Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

פרשת וישב וחנוכה – עזים בקדושה

עזים בקדושה


בראשית (לט,י): "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה".

אלשיך הקדוש (משלי ט'): רבים מקשים מדוע נשתנה יצה"ט מיצה"ר. יצה"ר בא פעמים רבות אל האדם הומה ודוחק ולא ינוח עד אשר יפול אצלו, לא כן מעשה יצה"ט, אלא בא פעם אחת או פעמים ודיו, אם היה מעשהו של יצה"ט כמו יצה"ר היינו שומעים לו ואפילו עוד יותר מהיצה"ר, ומדוע אין דרכם שוה?
אלא, אנו רואים בעולם המסחר, דהסוחר המביא למכור סחורה טובה כמו מרגליות ואבנים טובות, אין הוא צריך להטריח עצמו לפתות את לב הקונים בדברים רבים, כי יודע בעצמו אשר ודאי ימצא קונים רבים על סחורתו הטובה, ואם לא ימכר כאן ימכר במקום אחר, לא כן הסוחר הבא עם סחורה רעה הוא מוכרח לפתות לב הקונים ברוב דברים, ומשתדל בכל מאמצי כחו עד שימכור, זאת אומרת דבר טוב לא צריך שיכנוע, דבר רע צריך שכנוע.

כמו כן, היצה"ט בא לאדם עם סחורה טובה, להדבק בה' הטוב והמטיב ולעסוק בתורה היקרה מפז ופנינים, אשר היא חיינו ואורך ימינו בעוה"ז ובעוה"ב, לכן דבריו מעטים הם, ומי האיש החפץ חיים ישמע אליו, לא כן יצה"ר בא לאדם עם סחורה רעה וסם המוות ומי שוטה ופתי ישמע אליו לכן בא פעמים רבות עד שמרבה להם חשק רב לקנות סם המוות ולכן את העבירות עושים בשמחה ובחשק גדול משא"כ את המצוות.

אומר ה"שער בת רבים": יוסף הסתפק האם מה שאשת פוטיפר מציעה לו יש בזה מצוה או עבירה. האם זה בא מהיצר הטוב או מהיצר הרע, שהרי אמרו חז"ל דאשת פוטיפר כוונתה היתה לשם שמים כי ראתה בכוכבים שגדולה עומדת לה מיוסף.

אמנם כשראה יוסף שהיא משכנעת אותו יום יום הבין שזה מהיצר הרע שדרכו לשכנע את האדם לקנות את הסחורה הרעה שיש לו. וזה מה שאומרת התורה "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" לכן "לא שמע אליה".

מסופר על הגאון בעל "הלבוש" שזכה לחבר את חיבוריו הנפלאים בזכות מעשה שהיה:
פעם אחת בימי בחרותו עמד בנסיון גדול כאשר בא אל דוכסית אחת כדי למכור לה סחורה. כאשר נכנס לביתה פיתתה אותו הדוכסית לדבר עבירה. הבית היה סגור ומסוגר ולא נשאר שום פתח פתוח שדרכו יכול היה להמלט. האפשרות היחידה שנותרה לו היתה לעבור דרך מקום שהיה מטונף ביותר. אעפ"כ הוא לא מנע את עצמו מלנוס דרך אותו מקום, לכלך את בגדיו ויצא משם בשלום, וזיכו אותו מן השמים לחבר אח"כ את ה"לבושים"[1].

רבי חזקיהו מדיני בעל ה"שדי חמד" סיפר פעם לאחד מבאי ביתו שבצעירותו לא הצטיין בכשרונות מיוחדים. מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר, בגלל מעשה שאירע לו וכך הוא סיפר:
בהיותי אברך צעיר, למדתי בכולל אברכים, שהחזיק גביר גדול בביתו על חשבונו. לא נמניתי אז על בעלי הכשרונות הגדולים שהיו בכולל, אך שקדתי על תלמודי ועשיתי חיל. אחד מבני החבורה שקינא בי, יזם עלי עלילה שפלה. הוא שיחד את המשרתת הערביה אשר היתה באה בכל בוקר לנקות את בית המדרש, שתוציא עלי שם רע, ותפרסם ברבים שכאשר היא משכימה לבוא לביהמ"ד ע"מ לנקותו אני מפתה אותה למעשים לא צנועים. ואכן בוקר אחד הגיעה המשרתת, ומיד בכניסתה לביהמ"ד הרימה קול צעקה והאשימה אותי בהתנהגות בלתי צנועה. מיד התקהל שם קהל רב והאשימו אותי בצביעות, חירפו וגידפו אותי והיה חילול ה' גדול מאד. לא יכולתי לשאת את הבושה האיומה ונאלצתי לברוח משם. ראש הכולל לא האמין לדברי הערביה ופיטר אותה ממשרתה.
לאחר תקופה מסוימת כאשר כלו דמי השוחד מכיסה, באה אלי הערביה והתחננה לפני שאסלח לה, על העוול הנורא שגרמה לי. היא הבטיחה לי, שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת ותאמר שהיתה זו עלילת שוא, וכי אחד האברכים שיחד אותה בממון, כדי שתפרסם את העלילה. והוסיפה ואמרה: הואיל ופרנסתה אינה מצויה בידה היא מבקשת ממני שלאחר שהיא תטהר את שמי, אבוא ואשתדל למענה אצל בעה"ב שיחזיר אותה לעבודה.
ברגע זה, אמר בעל ה"שדי חמד" זצ"ל, עמדתי בפני התלבטות נוראה: מצד אחד שמחתי על ההזדמנות אשר לה יחלתי כל הזמן ששמי יטוהר מהאשמה הנוראה, והכל יבוא על מקומו בשלום, וכמעט נעתרתי לבקשתה. אך באותו רגע צצה בי מחשבה הפוכה. הרי חילול השם גדול כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול ה' אודות התנהגותו המבישה של האברך, ולו עצמו יגרם עלבון נורא. מוטב א"כ שאמשיך לסבול חרפתי בדומיה עד יעבור זעם, ובלבד שלא לעורר מהומה מחדש. ההתלבטות היתה קשה מאד, המחשבות התרוצצו במוחי ובכל רגע שיניתי דעתי. עד שהחלטתי לפנות אל המשרתת ולומר לה: מה שהנך מבקשת שאשתדל אצל בעה"ב למענך, מסכים אני לעשות. אולם אני אוסר עליך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה!
באותה שעה שקיבלתי את ההחלטה הקשה אשר עלולה היתה לסכן את כל עתידי בעולם התורה – סיים בעל ה"שדי חמד" – הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי. במקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי - זכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאתני עד הלום.

בית הכנסת בית הרמב"ם זה הבית כנסת הכי קרוב בעולם לגבעת התיתורה המזוהה לפי חלק מהחוקרים כמקום החשמונאים!

הרב עמאר שליט"א: גם בני חשמונאי הצדיקים וחבריהם עמדו בנסיונות דומים לאלו שבהם עמד יוסף הצדיק. נסיונות הכוללים פיתויים גדולים מחד גיסא, ואיומים קשים ומרים מאידך גיסא.

גם אליהם באו היונים בכל מיני פיתויים (כמו אשת פוטיפר), ובנו גשרים ובתי מרחצאות, שוקים ובתי טרטיאות וקרקסאות וכו', שהם דברים המושכים לבו של אדם, ואמרו להם שכל רצונם לחיות עמהם יחד באהבה ובשלום. אלא שלצורך זה דרושה תרבות חדישה ומתקדמת, שתגשר על הפערים שבין שני העמים, היא תרבות יון הידועה לשמצה.

וכשראו היונים שלא די בדרך זו כדי להטות את לב העם אחריהם, אז לא נמנעו גם מדרכים אחרות שונות ומשונות, כמו שמתואר כל זה בדברי רבותינו ז"ל, עד שהגיעו גם לגזור גזירות מפורשות שכל הלומד תורה, וכל המקיים את דת ישראל אחת דתו להמית.

אמנם היו מתיונים שחלקם הסתנור מהברק החיצוני, הנראה לכאורה בתרבות קלוקלת ומופקרת זו, וכל שבהפקירא ניחא ליה, בחר לו דרך זו. וחלק מהעם הלך אחריהם מתוך פחד מגזירותיהם הקשות. וכלל עם ישראל עמדו במבחן קשה ביותר, בדומה למצבו של יוסף שיש פיתויים מצד אחד וסכנה מצד אחר.

וגם כאן בעיני המכבים הקדושים נצטיירו אותם דמויות מופלאות של האבות הקדושים, ושל יוסף הצדיק וכל קדושים עמו, עם כל מעשי גבורתם ועוז רוחם, ולא שתו לבם לפיתויים ולברק החיצוני, גם לא נרתעו מהפחד והסכנות, רק אחזו את אומנות אבותם בידם, הלא היא המסירות נפש הנפלאה על שמירת חוקי התוה"ק ומצותיה, שעוברת כחוט השני מאברהם ויצחק ויעקב ויוסף, וכן בכל דור ודור, והחליטו לעמוד איתנים כחלמיש צור מול כל נסיונות היונים, ויצאו להלחם מלחמת קדש נגד תרבות אנשים חטאים, והנושאים את דגלה של יון האדירה.

גם אם זה נראה יותר כהתאבדות המונית מאשר מלחמה. מפאת חולשתם של החשמונאים מול עוצמתם האדירה של היונים, מ"מ אמרו מוטב למות בקדושה וטהרה על קיומה של תורה וקידוש השם, מאשר להתקיים על חורבנה של התוה"ק, ומשהלכו שלא כדרך הטבע ומסרו נפשם על קידוש ה' ממש, בלי שום חשבונות, אז התחולל הנס הגדול והנפלא, ברחמי הי"ת המרובים, שנתן גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים. ומה שנראה מתחילה כדבר מגוחך, נהפך לחזיון נפלא ומרהיב מאין כמוהו. ונקבע לאות ולמופת לדורות עולם.

גם בזמן הזה עדיין אנו זקוקים לאותה מסירות נפש, שאמנם החשמונאים הכניעו את היונים, אך תרבותם עדיין מצויה בעולם.

הרב בניהו שמואלי:

כתב מו"ר הבעש"ט זיע"א שעד חנוכה עדיין אפשר לעשות תשובה, היות וידוע שהתשובה היא בעולם הבינה, וחנוכה הוא בהוד, ואיתא בזוה"ק "דאימא עד הוד איתפשטא", ולכן אימא שהיא בחינת התשובה, עד "הוד" איתפשטא, שזהו חנוכה בבחינת ההוד, וביוה"כ עולים לבינה וזוכים שם למעלה לתשובה, וזה למי שזוכה לעלות, אבל בחנוכה אימא עצמה יורדת למטה להאיר לנו. ביום הכפורים אנחנו הלכנו לבית המקדש, בחנוכה בית המקדש בא אלינו לתוך הבית, מדליקים המנורה בבית שלנו, גם החלשים שלא עלו מעצמם יוכלו לחזור בתשובה שלמה, והיא יורדת ומאירה כדי לברר ולהוציא את כל הניצוצות מן הקלי', ולהפריד אותנו מהקלי', ולכן כל הפתילות והשמנים כשרים לנר חנוכה שלא כמו בשבת, כיון שבימי חנוכה כל נשמה יכולה להידלק על ידי האור הגדול שמאיר בה.

וביום החנוכה הכל ניכר, הרי בכ"ה באלול נברא העולם, ובחודש השלישי הוכר העובר, וזה ביום כ"ה כסלו, כי בחנוכה הוכר העובר, ויש בזה רמז בפרשה של יהודה ותמר כלתו, יהודה לא הכיר אותה כי היא היתה צנועה מאוד, ואמרו לו לאחר ג' חדשים זנתה תמר, ויאמר הוציאוה ותישרף, ואז לא ביישה אותו, אלא אמרה להם למי החותמת וכו'.

רבותינו דורשים, "יהודה" - זה שם הוי"ה ב"ה, "זנתה תמר כלתך" - זו כנסת ישראל, "ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף" - תוציא נרות חנוכה לבחוץ ותדליק אותם!

מובן עתה מה שהיה עושה הכהן הגדול ביוה"כ, שהיה מזה אחת למעלה ושבע למטה, כי אחד למעלה, כנגד אימא, כי הכהן הגדול היה מושך השפע מלמעלה מהבינה לז' ספירות תחתונות, וזהו כנגד ח' ימי חנוכה, א' למעלה ושבע למטה, כי אנו ממשיכים שפע מהבינה לז' ספירות תחתונות כל יום ביומו.\

רמזו רבותינו על זה – תשב אנוש עד דכ"א בגימ' כ"ה, רמז שאפשר לשוב בתשובה עד חנוכה שהוא בכ"ה כסלו.

"סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת", ר"ת חנוכה, לרמוז שבחנוכה הוא זמן הסליחה, ויש לעשות תשובה, כי הוא הזמן האחרון להפוך ולשנות את גורלו לטובה ולברכה ולבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות.

מיתוק הדינים נרמז ג"כ בתיבת חנוכה, והוא אותיות נ"ו ה' כ"ח, והרמז הוא כי ה' פעמים נ"ו בגימ' פ"ר, כמנין מנצפ"ך, והוא נמתק ע"י כ"ח ימינך ה' נאדרי בכח[2].


לכן צריך מאד להתלהב כשמדליק נר החנוכה שממשיך אותו אור אלהי על כל העולמות ואומרים עליו "אשרי העם שככה לו" אשר"י ר"ת רשפי אש שלהבת י"ה. הע"ם ר"ת הדלקה עושה מצוה. שככ"ה ל"ו, שככ"ה ל"ו גימ' ל"ו נרות, וא"כ יש הוכחה שה' אלהיו.

אור החנוכה מזכך ג"כ את גופו של האדם ומגרש ממנו התאוות הגשמיות, כי האור מגרש את החושך שהוא הגוף. וידוע הוא ש'חנוכה' גימ' 'גוף', וזה נעשה ע"י התשובה שאנחנו עושים עתה בחנוכה. כי שמונה ימים אנחנו מדליקים "נר חנוכה" וא"כ נר חנוכה כפול שמונה ס"ה בגי' תשובה, תפלה, צדקה מעבירים את רוע הגזירה, בדיוק וזה פלא.

א"כ מי שידקדק במצות החנוכה ויזכך הנרנח"י שלו, יזכה להאיר אור גדול בנשמתו בימים הללו. וידוע שהיונים רצו לאבד מאיתנו האור של הנרנח"י שכן גזרו חדש שבת מילה בגי' נפש רוח נשמה חיה יחידה בדיוק, וזה פלא.





[1] בגירסה אחרת: יום אחד הצטרף לישיבת מאקוב בחור צעיר לימים בשם יצחק קראקובסקי מהעיר לאדז' שלימים התפרסם בהערצה ובחיבה בקרב חסידי ברסלב בכינוי "רבי יצחק'ל אוטוואצקער". היה זה בחור צעיר מאד ביחס לגילם של שאר בני הישיבה – הוא היה רק כבן שש עשרה. אך למרות גילו הצעיר נודע לעילוי גדול ומוצלח, עד שראש הישיבה התבטא עליו בהתפעלות שאין לו עוד מה לחדש לבחור הזה. ר' יצחק'ל התברך גם בזיו פנים מרשים במיוחד, פניו היו מאירות וזורחות ומצחו גבוה ומבהיק. דמותו האצילה כבשה את לבם של רבים וטובים.
בעת ההיא לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיעו הורים רבים לישיבה כדי להשיב את בניהם הביתה ברצותם כי ישהו במחיצתם בימי המלחמה הקשים. גם אביו של ר' יצחק'ל הגיע, אך כולם נדהמו למראה פניו של האב. בעוד ר' יצחק'ל גבה קומה היה ובעל פנים מעודנות ומאירות היה אביו אדם גוץ וגוון פניו שחור כפחם. קשה היה להעלות על הדעת כי אכן אביו הוא של יצחק'ל יפה התואר.
למראה ההשתוממות סיפר האבא את סיפורו: "משפחתי 'דנן' מיוחסת לגאון רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים". הסיבה לכינוי "בעל הלבושים" מקורה במעשה נורא שאירע לר' מרדכי. יפה מראה היה ר' מרדכי כשם משפחתו: "יפה" [ואף יתכן שמשום כך כוּנה בשם משפחה זה]. פעם אחת הגיע לידיו נסיון קשה כדוגמת זה שאירע ליוסף הצדיק. ר' מרדכי ראה תהום של ביוב פעורה לפניו והחליט בו ברגע כי מוכן הוא ומזומן למסור נפשו ולא להישמע לדברי הפיתוי. הוא קפץ פנימה וכל בגדיו של ר' מרדכי היו מטונפים, וכראות הערלים זאת הניחו לו לנפשו וכך ניצל מהעבירה. מאותן מי השופכין נתטנף ר' מרדכי עד לשד עצמותיו וכל עשרת הבגדים בהם היה מעוטף הזדהמו, וריח רע עלה מהם אך לבו ונפשו ניצלו ונשארו נקיים וטהורים.
בזכות עמידתו בנסיון הקשה בגבורה ובמסירות נפש להימלט מפח יוקשים שטמן לו יצר הרע זיכו אותו מן השמים להאיר עיני ישראל בעשרת ספריו אשר יכונו כולם בשמות "לבושים" כנגד אותם עשרה לבושים שניטנפו ואשר בזכותם ניצל מן הנסיון הקשה. באותה שעה נשא ר' מרדכי תפילה השמימה וזו היתה בקשתו: "אנא, ריבון העולמים עשה שעשרת הדורות שייצאו ממני יהיו מכוערים למראה כדי שלא יגיעו לידי נסיון בשל יופיים".
"עשרת הדורות הסתיימו אצלי" סיים האבא את הסיפור "ומיצחק'ל מתחיל הדור האחד עשר, תואר מראה הפנים של הסב הקדוש שב ונתלבש איפוא בצאצא זה".

[2] עיין בנתיבות שלום חנוכה עמ' מה.