הצליחנו, הצליח אמונתנו, הצליח עמונתנו
בגירוש הקודם בעמונה הייתי על אחד הגגות, לעולם לא אשכח את התסכול מכך שמי שמרביץ למטה
ליהודים שישבו שם כבולים אחד לשני ללא יכולת להתגונן אלו אנשים שאך לפני כמה ימים
מסרו את הנפש בשביל לשמור עלי מפיגוע וזה בטח גם מה שהם יעשו לאחר הגירוש.
אנחנו לא בפוגרומים בקישינב או בפרעות במלאח
במרוקו, אנחנו בארץ ישראל! אלו חיילים ושוטרים של מדינת ישראל ריבונו של עולם!
גם עכשיו
כשיש גזירה באוויר על גירוש נוסף (לא תקפ"צ) של תושבי עמונה הצדיקים, התסכול
הזה שב ועולה.
הרב אביעד מושקוביץ: בבריחתו של יעקב מפני עשו אחיו הוא בונה מצבה (בראשית כח,יח).
כעת, אחר שנים ארוכות של בניית משפחתו
לתפארת, עושה יעקב את דרכו חזרה.
בדרכו - מצווה עליו הקב״ה לסור לאותו
מקום מקודש, "קום עלה בית אל ושב שם" והפעם - דווקא לבנות שם מזבח: "ועשה שם מזבח לאל הנראה
אליך".
מדוע
נצטווה יעקב הפעם לבנות דווקא מזבח, ומהו ההבדל בין מזבח ומצבה[1]?
מדוע ציוה
יעקב את בניו - "הסירו את אלהי הנכר אשיר בתוככם", האם היה חשש שעבדו
עבודה זרה חלילה?
מדוע הפסוק
משתמש בלשון רבים: "ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו
האלהים"?
ירושלמי (ע"ז
ד,ד): "אמר רבי יוחנן מצבה - כל שהוא יחידית, מזבח - כל שאבניו מרובות"
כלומר, מצבה בנויה מאבן אחת, ומזבח הוא איחוד של כמה אבנים שונות.
בספרי
(שופטים קמו) מבואר שהמצבה היתה אהובה בימי האבות ומכל מקום עכשיו שנאה
הקב"ה.
הרב קוק (מדבר
שור הדרוש התשיעי) ממשיל את עבודת המצבה לעבודת השם באופן יחידני בדרך מיוחדת.
לדעתו דרך זו היתה אכן מתאימה לאבות
שהרי כל אחד היה יחיד וייצג דרך ייחודית בעבודת השם.
אך מעכשיו שנתחלק עם ישראל לי"ב
שבטים, וכל אחד בסגנונו הייחודי מהווה רק חלק מצורת
העבודה, נדרש ללא ספק שילוב של כל אופני העבודה, דוגמת המזבח המורכב
ונבנה מאבנים שונות שכל אחת נצרכת לבניין השלם.
ציוויו של יעקב להסיר את 'אלוהי הנכר' ניתן להתפרש כציווי להסיר את ה'פרודיות' (נכריות -
התנכרות).
כלומר להסיר את המשיכה להדגשת הגוון
המיוחד בעבודת השם כדבר עצמאי 'על חשבון' גוונים אחרים.
"כי שם נגלו אליו האלוהים"
- לראשונה נגלו ליעקב בחינות רבות ושונות של עבודת אלוקים המתאחדות ובונות מזבח
שלם לעבודת השם.
ניתן כעת גם לשער מדוע נתעכבה לידתו
של בנימין, שצבע מפה שלו דומה לי"ב הצבעים (במדבר רבה, במדבר פרשה ב).
לידת בנימין המאחד וכולל את י"ב
שבטי-יה מגיעה רק אחרי הסרת אלוהי הנכר וחיפוש הדגשת הגוון הספציפי, ועקב בניית
מתווה של 'עבודת המזבח' - עבודת ד' ייחודית ומאוחדת.
הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור עם יעקב אבינו של איחוד
האבנים לאבן אחת את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים
(כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה
בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות.
אבל כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך
יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!
הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה לעצמה אבל א"י
מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!
מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ
לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין
יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא
היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן
גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין,
ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד
בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא
מרדכי משבט בנימין.
באדיר במרום (עמ' 232 בהוצאת כולל 'מבקשי השם') מבאר הרמח"ל שרשב"י יכל
להוריד שפע עצום מהשמים ע"י חיבור של "אלה" ו"מי"
(אלקים) רק לאחר שכל החבורה הקדושה עבדה ביחד כל אחד לפי הספירה שלו!
עם ישראל זקוק לכל הזרמים, כל העדות,
וכל השבטים כדי להתקיים!
לא מוציאים מעמ"י אף אחד!
באחד הפאנלים שהשתתף בו הרב מניטו, הכריז יהודי צרפתי אחד: ״קודם כול אני אדם, אחר כך
צרפתי ובסוף יהודי״! השיב לו מניטו: "זה בסדר. הרי בעברית קוראים את זה הפוך...״.
כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו
מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח
ממושכות עם אדם אשר הוחרם על יד הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב
והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע.
ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״.
הרב קוק מסביר
שכאן בארץ ישראל יש מצב שזרם אחד יחליט להרוס דברים של זרם אחר, אבל מעל
לחשבונות הקטנים בעצם שני הזרמים עוסקים בבניין המזבח כל אחד מהצד שלו.
אורות (ישראל
ותחיתו, כז. שמונה קבצים, קובץ ה, קכא): "שִׁכְחַת הַשְּׁבָטִים לְיִחוּסָם הִיא הֲכָנָה
לְאַחְדוּת הָאֻמָּה.
עַל-יְדֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁל חִלּוּק
הַשְּׁבָטִים הָיְתָה הַגָּלוּת גּוֹרֶמֶת, שֶׁכָּל שֵׁבֶט יְחֻלַּק וְיִפָּרֵד
לְגַמְרֵי מִכְּלָלוּת הָאֻמָּה, וְאֶרֶס הַנָּכְרִיּוּת הָיָה חוֹדֵר בַּחֲלָקִים
הַמְיֻחָדִים וְהַבְּדוּדִים.
אָמְנָם עַל-יְדֵי הַשִּׁכְחָה
הַזּאת שֶׁל הַהִתְפָּרְטוּת נִתְרַבָּה הַבִּלְבּוּל וְהָעִרְבּוּב, לֹא רַק הַתְּפִלּוֹת הַמְיֻחָדוֹת וּרְאוּיוֹת לְכָל שֵׁבֶט שֵׁבֶט
בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּתִקּוּן הָעוֹלָם נִתְבַּלְבְּלוּ, כִּי אִם כָּל עֶרְכֵי
הַחַיִּים, הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִים, כָּל צִבְיוֹנֵיהֶם שֶׁל
הַהַרְגָּשׁוֹת, הַלִּמּוּדִים, הַמִּנְהָגִים וְהַהַדְרָכוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד
מֵהֶם בִּמְקוֹמוֹ הוּא מוֹסִיף תִּקּוּן אוֹר וְחַיִּים מַתְאִים עִם הֲלָךְ
הַנֶּפֶשׁ הַשִּׁבְטִית וּבוֹנֶה אֶת עוֹלָמוֹ, וְהוּא לִפְעָמִים מְעַכֵּר
וְסוֹתֵר בִּנְיָן בִּהְיוֹתוֹ מְלֻפָּף בִּסְדָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיָנוֹ.
אָמְנָם כָּל זֶה מְסַבֵּב רַק צָרָה
וְיָגוֹן אֲרָעִי, אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת הַחַיִּים חַיָּה הִיא הַנְּשָׁמָה
הַכְּלָלִית שֶׁנִּתְעוֹרְרָה הַרְבֵּה עַל-יְדֵי מְחִיַּת הַקַּוִּים
הַפְּרָטִיִּים, וְאִם הַנּעַם וְהַסִּדוּר נִתְמַעֵט וּמְרִירוּת וְיִסּוּרִין
רוּחָנִיִּים וְגַשְׁמִיִּים מִתְחַבְּרִים עִם כָּל מַעֲשֵׂינוּ, בְּכָל-זֶה
"אַף-עַל-פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי לִי וּבֵין שָׁדַי יָלִין" (שבת פח:).
וּמִתּוֹךְ הָאַחְדוּת הַבְּלוּלָה,
הַמְּלֵאָה עִרְבּוּב וְחֶסְרוֹן-סִדּוּר, יֵצֵא לָאוֹר תּכֶן-חַיִּים מְתֻקָּן
וּמְסֻדָּר, שֶׁיִּגָּלֶה וְיֵרָאֶה בְּהוֹפָעַת אוֹר חַיִּים שֶׁל גְּאֻלָּה
וִישׁוּעָה, וְיִשְׂרָאֵל יָשׁוּב עַל מְכוֹנוֹ וְכחַ שְׁבָטָיו יָשׁוּב אֵלָיו
בְּאַחְדוּת הַרְמוֹנִית, וְ"עד תַּעֲברְנָה הַצּאן
עַל-יְדֵי מוֹנֶה" (ירמיה לג,יג).
וּמִזְבַּח ד' הֶהָרוּס יִבָּנֶה
עוֹד הַפַּעַם עַל-יְדֵי שְׁנֵים- עָשָׂר אֲבָנִים, "כִּשְׁנֵים עָשָׂר
שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ד' אֵלָיו
לֵאמר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (מלכים א' יח,לא), עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ
מַלְאַךְ הַבְּרִית (פרקי דרבי אליעזר פרק כח), אֲשֶׁר מֵאָז נִקְרָא עַל-יְדֵי
קִנְאָתוֹ "ד' הוּא הָאֱלֹהִים" הוֹלֵךְ הוּא וְעוֹבֵד עֲבוֹדַת
הַשָּׁלוֹם לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם,
עַל-יְדֵי אוֹר רָזֵי תּוֹרָה הָעֶלְיוֹנִים הַהוֹלֵךְ וְשׁוֹטֵף
בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּשׁ בְּכָל מַעְבָּדֶיהָ, עַסְקָנוּתָהּ,
סִפְרִיּוֹתֶיהָ, תִּקְווֹתֶיהָ וַעֲבוֹדוֹתֶיהָ, הַמִּתְרָאִים בְּצוּרוֹת
שׁוֹנוֹת, מִקּדֶשׁ וּמֵחֹל, מִבִּנְיָן וְגַם מֵהֵרוּס.
אָמְנָם כֻּלָּם כְּאֶחָד עֲסוּקִים
בַּבִּנְיָן הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹנִי, הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, לְמַעְלָה
לְמַעְלָה מֵחוּג הַכָּרָתָם שֶׁל כָּל הַפּוֹעֲלִים וְהָעוֹבְדִים עַצְמָם
וְגָבוֹהַּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל מַטְּרוֹתֵיהֶם הַמְצֻמְצָמוֹת, רַק בַּעֲצַת
ד' אֲשֶׁר יָעַץ לָתֵת לְעַמּוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה (ירמיה
כט,יא). "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" (ירמיה
כג,כ).
אין ספק שהגירוש הוא נורא ונעשה כאן
עוול עצום ואכזריות שאין כמותה על ידי ערב רב שנעזר בבג"צ ועוד כל מיני
ספיחים, וכמובן שצריך לסרב פקודה ולהתנגד כמה שאפשר.
אבל חשוב מאוד מאוד להבין ולהאמין שאנחנו
באמצע בניית מזבח והרכבת האומה מחדש גם תוך כדי שרואים וחווים את ההרס.
והכל מעצת ה' העמוקה המביאה את הכל
לגאולה הסופית.
יעקב אבינו מתאונן כלפי בניו: "למה הרעותם לי" (מג,ו).
דרשו במדרש
(ב"ר פר' צ"א): "מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר
הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר: למה הרעותם לי? הדא הוא
דכתיב: 'נסתרה דרכי מה'".
רמח"ל
(דעת תבונות קמ"ו): "כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו,
הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים, להמליך את יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא
שמתוך עצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב".
ומוסיף הרמח"ל, כי מקרהו של
יעקב אינו חד פעמי, אלא דוגמה להתנהגות ההשגחה עם העולם:
"וזה בנה אב (בנין אב) - שלכל עלוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה
כל זמן הזדמן הטוב, אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, יקרה לו קודם צער.
והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה'): "שלוש מתנות (תורה, ארץ ישראל,
עוה"ב) נתנו לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין"... באמת אין
הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה
שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו".
לא סתם האמונה שלנו נבחנת בעמונה
שלנו (א׳ וע׳ מתחלפות בחילופי אותיות אחה״ע).
[1] אמנם גם המצבה של יעקב אבינו
היתה מורכבת מאבנים אבל אבנים שהתאחדו בצורה ניסית ולא ע"י עבודת האדם
בעצמו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!