות' ההדדית שני פנים, כשם ש"נתפסים איש בעוון אחיו" - כך גם זוכים איש בזכות אחיו:

גמרא (שבת לג:): "כאשר יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מן המערה, הם היו בדרגה רוחנית גבוהה אחרי י״ב שנים של פרישות והתנתקות מכל הווי חומרי. המעבר מן הגילויים האדירים להם זכו באותן השנים, אל העולם שמחוץ למערה הנוהג כמנהגו - מעבד זה היה חד מדי.
הם לא היו מסוגלים לראות כיצד אנשים מסוגלים לעבוד בשדה, ולא ללמוד תורה. כיצד עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וכך, כל מקום שנתנו עיניהם בו - היה נשרף: כלומר, לא הצליחו להבין, איזו זכות קיום יש לחיים שעיקרם גשמיות. יצאה בת קול ואמדה: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!״.
חזרו למערה, ושהו בה שנה נוספת, וכשיצאו עדיין לא יכול היה רבי אלעזר להשלים עם הנעשה בעולם: הוא היה שורף, ורבי שמעון מרפא. עד שראו אדם זקן רץ בערב-שבת, ובידיו שתי חבילות הדס להריח בהן בשבת. שאלוהו: לשם מה שתי חבילות? אמד להם: אחת כנגד "זכור", ואחת כנגד "שמור". אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל! - ונתיישבה דעת רבי אלעזר.

מקשה הגר״א נבנצל שליט״א: וכי איזה מרגוע למצוקתו, מצא רבי אלעזר באותו זקן? אמנם אדם אחר מהדר במצוות - אך מה עם השאר הממשיכים לחרוש?!

אלא שזהו סוד הערבות ההדדית, שבלעדיה אין הבנה לסיפור: כשם שכושלים "איש בעוון אחיו" - כך גם זוכים איש בזכות אחיו!

גם מידת הדין המתוחה על העולם, כאותה שהייתה ברבי אלעזר באותה שעה - הופכת לחסד בזכות אדם בודד! כי עוצמת המצוה גדולה פי חמש מאות מעוצמת החטא (תוספתא סוטה ד,א), ובזכות זקן אחד המהדר בכבוד השבת - זוכה הכלל כולו.

בחסידות פירשו את הכתוב ב״שיר השירים״ (ב,יג) ׳׳השמיעיני את קולך, כי קולך ערב׳׳ - מן השמים מבקשים "השמעיני את קולך״ - מתי יהיה קולנו ערב ויבוקש מן השמים? כאשר ״כל ישראל ערבים זה בזה״.

ר' שמעון שקופ (הקדמה לשערי יושר): "יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, (בראשית א,כז) וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, תומר דבורה לרמ"ק פרק א', שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור (דברים כח,ט. בבא קמא ק.), "והלכת בדרכיו" היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד, להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו. ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של "קדושים תהיו" (ויקרא יט,ב)...

לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו. וכמובן בכל הקדשות שהוא התיחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו... וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו, לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת. שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו.

אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למידה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך. בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלמות. ולכן הורו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו. שקדושתו יתברך היא רק לנבראים, ולא לעצמו יתברך, שלא נתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא על ידי מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו יתברך רק להיטיב לנבראים. אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו רבי עקיבא (בבא מציעא סב.) "חייך קודמים", וגם רמזו לנו לפרש את המקרא (ויקרא יט,יח) "ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי (שבת לא.) "מאן דעלך סני, לחברך לא תעביד". אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במידה גדולה מאד... וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו. שרוצה אדם בקב שלו יותר מקביין שיתן לו אף מיד הקב"ה אם יהיה מתנת חנם. מזה מובן שמידת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב"ה רק "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה" (על פי הושע יד,י).

והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה, למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו.

וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל עליו השלום שהיה אומר (אבות א,יד): "אם (אין) אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה, יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני. שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן, אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד. שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט".

נכדתו (אותה גידל כבת) של הרב שקופ מגדולי הדור בפולין עלתה לארץ כחלק מגרעין השומר הצעיר. הייתה ממקימי קיבוץ גן שמואל. למרות תהום השקפות העולם העריך הסב את המסירות של נכדתו ושמר איתה על קשר[1].

בנה של הנכדה – נינו, אורי אילן, היה לוחם בגולני ונפל בשבי הסורי. לאחר עינויים קשים שבו ניסו שוביו להוציא ממנו סודות צבאיים, התאבד כאשר לפני כן הצליח לכתוב על פתק: "לא בגדתי"[2].

הרעיון הנפלא של הסבא על הערבות ההדדית (שכנראה היה מוטו בחייו שהרי בו הוא פתח את ספרו המפורסם), התגלגל לנינו שהיה כל כך שונה ממנו, אך את ערך הערבות ינק משורשיו ויישם בגבורה עילאית.




[1] בתו של הרב שקופ חנה, נישאה לשרגא פייבל הינדס; בתם היא פייגה אילנית (בילדותה: הינדס) מקיבוץ גן שמואל, חברת הכנסת הראשונה מטעם תנועת מפ"ם; שלאחר מות אימה גדלה אצל סבה, הרב שקופ. במשך השנים הרב שקופ ניהל קשר מכתבים עם נכדתו, למרות שזו לא שמרה על אורח חיים דתי; בין השאר בעת נישואיה לשלמה אילן, אדם חילוני מהשומר הצעיר, כתב לה סבה‏:
"הנני גם אני למלא חפץ לב. ולב כל אוהבכם, להגיש אליכם ברכת אב זקן, אברך אתכם מקרב ולב שתהא אגודתכם שלמה, וכשמו "שלמה" כן ישפיע העליון על שלמה ופייגא שיהיו שלמים בריאים וקיימים בגופם וברוחם, לבנות בית בכרם ד' צבאות לברכה ולתפארת, ודור ישרים מהם יבורך. וכאשר נכדתי פייגא תחי' הביאה לי מנחת ביכורים מארץ הקדושה, לשמחני בנשואיה כן אזכה בחיי עוד לשמוח בנישואי יתר נכדי ולראותם מוצלחים בחייהם, ונושאי דגל היהדות ברוח ישראל סבא, כעתירת אוהבם מברכם בברכה משולשת, שמעון יהודא הכהן שקאפ".

[2] ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב־טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.
לאחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר בניגוד לדעת לבון לחטוף מטוס אזרחי, וב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר, מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בנתב"ג בתואנת שווא‏ שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.
על פי דן מרגלית,‏ ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".
בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955). בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.‏
משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב "לא בגדתי, התאבדתי", אך בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".