Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 2 בדצמבר 2016

פרשת תולדות - דיבור בנחת

דיבור בנחת


מדרש (ויקרא רבה לג): רבי שמעון בן גמליאל היה אחד הנשיאים בישראל. מבני בניו של הלל הזקן היה, וכמו סבו הִלל היה גם הוא חכם גדול בתורת ה'. אנשים רבים למדו אצלו תורה ובהם טבי עבדו, שתמיד היה בקרבתו, ולמד ממנו דברי חכמה[1].
פעם קרא רבי שמעון לטבי ואמר לו: "לך נא לשוק וקנה לי איזה מאכל טוב!" הלך טבי, קנה לשון של פרה והביא אותה לרבי שמעון.
"הנה" אמר, הבאתי מאכל טוב. 
"יפה" אמר רבי שמעון, "ועכשיו, לך נא עוד פעם וקנה לי מאכל רע וגרוע".
התפלא טבי מאוד, אבל שתק וחזר לשוק כמצוות רבו.
בדרך חשב: "מדוע ציווה עליי רבי שמעון לקנות לו מאכל רע? לשם מה נחוץ לו דבר כזה גרוע? בוודאי רוצה הוא ללמד אותי דבר חשוב. אבל מה הדבר הזה?"
חשב טבי וחשב ופתאום הבין! כאשר הגיע לשוק נכנס שוב לחנות הבשר, ומה קנה שם? עוד לשון! חזר טבי אל אדוניו ומסר לו גם את הלשון השנייה שקנה.
שאל אותו רבי שמעון: "אמור לי טבי, מדוע עשית זאת? כאשר ביקשתי אותך לקנות לי מאכל טוב הבאת לשון, וכעת, כאשר ביקשתי ממך לקנות מאכל רע, שוב קנית לשון. האם הלשון גם טובה וגם רעה היא?"
"באמת כך הדבר!" ענה טבי. "כאשר הלשון טובה, אין דבר טוב ממנה! וכאשר היא רעה, אין דבר רע ממנה!"
שמח רבי שמעון בן גמליאל שטבי עבדו הבין מה שהיה עליו ללמוד בשוק, וסיפר את המעשה לתלמידיו, כדי שילמדו גם הם לשמור על לשונם ולדבר רק דברים טובים.

הדיבור הוא אחד הכלים הכי חזקים בקשר בין בני האדם ובפרט בקשר הזוגי!

מרוקאית אומרת לבעלה: "מותק, מזמן לא אמרת לי מילה חמה". עונה לה הבעל: "שתשרפי"... :-)

דיבור בנחת יכול לחולל פלאים!

משלי (טו,א): "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה"

איגרת הרמב"ן: "יתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריו לכל אדם בכל עת, ובזה ינצל מן הכעס".

אי אפשר לריב בלחש! אי אפשר לריב בעדינות... זה לא עובד... תנסו :-)

דיבור מכובד ומעודן הוא מהמאפיינים של האדם הצדיק, ואילו דיבור גס ובוטה הוא ממאפייניו של הרָשע.

בפרשתנו רואים את ההבדל שבין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשיו: "כיון שנכנס [עשיו] הרשע [לאוהל יצחק כדי לקבל את הברכות] התחיל קורא לאביו בזדון [=בעזות]: 'יָקֻם אָבִי, וְיֹאכַל!' ; והכתוב אומר עליו : 'בְּבֹא רָשָׁע - בָּא גַם בּוּז' [כלומר: כאשר הרשע מגיע - מגיעים גם הדיבורים המבזים, הלא מכובדים. שהרי עשיו אמר] 'יָקֻם אָבִי!' - היה גוזר עליו [לקום]! אבל יעקב לא אמר כן, אלא בא בלשון בקשה : 'קוּם נָא, שְׁבָה, וְאָכְלָה': ...לשון בקשה, לשון שפלות וענוותנות [שהרי יעקב אמר: 'נָא'!]" (תנחומא יא').

אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עם ברואיו בלשון עדינה:
כאשר הקב"ה מוכיח את אהרון ומרים על כך שדברו במשה, הוא אומר להם : "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי [אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' וגו']". "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" וגו'. "וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הָשָּׁמַימָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" וגו'. "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ". "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" ועוד ועוד.

משלי (כה,טו): "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

כאשר שלט הצאר ברוסיה היו יוצאים בשליחותו חיילים לחטוף נערים יהודים ולהכשירם לעבודת הצבא. נערים אלו נקראו קנטוניסטים.
בין הילדים היה ילד קטן, כבן שבע בלבד, שנקטף באכזריות מבית הוריו וחונך אצל איכרים בסיביר עד גיל 18, אז התגייס לצבא. הבחור הצעיר הצליח בשירותו ושירת את הצאר ניקולאי כ-25 שנים.
חלפו השנים, ויהודי זה, בעל הגוף החסון והפנים העזות נכנס לאכסניה שבוילנא ובקול גס ורווי בוז פקד על המשרתת: הגישי לי בשר ומשקה חריף. את האוכל והשתיה בלע בגסות, ללא ברכה כמובן, וללא כל אמירת תודה למלצרית, עליה הביט בבוז מתנשא.
באותו ארוע שהה גם החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, וכל כולו נרגש ונסער אל מול המראה הקשה. הוא ביקש לגשת אל החייל, היהודי המגושם, אך בעל האכסניא רץ אל הרב וניסה להניע אותו מצעד זה. הוא חשש פן יפגע הצדיק מקללותיו וגידופיו של איש הצבא.
הוא סיפר לחפץ חיים את עברו של האיש, ואמר: אנא רבי עזבו לנפשו. אך החפץ חיים הרגיע אותו והסביר לו כי הוא לא מתכוון לייסר אותו. הוא ניגש אליו ואמר: "שמעתי כי בעודך רך בשנים נחטפת לצבא, עברת צרות, איומים ועינויים. למרות כל זאת לא השתמדת, לא נטשת את יהדותך.
מאושר אני, המשיך החפץ חיים ואמר, לו היו לי זכויות כשלך. מסירות נפש כזו, למעלה משלושים שנה לא להמיר את דתך חרף כל מסע השמד, והחרפות שוודאי חווית".
החייל, הביט כלא מאמין ברב הזקן העומד לפניו, ופרץ בבכי עז. הוא לא שמע מילים מן הסוג הזה כבר 30 שנים. הוא כנראה, גם לא חשב על עצמו ככזה מעולם. הוא נישק את החפץ חיים ולא זז ממנו עד שהפך לתלמידו...

מה האינטרס שלך? לקדם את רצונך? להרגיע את בן זוגך? ליצור אהבה ורוגע בבית – זו הדרך!

צעקות יובילו לדרך ההפוכה לגמרי...

אבל כשאני מדבר ככה בעדינות ובלחש ובמילים יפות - זה לא אני! זה ממש מלאכותי!?!

בקבלה מבואר[2] שבריאת העולם על ידי הקב"ה הייתה חסד גמור. לפני שנברא העולם לא היה מי שיעמול כדי לזכות לטובו של הבורא, ועל כן כל שפע הטוב שהופיע בבריאה היה מתנת חינם.
אולם מאז שנברא העולם השפע השמימי תלוי לא רק בחסדו של ה', אלא גם במעשים ובמאמצים שלנו!
גם ב'בריאה' האישית שלנו אנחנו עוברים תהליך דומה - כתינוקות אנחנו מקבלים שפע של טוב גשמי - מזון, לבוש והגנה - ויותר מכך, שפע של חום ואהבה, וכל זה כמתנת חינם בחסד גמור. אנחנו מלכלכים וצוותים, שורטים או נושכים, ואיננו מעוררים שום תגובה זועמת, אלא רק חיוך וליטוף אוהבים ואין ספור ניסיונות להיטיב לנו, לדעת מה מכאיב לנו, לרצות ולפייס אותנו.
אך כשאנחנו גדלים, כדי לזכות לטוב, לאהבה ושפע, אנחנו נדרשים להתאמץ ולעשות.
ואולם כשגם בבגרות אנחנו נותרים עם אותם דפוסים שהפנמנו, בילדות, ומצפים לטוב ולחסד בלא כל תנאי, אנחנו מרחיקים מעצמנו את ההזדמנות לטוב ולאושר.
הצורך שלנו כגדולים לעמול למען הטוב הוא בעצמו חסד גדול. אין טוב עמוק יותר מהאפשרות להיות שותפים בטוב שאנחנו זוכים לו.

הרמח״ל כותב שהקב"ה ברא את העולם "כדי להשפיע לו מטובו".
כמו כן הוא כותב שה' העניק לנו את הבחירה החופשית, את הניסיונות ואת ההתמודדויות, כדי שנזכה בטוב בכוחותינו שלנו.

אין טוב יותר טוב מהאפשרות שלנו לפעול ולעשות. לכן ההתבגרות ותביעת המאמץ והעמל שבאה אתה, אינן אובדן אלא הזדמנות מופלאה.

הבית שבו גדלנו, בית הורינו, ובייחוד בשנות ינקותנו, היה אכן ראוי להיות בית שבו כמעט כל מה שנביא יתקבל בברכה כמובן מאליו.

אבל כשהתורה אומרת ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו״ היא מתארת בכך גם את השינוי באופי מערכות היחסים שמתלווה לכך.

עזיבת בית ההורים היא עזיבת הציפייה לבית מובן מאליו, ונכונות לעמול למען בית שבו מה שנביא וניצור הוא מה שיהיה בו.

האמת היא שהרצון שלנו לזכות לאושר ללא עמל, איננו רק התפנקות, ואיננו רק הפנמת דפוסים שהתרגלנו אליהם מינקות. יש ברצון שלנו שהכול יהיה טבעי ופשוט גם היגיון עמוק.

יש לנו מין יצר שכזה, שלוחש לנו, שרק הטבעי הוא אמתי - רק מה שאנחנו זוכים לו באופן טבעי, ורק מה שיוצא מאתנו בטבעיות.

אנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו פועלים בניגוד לנטיות לב, אם התנהגותנו מלאכותית, ממילא אנחנו מזייפים, כמעט משקרים, לעצמנו ולאחרים.

אמירת תודה שלא מתוך חשק ורצון פשוטים עלולה להיראות בעינינו כמעשה של חוסר כנות.

אנחנו מצפים שכל מה שנפיק מעצמנו יהיה ״ללא מגע יד אדם״.

אבל אין שקר גדול מהמחשבה שמלאכותיות אינה אמת. בעלי החיים חיים חיים טבעיים. גם המלאכים הם יצורים טבעיים.

לעומת זאת, אנחנו כולנו, בני האדם, נתונים בין שמים לארץ - בין בהמיות המושכת אותנו מטה לבין פוטנציאל מלאכי שמימי שבנו.

זכריה (ג,ז): ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״.

המלאכים מכונים 'עומדים' מפני שיחד עם מדרגתם הא-להית הרוממה, הם אינם משתנים ואינם בעלי בחירה. לעומתם האדם הוא 'מהלך' - בוחר ומשתנה, ובכוחו להתפתח ולצמוח, או חלילה ההפך.

מלאכותיות היא הדבר הטבעי לנו ביותר כבני אדם!

תכונות טובות שקיימות בנו בצורה טבעית הן מתנות שזכינו בהן, אבל בראש ובראשונה אנחנו נמדדים לפי הבחירות שלנו, לפי הדברים שאנו מתאמצים למענם.

בהתחלה המאמץ הוא מלאכותי כי עוד לא קניתי אותו כהרגל אבל המלאכותיות מובילה לאמיתיות!

בדרך זו פירש הרבי מלובביץ׳ את הביטוי ״תוכו כברו׳׳:

לכאורה היינו צריכים לשבח אדם ולומר ש״ברו כתוכו״, כלומר שמה שהוא מבטא כלפי חוץ, הוא נטול זיוף ומתאים עם מה שמתחולל בתוכו.
אולם, אומר הרבי, כוונת הביטוי ״תוכו כברו״ היא לתאר את מעלתו של מי שמתנהג ופועל ״בחוץ״ בצורה ראויה ואמתית, גם כשתוכו עדיין איננו בהכרח מסכים ונענה לכך. הוא עושה כן מתוך הבנה שהתוך עתיד להימשך אחר החוץ, ולבסוף יהיה תוכו כברו.

דברים אלו צריך לאמץ בשתי ידים ולהתנהג כך בבית בכל מחיר! עם הזמן רואים בבית שינוי מבורך של עדינות הקשבה ואהבה!


כדוגמת ביתו של הלל הזקן:


גמרא (ברכות ס.) - מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי...".
אחד הפירושים אומר שהוא ידע שאין זה מתוך ביתו כי גם בשעת צרה - בני ביתו מחונכים לא לצעוק...






[1] "וכשמת טבי עבדו – קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו, רבנו, שאין מקבלין תנחומין על העבדים"? אמר להם: "אין  טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה" (משנה, ברכות ב,ז). במשנה (סוכה ב,א) מצאנו שרבי שמעון מספר לזקנים שטבי עבדו היה תלמיד חכם.

[2] הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת).