חינוך על ידי דוגמא אישית
בראשית (לט,יא-יב): ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה
וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם
בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב
בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".
גמרא (סוטה לו:): ״תנא דבי ישמעאל: אותו היום
יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה:
אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה: ״ותתפסהו בבגדו לאמר...״ - באותה שעה באתה
דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד
ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?!״.
הפירוש הפשוט הוא שהוא ראה בעיני רוחו את אביו מוכיח אותו, אבל יש פירוש
מאוד עמוק – שכשהוא בא לעשות עבירה ח"ו עמדה לנגד עיניו דמותו של אביו
והתנהגותו וזה השפיע עליו לחדול – כי אין דבר יותר טוב בחינוך מאשר דוגמא אישית[1]!!!
הרב קוק (אדר היקר עמוד לה): "חכם גדול אחד, גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו, יפעל במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות".
"מעשיהם של צדיקים הם לעולם מחאה חיה, נגד זוהמתה של המחשבה הרעה של שכחת ה'" (שם עמוד נ').
מרן החיד״א פירש את הפסוק (מלכים א' א,ז):
"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" - לאחר
שהפסוק מספר על מעשיו השלילים של אדוניהו בן חגית, המתנשא לומר כי הוא ימלוך,
מציין הפסוק בביקורת, כי העובדה שהיה לו אב כה גדול וקדוש, כמו דוד המלך, לא
העציבה אותו מעולם לבוא ולשאול את עצמו: "מדוע ככה עשית"? וכדומה.
כלומר, הפסוק מציין כי בניגוד ליוסף הצדיק, אשר נרתע לאחוריו לאחר שדמות
אביו נגלתה לו בחלון, הרי אדוניהו לא התרשם מדמות אביו, אשר אותה ראה מידי יום
ואשר אמורה היתה לעצור אותו ולבלום את התדרדרותו.
הש״ס והזוה"ק מלאים דוגמאות על לימוד חכמה מתוך מעשה שהיה:
גמרא (ברכות ג.): "תניא, אמר רבי יוסי: פעם
אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא
זכור לטוב, ושמר לי על הפתח, (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי. אמר לי: ׳שלום עליך,
רבי׳. ואמרתי לו: 'שלום עליך רבי ומורי׳.
ואמר לי: ׳בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו׳? אמרתי לו: ׳להתפלל׳. ואמר לי:
׳היה לך להתפלל בדרך׳. ואמרתי לו: ׳מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים׳.
ואמר לי: ׳היה לך להתפלל תפילה קצרה?׳״.
בדברים אלו מפסיק רבי יוסי את הדו-שיח, ואומד לנו ולכל הדורות: ״באותה שעה
למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה (מפני הסכנה). למדתי שמתפללין
בדרך. למדתי שהמתפלל בדרך, מתפלל תפילה קצרה״.
רבי יחזקאל לנדא, בעל ה״נודע ביהודה״, שואל בספרו הצל״ח[2]
על מסכת ברכות:
מדוע אומר רבי יוסי, כי הוא למד מאליהו הנביא שלושה דברים, והרי אליהו
לימדו רק שני דברים - שחובה להתפלל אף בדרך, וכי התפילה יכולה להיות קצרה?
אמנם רבי יוסי אומר: ״למדתי ממנו שלושה דברים״. הוא מדייק ואומר ״ממנו״, ולא
׳מדבריו׳ - שכן כוונתו לומר, ממעשיו של אליהו הנביא למדתי, מהתנהגותו הסקתי כיצד
יש לנהוג הלכה למעשה.
הלא רבי יוסי מספר: ״בא אליהו הנביא, ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי תפילתי״
- הוא לא נכנס! למרות היותו מלאך צבאות, ובוודאי בשל מעלתו ודרגתו היתה נותרת
החורבה על תילה כל עת היותו בתוכה, כפי שסיפרו חז״ל (תענית כא.) על נחום איש גמזו
שהיה דר בבית רעוע, וכשביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ולאחד מכן לפנות את הכלים, אמר
להם: ״בני, פנו את הכלים ואח״כ פנו את מיטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין
הבית נופל״.
״באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים״. הדבר הראשון: ״שאין נכנסין לחורבה״.
׳הלכה זו למדתי׳ אומר ר' יוסי ׳מהתנהגותו של אליהו. בהמשך הוסיף אליהו הנביא ואמר
לי שני דברי חכמה, שגם מהם למדתי שתי הלכות׳!!!
אליהו הנביא, לא רק לימד מה לעשות - הוא גם נתן דוגמא!
זוהי שיטת החינוך הנאותה כי לא ניתן לחנך ולהשפיע אלא במעשים ובדוגמא
אישית!
גמרא (סנהדרין יא.): ״מעשה ברבן גמליאל שאמר:
השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד. עמד
שמואל הקטן ואמר: ״אני הוא שעליתי שלא ברשות. ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה
למעשה הוצרכתי״.
אמר לו: ״שב! בני, שב! ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך אלא אמרו חכמים
אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה״.
מוסיפה הגמרא ואומרת: ״ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא
הוא דעבד (שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו - רש״י).
כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום יצא. עמד רבי
חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בר רבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה
הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל (ח"ו שאוכל שום אלא כדי לא
לבייש).
״ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר. דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית
מדרשו של ל מאיר, אמרה לו: רבי! אחד מכם קדשני בביאה! עמד ר' מאיר וכתב לה גט
כריתות ונתן לה. עמדו כתבו כולם ונתנו לה.
"ור' מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה?
משכניה בן יחיאל, דכתיב (עזרא י): ״ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא
אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת״
(אמר בלשון רבים למרות שזה לא הוא עשה), ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע,
דכתיב (יהושע ז): ״ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך למה זה נפלו פניך - חטא ישראל״. אמר
לפניו: רבש״ע! מי חטא? אמר לו: וכי דלטור (רכיל) אני? לך הטל גורלות! ואיבעית אימא
ממשה, דכתיב (שמות טז): ״עד אנה מאנתם״ (למרות שרק חלק מהעם יצאו ללקוט ולא
כולם)".
אף אם אין לנו לסמוך על עצמנו ודרושה לנו הוראת גדולים בכדי לאמת מידה
כזאת, מכל מקום תמוה: מדוע חוזרת הגמרא אחר השתלשלות הלימוד עצמו, שכל אחד
למד מהקודם לו בזמן ובמעלה עד יהושע בן- נון או משה רבינו ששמעו מפי הקב״ה בעצמו -
הרי אפשר לנו ללמוד מראיה אחרונה - מדברי התורה הקדושה עצמה, ומה, איפוא, רוצים
חז״ל ללמדנו מכל אריכות הדברים?
אומר בעל ״ואני תפילה״ (חלק ד עמוד קצו) כי אדם
לומד יותר להיטיב דרכיו ולפשפש במעשיו בשעה שרואה לפניו דוגמא חיה של אישיות נעלה
ומרוממת. היא מעודדת בו רגשות חבויים ומחייבת אותו לנהוג כמותה, יותר מהעובדה שכך
גם נהגו אישים רמי מעלה בדורות קודמים.
אדם מסוגל להדמות יותר למי שקרוב אליו ומכירו
ממי שאינו מכירו, כי אז האדם יכול להתחמק בטענות אין ספור - אינני מסוגל או אין
באפשרותי להשתנות, וכדו'.
לכן הגמרא מספרת שכל אחד למד ממישהו שהיה יחסית קרוב אליו כי ככה עובדת
דוגמא אישית!!!
לסיכום: אם אתה רואה בעיה באנשים הקרובים אליך –
תבדוק איך אתה יכול להשתפר במידה הזאת בעצמך!
בעל שם טוב (בראשית קכה): "שמעתי בשם מורי
זלה"ה ביאור משנה (אבות ד,א) 'איזה חכם הלומד מכל אדם' על פי משל, המסתכל
במראה יודע חסרונו כו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו כו' ודפח"ח
(תוי"י פקודי דע"ז סע"ד)".
אצל אנשים אחרים זה טיפ, אצל הילדים שלך זה ממש מהותי!
פעם אחת הגיע ר' אלחנן וסרמן
הי״ד, ראש
ישיבת בראנוביץ' אל עשיר גדול, אחד מנגידי הבנק המרכזי, בכדי לאסוף כסף לישיבה.
כאשר הגיע לביתו, הוא נכנס דרך
המרפסת האחורית, דפק בדלת וביקש לקרוא לבעל -הבית.
כאשר ראה העשיר את ר׳ אלחנן, מיד
רץ אליו וזירז אותו להיכנס מהכניסה הראשית, אבל ר' אלחנן סירב כשהוא מסביר שנעליו
מלאות בבוץ, וזה לא נעים, הוא לא רוצה ללכלך, השטיחים יקרים מאד.
ביקש בעל - הבית מר׳ אלחנן
״תמתין רגע״, ולאחר מספר דקות חזר העשיר, לבוש במגפיים, יצא החוצה ועשה עם הרב
סיבוב, תוך כדי הליכה מכוונת בתוך הבוץ אל עבר הכניסה הראשית.
נכנס העשיר יחד עם הרב לתוך הבית
וקרא לכל בני הבית שיבואו משום שגדול הדור הגיע, ומיד פנו שניהם הישר לתוך הסלון
המפואר. התחיל העשיר לנקות את מגפיו בשטיחים וביקש מהרב שיעשה כמוהו. העשיר כיבד
את הרב בכל מיני גינוני כבוד שבעולם, ולבסוף שאל, ״כמה תרומה הישיבה צריכה?״, השיב
ר׳ אלחנן ״עשרת אלפים רובל״, בלא אומר ודברים נתן לו מאה אלף רובל.
הרב הודה לו מאד כמובן, ובדרכם
החוצה שאל את העשיר, ״תסביר לי רק מה כל העניין הזה עם המגפיים והבוץ?״, השיב
העשיר, ״בני ביתי רואים במשך עשרים וארבע שעות ביממה רק עם אנשי עסקים, הרי אני
נגיד הבנק המרכזי, כולם מדברים איתי רק על כסף, הדבר הכי חשוב כאן זה כסף. כאשר
אנשי עסקים באים אלי הם לא עושים חשבון של בוץ ולכלוך, אלא מפאת כבודם הם נכנסים
בדלת הראשית. הם גם לא לוקחים בחשבון הפסד כספי מצידי, כי אני יכול לקנות שטיחים
חדשים בקלות רבה.
ואילו אתה, כבוד הרב, מגיע עם
חשבונות ושיקולים של בין אדם לחברו, ונכנס דרך המרפסת כדי שחלילה לא תזיק לי. אבל
כבוד הרב, מה בני הבית מבינים? שתורה זה מהצד, מהמרפסת, ועסקים, כסף, זה מהדלת
הראשית.
אצלי זה לא כך, אני מחנך אותם
שתורה זה מהדלת הראשית, וכבוד הרב יכנס עם חצי מטר בוץ לסלון היוקרתי ואני איתו
ביחד״.
ענה ר׳ אלחנן, ״בזכות זה, אני
מברך אותך ששלושת הבנות שלך יתחתנו עם תלמידי חכמים גדולים״, ובאמת שלושת בנותיו
התחתנו עם תלמידי חכמים גדולים שנעשו ראשי ישיבות.
יסוד גדול בחינוך הוא: מה
שהילדים רואים בבית - אותו הם מבינים ׳שהוא הדבר החשוב בחיים" ולא מה שאנו
אומרים ומנסים ׳לשכנע׳ אותם שהוא הכי חשוב!
[1] האור החיים הק' על הפסוק (ויקרא יט,ג): "איש אמו ואביו תיראו, טעם סמיכות מצוה זו
למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה
לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' (בראשית מט,כד), כי כשתקפתו
אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי
וגו', ושמעתי משם אנשי אמת, כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל
התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות, איש אמו ואביו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו
יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש".
[2] רבה של פראג במאה ה-18 חיבר
את הציון לנפש חיה על שם אמו חיה ע"ה. ואת הנודע ביהודה ע"ש אביו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!