Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 26 במרץ 2017

פרשת ויקהל - פקודי - נכות בהבעה רגשית

נכות בהבעה רגשית


לא מעט[1] בני זוג חיים במשך שנים רבות ולעיתים את כל חייהם הזוגיים במצב של "נכות בהבעה רגשית". כלומר, חוסר יכולת להביע בפני בן הזוג מה הם הצרכים הרגשיים שהוא מצפה מבן הזוג שימלא אותם.

"נכה ההבעה" ילך תמיד סחור סחור או לחילופין יכבוש בתוכו את צרכיו, עד שהם יתפרצו כ'לבה רותחת' בנושא כזה או אחר, ע"י שחרור של תסכול או כעס שנצברו.

אבל לעולם "חלילה" הוא לא יוציא מפיו באופן ישיר משפט של 'נצרכות' או 'הזדקקות' לבן הזוג. מפני שבחשיבה שלו, הבעת 'נצרכות' כמוה כהצהרה על חסרון ומי שחסר הרי הוא 'חלש' ואיך במו פיו הוא יופיע בפני בן הזוג כ'חלש' 'נצרך' או 'חסר'? זה הרי לא יעלה על הדעת!

משתלם לא מושלם...

זו חשיבה מסולפת לחלוטין, הרי מגמת הנישואין באופן כללי היא, ששני בני הזוג בהינשאם זה לזו, 'ישלימו' זה את זו וישלבו ידיים ללכת יחד, אל מטרה וחזון משותפים לשניהם, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו".

אדם 'מושלם', אינו חסר מאומה, ממילא אין צורך להשלים אותו, אם כן נוח לו שישאר ברווקותו ב"שלמותו" וילך כך לדרכו, מאשר יישא על כתפו משא "מיותר" מבחינתו של בן זוג.

"נכה ההבעה" כזה כלל אינו מודע לצרכים הרגשיים שלו, מה שמכונה כחוסר ב"אינטליגנציה רגשית".

כלומר עוד לפני ההתמודדות מול ה"חולשה" בהבעה הרגשית, עלינו לעורר אצלו 'מודעות עצמית'...

בואו נחשוב - מי הוא ה'חזק' באמת? האם זה שנותן תחושה כלפי חוץ ש'כאילו' הכל בסדר אצלו, בזמן שהוא כבוי ובודד בתוכו, שומר את ייסורי נפשו לעצמו ומידי פעם משתף בהם את בני משפחתו בהתפרצויות זעם שונות כדי "לשחרר לחץ".

או לעומת זאת ה'חזק' הוא זה שיודע להשיג את הנצרך לו, למלא את המאגרים שלו, להרגיש טוב! גם אם בתחילת דרכו יש לו קושי בהבעת צרכיו הרגשיים...

מן התורה אנו למדים שדוקא המבקש בצורה נאה, זוכה שיכבדו אותו.

התורה מצווה על כיבוד אב ואם, וכן על מורא מפניהם. אולם כאשר היא מצוה על המורא, היא מציינת קודם את מורא האם ורק לאחר מכן את מורא האב: ״איש אמו ואביו תראו׳ (ויקרא יט,ג).

לעומת זאת, כאשר היא מציינת את חובת הכיבוד, היא מציבה קודם כל את האב ורק לאחר מכן את האם!
״כבד את אביך ואת אמך...״ (שמות כ,יב).

קידושין (ל:): ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקב״ה כיבוד אב לכיבוד אם״.

כלומר, התורה מגלה לנו שצורת הפנייה הרכה של האם לבנה, לא רק שאינה יוצרת זילזול של הבן באמו, אלא אדרבה היא גורמת שהבן יכבד את אמו, יותר מאשר את אביו, הפוקד עליו ומצווהו.

להלן שיחת טלפון של אישה "נכה רגשית":
השעה 9:30 בערב. הבעל סיים זה עתה שיעור 'דף יומי' או 'פגישה עם לקוח'. צילצול הטלפון: אישה: הי, מה קורה? בעל: בסדר. אישה: איפה אתה? בעל: בדרך הביתה. (איפה אני כבר יכול להיות?) אישה: אתה מתעכב? בעל: לא ממש לא אני בדרך. (נדמה לי שאמרתי לה קודם שאני בדרך...) אישה: כי אתמול התעכבת אחרי ה'שיעור'. בעל: כן, אבל עכשיו אני בא ישר הביתה (מה הסיפור שלה??) סוף שיחה.

להלן שיחה של אישה בעלת 'הבעה רגשית': צילצול הטלפון. אישה: הי מה שלומך? בעל: ב"ה בסדר. אישה: יצאת כבר? בעל: כן ודאי אני בדרך הביתה. אישה: איזה יופי! אני מחכה לך ל'קפה', התגעגעתי אליך, יש לי כמה דברים לספר לך ובכלל היום היה לי 'קטע' בעבודה שאני חייבת לספר לך... בעל: טוב בשמחה אני כבר מגיע... תרתיחי ת'מים. אישה: תודה, סע בזהירות...

שתי הנשים חפצות בדבר זהה לחלוטין!

שתיהן רוצות את חברתו של בן זוגן, לשתף אותו בקורות היום, לשוחח עימו ובמילים פשוטות לממש את הזוגיות שלהן.

מה שהאישה ה'שניה' אומרת בטבעיות מעוררת קנאה: "אני מחכה לך" "אני צריכה אותך". ה'ראשונה' לעומתה, עושה זאת סחור סחור. "איפה אתה?" "אתה מתעכב?" "אתמול התעכבת", כאשר כל רצונה הוא "תבוא כבר" "אני זקוקה לך". אבל אחת מן השתיים, או שהיא לא מודעת לצרכים הרגשיים שלה או שהיא מודעת והיא לא מסוגלת לומר אותן בפיה, או שתיהן גם יחד.

באיזו צורה יכנס הבעל הביתה, בכל אחת מהסיצואציות?!

בין הכלים שהכניס משה אל אהל מועד בפרשתנו, היה השולחן, שעליו ערך את לחם הפנים.

מהו לחם הפנים?

שפת אמת (תרמ"ח): "כדכתיב כמים הפנים לפנים (רק למי שהאמין בניסים הלחם היה נראה חם כיום הילקחו...).
הלחם הוא סמל צרכיו של האדם "ולחם לבב אנוש יסעד".
מה משתקף מהלחם?
הפנים שלך... הצרכים שלך...
אתה צריך ללמד ולשקף לזולתך מה הם "לחם הפנים" שלך מה הם צרכיך.

אבל אם אבקש את 'לחמי' אתבזה, אהיה 'נצרך', ירד ערכי בעיני בן הזוג שלי...

כתוב בפסוק הבא: "וישם את המנורה נכח השולחן".
אם השולחן משמש רק כנקודת ציון עבור המנורה, היה די לומר "וישם את המנורה מול השולחן". למילה 'נוכח' יש משמעות מיוחדת.
לאמור, המנורה נוכחת מול השולחן, הוי אומר הם מושפעים אחד מהשני.

ה'אור', מסמל את הקשר הטוב עם בן הזוג, בדיוק לשם כך תיקנו חז"ל את הדלקת הנרות בערב שבת!

ככל שניתן משמעות ל"פנים" שבלחם, כך לעומתם יאירו שבעת הנרות!

בהבעת צרכי ע"י שאתן להם "פנים". הריני מחזק ומהדק את הקשר הרגשי ואת החשיבות שיש לי אצל בן הזוג.

בן הזוג מרגיש שאני צריך אותו שהוא חשוב לי מאוד.

השולחן עשוי עץ אבל מצופה זהב - העץ הוא הצרכים שלי (חומר פשוט, לא נעים לחשוף אותו) אבל הוא מצופה בזהב (אני מראה בחוץ שאני בסדר גמור ולא צריך כלום)...

המנורה היא זהב טהור (מבפנים ומבחוץ), והיא מאירה על השולחן.

על ידי האור של המנורה, המימוש של הצרכים על ידי בן הזוג, הכל נהיה זהב טהור מבפנים ומבחוץ.




[1] שיחה של ראובן ברכץ עם עריכה ושינויים.