פרשת פקודי - עשיה עצמית עם ענוה

עשיה עצמית עם ענוה

עמ"י נמשל לסיירת מיוחדת מאד בעולם. סיירת עם קשר גם עם העליונים וגם התחתונים.

סוג של מסתערבים. הקב"ה לא יכל פשוט להוריד מלאכים שיפרסמו ויקדשו את שם ה' בעולם כי אז אתה מבטל את הבחירה החופשית ונגמר הסיפור..

אז הם נראים כמו בני אדם רגילים. צריכים לאכול/לישון/להתמודד עם דברים. הסתערבות מושלמת.

וכדי שהם גם ירגישו מסתערבים, הקב"ה השכיח מהם לגמרי את זה שהם מלאכים. לא מרגישים את זה ביום יום. צריך ללמוד ולהבין את זה.

רק מי שלומד ומחובר לתורה נזכר בזה מידי פעם. הצדיקים הגדולים כמובן חיים בתחושה של דבקות ושליחות וזה חי בהם. לכן גם מתפלק להם מידי פעם פה ושם ניסים כי הם "שוכחים" שהם פה בתוך החומר.

נשמה של מלאך זה שונה מנשמה של אדם. בני אדם צריכים 'מנוע' חזק יותר מה'מנוע' שיש למלאכים כדי להתמודד עם דברים כאן בעולם הזה. לכן נשמת ישראל נבראה ממקום יותר גבוה מנשמת המלאכים כי התפקיד שלהם בהכרח הרבה יותר קשה. לכן אנחנו בעולם הבריאה והמלאכים בעולם היצירה, כמו שאת המורה הכי טוב ויצירתי אתה תשים בכיתה הכי בעייתית.

אז זה מנוע מיוחד שמסוגל להיות בתוך החומר ועדיין לקדש שם שמיים ולא לשכוח את התכלית שבשבילה הוא הגיע.

חלק מה'מסתערבים' אומרים לעצמם שאם אני אגיע ממש לתוך הכפר, לתוך החומר, אני יכול להסתכן להיפצע להיחטף להיחשף... ולמות. אז הם הגיעו לאיזור של הקרב (שזה העולם הזה) ואז מתחבאים במחבוא ונשארים שם כל הפעולה. 

המחבוא הוא חשוב. קריטי. אפשר לישון שם בלילה, להגיע להצטייד, לקבל הוראות חדשות, להיזכר שאתה מסתערב אבל לא להשאר שמה כל הפעולה..

בית המסתור בעולם הזה זה בית המדרש (גם התפילה ולימוד התורה)

מי שלא נשאר בבית מסתור והולך לקדש את החומר, הולך לעבודה, לצבא ובאמת נטמע בתוך החומר, הוא עושה את התכלית שבשבילה הקב"ה שלח אותו לפה לעולם.

מי שאומר לא, זה מסוכן. אני יכול לעבור עבירות.. אני יכול ליפול... כן זה בסדר. אתה לוחם. בשביל זה באת.. בגלל שזה מסוכן.

אז לא יעלה על הדעת שלוחם יאמר שהוא לא יוצא לשדה הקרב כי הוא יכול להיפגע.. אבל בשביל זה אתה נשלח לשם. בשביל להפצע בשביל למות ובשביל לעשות את העבודה... זה מה שמסוכן בלהיות לוחם.

יעלה על הדעת שג'ובניק יתלהב מיזה שהוא לא נפצע בזמן שהוא כל היום יושב במשרד? הרי לא הסתכנת..

לבוא לעולם הזה לשבת בבית המדרש בלי לצאת, ואחכ להתלהב מזה שלא נפצעת, לומר בציבור שלי אין דתל"שים, אנחנו מקפידים על קלה כבחמורה. אבל זה כי אתם מתחבאים בבית המדרש. אתם מסתגרים בגטו. לא מתערבים בחומר. זה לא היה הרעיון שהקב"ה שלח אתכם לעולם.

יש בית מדרש שצריך להתחזק בו. אפשר גם כמה שנים לפני הפעולה, אבל התכלית עצמה היא לא להשאר שמה.

התכלית היא לצאת ולעשות!!

הניתוק מעולם המעשה שייך לגלות, מנגד, ההתחזקות המעשית היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה בארץ ישראל:

כמו שכותב הרב (אורות, אורות התחיה פסקה כז): "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.

רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה!


וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".


התקופה היחידה[1] שבה בני ישראל לא מתלוננים בתורה היא בפרשות של בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה לכסף, על לוחות הזמנים או על המבנה העתידי - מדוע?

הדבר מוזר שבעתיים, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן על כל דבר במדבר ועשה זאת כבר ביציאה ממצרים או רגע לפני מתן תורה.

מה קרה במשכן שגרם לתחושת השלווה?

התשובה היא, שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו.

כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה.

מי היחיד שכואב לו?

מדרש תנחומא (פקודי פרק יא): "... אמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו,

בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם.

ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר 'ויקם משה את המשכן'..."!

אפילו למשה רבינו בעצמו היה חשוב לעשות בעצמו משהו בשביל המשכן!

מהפסוק כאן של 'והוקם המשכן' לומד הרש"ר הירש על בית המקדש השלישי! לכן ההוראה הזאת חשובה מאוד לימינו כדי להבין את חלקנו בבניה שלו...

רש"ר הירש (שמות מ,יז): "... למדים אנחנו מספרי (במדבר ז,א) "שכל שבעת ימי המילואים" - כלומר, שבע פעמים - "היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו יום - כלומר, באחד לחדש ניסן - העמידו משחו ולא פרקו". מכאן ש"הוקם המשכן", הקמתו באחד בניסן היתה סופית ונועדה לאורך ימים.

כלום היה זה רמז אף לגבי המקדש, רמז המורה על עתידו: שייבנה שבע פעמים, ושבע פעמים - או יחליף את מקומו או ייחרב, - עד שיקוים דבר הנביא (ישעיה ב,ב-ג): 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם'.

אין לנו אלא להביע השערה זו בדרך שאלה ולהצביע על כך, כי מבחינה היסטורית עברו על המקדש שבעה גלגולי בנייה: במדבר, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון, בית שני - שכולם נסתיימו בחורבן, עד אשר באחרית הימים יקום ויעמוד לעד הבנין השמיני שאנחנו מצפים לו במהרה בימינו".

זאת אומרת שיש לנו חלק בעשיה של בית המקדש הקרוב...

גדעון הוא השופט היחידי שזכה להתגלות מלאך ה' המכינו לשליחותו.

גדעון שואל את ה': "ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו".

אומר המדרש (ילק"ש שופטים ס"ד): "ליל פסח היה אותו הלילה, אמר לו היכן הם הפלאים שעשה אלוקים לאבותינו בלילה הזה... הלא ממצרים העלנו: אמש קראנו את ההלל, והיה אבי מקראנו ואומר 'בצאת ישראל ממצרים'. אמר לו גדעון לקב"ה, אם צדיקים היו אותם, עשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו, כשם שעשית להם ניסים, כך עשה לנו נסים".

ואכן הקב"ה מבטיח לו ניסים: "אמר לו הקב"ה, חייך, סנגוריה על בני אתה מדבר. כדאי אתה שאדבר עמך, לך בכחך זה והושעת את ישראל".

אבל גדעון לא יושב רגל על רגל ומחכה שהקב"ה יכה את כל האויבים מסביב...

הוא עושה השתדלות גדולה: תרגילי טקטיקה מעולים - מפצל את הצבא לשלושה ראשים, עושה לוחמה פסיכולוגית עם רעש ואור מבלבל, מגיע בשעת חילופי המשמרות כשחלק עייפים וחלק עוד לא התעוררו... חוסם את נתיבי הבריחה של המדיינים...

כל זה למרות ההבטחה האלוקית!

כי על בני האדם להכין את הכלים כדי שהקב"ה יצוק לתוכם את ניסיו.

רק צריך להיזהר שהעשיה לא תביא אותך לידי גאוה...

ליקוטי הזוהר: "סביב ליה איניש בהאי עלמא וסביר דיליה הוא" (אדם מסתובב בעולם וחושב שהוא שלו...).

לכן ממשיך המדרש: "אמר ליה: עסוק בידיך, ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימותו".

אתה עושה אבל בעצם הקב"ה הוא שמעמיד את כל העולם על מכונו, אז על מה תתגאה?!?

כתב רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה בחצות.

גזרה חוכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלושים יום מעט מעט, שלא ירגיש מלאך פלוני הס"מ ולא יקטרג".

החיד"א ('חומת אנך' פרשת בא, שמות י,ב): "ראיתי בנימוקי רבנו אליעזר מגרמיזא שכתב: "ולמען תספר באוזני בנך" – גימטריה "זהו 30 יום לפני הפסח". ורמז הוא, שצריך אדם להגיד לבניו ולבני-בניו, שלכל אדם מישראל, בכל שנה, שלושים יום האלה הם גאולת מצרים בעצב, שמוציא נפשם מהסיטרא אחרא... וכאן נרמז העניין יקר הערך שכתב מורי-זקני בספרו חסד לאברהם".

אותו דבר בעבודת ה' – אתה עובד קשה כל השנה ובניסן הקב"ה בא ומפנק אותך...

---

[1] הרעיון הובא ע"י הרב אבינדב אבוקרט ע"פ שיחות הרב זקס.