יום רביעי, 15 באפריל 2015

מצורע - שיעור 'הפיכת הענג לנגע' (טללי חיים)

הפיכת הענג לנגע (טללי חיים)


מצד אחד אין דבר מסואב כמו המצורע. הגמרא (פסחים סו:) לומדת על שלוש דרגות של טומאה, שכל דרגה צריכה לצאת מחוץ למחנה אחד. כך, טמאי מתים צריכים לצאת חוץ למחנה שכינה, זבים חבות צריכים לצאת חוץ למחנה לווייה, ואילו המצורע, הוא המסואב ביותר, צריך לצאת חוץ לשלושת המחנות, אפילו עם ישראל לא יהיה, אלא ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״.
אין דבר נורא יותר מלצאת מעם ישראל ולשבת בדד. זה מעיד על הטומאה החמורה של המצורע שהיא קשה יותר מטומאת מת ומזב.

עד ימינו המילה ׳מצורע״ מעוררת גועל וריחוק, כמעט יותר מכל ביטוי אחר.

מצד שני אנו רואים שהצרעת מעידה על דרגה גבוהה:
נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל, ומעידים על מעלה רוחנית של העם.

ספר הציוני על התורה: "... בהיות ישראל שרויים על אדמתם טהורים ונקיים שלמים לה׳ אלהינו והיה רוחו עליהם תמיד כמו שנאמר ׳עיני ה׳ א־להיך בה מראשית השנה׳ וגו׳ (דברים יא יב) להעמיד גופם בגדיהם ובתיהם במראה טובה. וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ואשמה יראה בו לכלוך או בגופו או בבגדו או בביתו כפי גודל החטא להראות כי סר ה׳ מעליו והיה לאכול ומצאהו צרות רבות ורעות ולכן יאמר הפסוק ׳ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם׳ ולא תנהג כי אם בזמן ההוא ובארץ ישראל נחלת ה׳ וחלק עמו. ואין הדבר מפני חובת קרקע אלא מפני שלא יבוא המכה אלא בארץ הנבחרת אשר שם השם הנכבד והנורא שוכן בתוכם...".

רואים שכל עניין הצרעת נובע דווקא מפני מדרגה רוחנית עליונה. שישראל קדושים בקדושת ה', וכל גופם ובגדיהם ובתיהם מכוונים להשראת השכינה, ואם מישהו מהם חטא חלילה, ניכר הדבר בסילוק האור ממנו ובהתגלות הצרעת עליו. לכן, בחוץ לארץ או בדורות נמוכים, שאין השכינה שורה בקביעות בלבבות בני האדם, אין הצרעת נוהגת ואיננה מתגלית על מי שחוטא.

זוה"ק (ח"ג מז.): ״נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי״.

האר״י הקדוש (ספר הליקוטים פרשת תזריע פרק יג:): ״וזה מה שכתוב בזוהר פרשת תזריע כי נגע צרעת תרגומו מכתש סגירו, וכוונת דבריו, כי נגע הזה הוא קדושה, ודוחה את רוח הטומאה אשר בבית או באדם, והוא כוח דין של הקדושה, וזהו נגע. ומי גרם זה - הצרעת. פירוש הסגירו דנהירו עילאה דלא אתגלי, היא הנקרא צרעת, לכן ׳והובא אל הכהן', להמשיך ולגלות אותו הסגירו דנהורא עילאה, זהו לשון הזוהר״.

מסביר האר״י הח"י שהנגע הוא קדושה, הוא כוח של דין בקדושה שבא לנקות את הטומאה, אלא שמתגלה בצורה קשה. והיינו שהאור העליון סגור בפני האדם, ולכן בא הנגע כדי להביאו אל הכהן, ועל ידי כך יפתח לפניו האור העליון ויחזור להאיר כבראשונה.

׳ענג' ו׳נגע׳
הזוהר דורש את המילה 'נגע׳ ואומר שהוא אותיות ׳ענג׳. והיינו, שהנגע הוא באמת מציאות עליונה של ענג, אלא שנפל ולכן הפך לנגע. עלינו להבין את סוד הענג ואת היחס בין הענג ובין הנגע. סוד הענג עצמו רמוז באותיות המילה ענג, שהוא סוד ׳עדן׳ ׳נהר׳ 'גן׳ ראשי תיבות ענג (זוהר א כו.), בחינת ״ונהר ייצא מעדן להשקות את הגן׳׳ (בראשית ב,י).

הנגע הוא שינוי של עדן-נהר-גן, שהוא הסדר של ענג, הנה התהפך הסדר והעדן נדחה לסוף: נהר-גן-עדן.

שערי אורה (שער תשיעי): "והספירה הזאת (החכמה) נקראת בתורה עדן, כלומר התחלת התפשטות המחשבה והמקור אשר משם נתגלו כל הספירות מכתר עליון. וזהו המעיין והמקור אשר ממנו נמצאים כל הנמצאים בהתגלות הספירות מכתר עליון. ולשון עדן הוא לשון מקור אשר ממנו נמשך הדבר, והסוד ׳ונהר ייצא מעדן׳, כלומר נהר יוצא מן המקור והמעיין, שזהו לשון עדן. כעניין שרה כשנפסק ממנה המקור וחזרה לה, אמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה׳ (שם יח,יב) שנתחדש לי המקור. וכבר ביארנו 'ונהר יוצא מעדן' - זה בינה, 'יוצא מעדן׳ - יוצא מן החכמה שהוא סוד המקור הנמשך מכתר עליון. להשקות את הגן, להשקות ספירת מלכות״.

עדן הוא בחינת החכמה, והוא ראש כל דבר. והנהר הוא בחינת הבינה, והגן הוא בחינת המלכות.

החכמה היא בחינת יראת שמים, בסוד ״אם אין יראה אין חכמה״ (אבות ג,יז), וסוד "ראשית חכמה יראת ה' "(תהילים קיא,י), והיא בחינת התבטלות האדם אל המקור הא־להי העליון.

החכמה היא הבחינה שבה כל העולמות כלולים בנקודה אחת, בבחינת מחשבה הכמוסה במאציל ברוך הוא, עוד לפני שנפרדו ונחלקו לבחינות שונות.

כמו שטיפת זרע היא נקודה אחת בלי חילוק אברים כלל, ורק כשהיא נכנסת בבטן הנקבה נעשית הטיפה לחילוקי אברים שונים ובחינות שונות, כן כביכול בסדר הופעת העולמות בתחילה היו כולם כלולים כנקודה אחת אחדותית ממש, בסוד ״כלם בחכמה עשית״, שהיו ממש בחינת כולם יחדיו בלי חילוק כלל, וזה היה בבחינת החכמה, שהיא סוד האבא, והוא כמו טיפת הזרע, בלי חילוק אברים כלל. והיינו שאין בחינת גבול והבדל בין אחד לשני, ובין בחינה לבחינה, אלא הוא הופעת הכללות של העולמות בלי פירוט כלל, שהיו כל הפרטים בטלים ומכונסים יחדיו לבחינה אחת בלי פירוד כלל.

האדם צריך לבטל עצמו מאוד מאוד מול המקור העליון, להיות בטל ומבוטל לה' יתברך בכל עצמו.

אנו, נשמות ישראל החצובות מחכמה עילאה׳ מבחינת עולם האצילות. שהוא פנימיות המציאות ממש - כשאנו מבטלים עצמנו אין אנו מוחקים כלל את עצמנו, ולא מאבדים מאומה ממהותנו, אלא להפך, אנו עולים להתכלל במקור ובמקום האמתי שלנו, בעולם האצילות, עם המלך במלאכתו, שכל המלאכים ושרפי מעלה אינם יכולים לזאת, שעליהם נאמד ״הן אראלם צעקו חוצה״ (ישעיה לג,ז), שהם בבחינת חוצה, שהוא הבריאה, ואנו כלולים באצילות, ממש בחינת אחים ורעים לאור קודשא בריד הוא ושכינתיה.

הרב קוק (אורות קכה, ואדר היקר קמה): "כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ה׳. ההכנעה מפני הא-להות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה. להתבטל בפני הכללות. וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות. שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות. לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי״.

עיקר עניין החכמה הוא סוד הביטול. והביטול הוא עניין יראת שמים, שיודע שיש מעליו מישהו, והוא העיקר והשורש, והוא עצמו הטפל והשולי. והיינו ששם עצמו בצד, ויודע שהוא מוגבל וקטן, וצריך להיות מסור ונאמן אליו יתברך. שמבטל חשיבות עצמו ורותם עצמו אל רצון ה' בלבד.

ועניין הביטול אינו רק בפנימיות הלב, שמבטל ישותו ועצמותו, אלא בכל מהות החיים, והיינו שמתבטא הדבר גם עניין ההקפדה בכל המצוות וההלכות. שמעורר עצמו בזריזות ובחפץ לב לעשות את רצון ה׳. וגם אם אין הוא מרגיש באותה עת הרגשות עליונות, הרי הוא כעבד המבוטל למלכו, ואינו שואל ומסתפק אחר המלך, אלא עושה רצונו בכל לב. זה סוד הענווה שהיא סוד המלכות, שהיא מושרשת בבחינת חכמה כמו שכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ"( משלי ג,יט), והיינו שסוד המלכות הוא בחינת העבד כנודע, בסוד 'עול מלכות שמים', ובחינת העבד נעוצה לעילא לעילא, בסוד הביטול העליון שהוא סוד החכמה, שיודע שמושרש במקור עליון ממנו, ולכן אינו מנסה להבין ולהזדהות בעצמו ובהרגש פרטיותו, אלא רותם עצמו לעשות רצון ה׳ בין אם מבין ומרגיש הזדהות, ובין אם לאו.

הנהר הוא סוד הבינה. בסוד רחובות הנהר, והוא בחינת הכוח שממשיך ומגלה את העדן לעולם. שהנהר מושך מהעדן להשקות את הגן.

והנה ידוע שבחינת ההבנה וההשגה וההרגשה היא בחינת הבינה. בסוד הנשמה, שהיא האור שנכנס אל האדם להחיותו, ומשם נובעת השגתו והרגשתו (פרדס רמונים לא,א), בסוד ״ונשמת שד־י תבינם״ (איוב לב,ח). והיא שורש השמים ״כונן שמים בתבונה״ (שם). שזה סוד התפארת. מדרגת בן. שהוא עניין ההבנה שמבין ומזדהה ומרגיש בעצמו, שהוא בחינת האור שנכנס לאדם ולא המקור העליון [לעומת הארץ שהיא המלכות. מדרגת עבד שמושרשת בחכמה, המקור העליון].

הבינה היא סוד המשכת האור העליון של החכמה והתורה אל תוך המציאות, שכן הבינה היא השפע היורד ונכנס לתוך האדם, בסוד הנשמה שנתת בי, שנכנסת לתוך האדם ומאירה בו את האור העליון. (ראה אורות הקודש ב' עמ' רפג, ׳רק בהכנתה׳ וכו').

הדיבור הוא המשכת האור מהמחשבה הנעלמת. החוצה אל הסובבים. והיינו שהדיבור ממשיך את המחשבה ומגלה אותה אל הסובבים השומעים. וזה ממש סוד הנהר עדן וגן, שהעדן הוא בחינת המחשבה הנעלמת, והגן הוא בחינת האנשים השומעים, והנהר הוא בחינת הדיבור שממשיך את המחשבה ומעביר אותה אל האנשים ללמדם חכמה ודעת.

המחשבה היא ממש סוד עולם עליון ונעלם, בחינת החכמה ובחינת החיה, והיא גנוזה מעיני כל חי ואי אפשר להשיגה כלל. והבינה היא סוד הדיבור שמגלה את המחשבה ומוציאה החוצה. שכן באמת הדיבור עומד ביו העולם הגלוי מחוץ לאדם. ובין המחשבה הסמויה שהיא סוד העולם הפנימי והנעלם. והאדם המדבר עומד בגבול בין העולם הגלוי לעולם הנסתר, וממשיך ומגלה את הנסתר בתוך הגלוי. והוא ממש סוד הבינה, שהיא בחינת הנהר שמגלה מהעולם הנעלם אל העולם הגלוי.

והנה הגן הוא סוד העולמות התחתונים שבאים לקבל את השפע העליון, שהם בחינת המלכות. ונמצא שבחינת העדן היא המקור העליון, אור הא-להות העליון, והבינה היא סוד הכוח שממשיך את השפע מהמקור אל העולמות, שהוא סוד הגן.

סיכום: ראינו את שלוש הבחינות של הענג, שהוא עדן נהר גן, והיינו, שהעדן הוא סוד המחשבה, האור הא־להי העליון והקדוש, והנהר הוא כוח ההמשכה שממשיך ומנהיר ומאיר את האור העליון אל תוך המציאות והעולמות שהם בחינת הגן. והנה כך הוא סדר העבודה, שצריך להיות מבטל עצמו ממש לה׳ יתברך, ומאחד לבבו ועצמותו עם האור העליון, ועל ידי כך הרי הוא מקשר את פנימיות לבבו לבחינת העדן העליון, ומדביק עצמו ממש אל האור העליון שמרומם על כל רוממות, ולבבו נעשה מואר בשפע עליון וגדול, והכל מכוח הביטול והענווה המוחלטת. וכך, לאחר שביטל עצמו ממש והרגיש עצמו עבד ושיריים ומבוטל לגמרי, הנה קישר עצמו בסוד העדן, ולאחר מכן ניגש לסוד הבינה, שהוא סוד הנהר, שהוא סוד הדיבור, והיינו לעבודת ההמשכה, להמשיך את האור אל העולמות התחתונים. והיינו, שהוא מרגיש עצמו רק צינור להמשיך את השפע מלמעלה, ואין לו מעצמו כלל, שאין הוא מבליט עצמו כלל ולא מתייהר להגדיל עצמו וחשיבותו, אלא עסוק בהמשכת האור מהעדן אל הגן, כשהוא מבוטל אל העדן, ומדבר דיבורים של אור, ודיבורים של קדושה, ודיבורים של המשכת שפע אל לבבות השומעים.
הנה מי שעושה כן, להיות מבוטל לה׳ ולפעול להמשיך אורו לתתא, הוא ממש בסוד הענ״ג, שמאחד לבבו בעדן, ומדבר בסוד הנהר אל השומעים שהם בסוד הגן, ואז הוא מתענג על ה׳ ודאי במתיקות וקדושה נפלאה, בהיותו צינור לדבר ה׳ ודבק בקונו בדבקות אמת ואמונה.

אבל אם האדם מנתק עצמו חלילה מהעדן ומפריד עצמו מהמקור הא-להי. ע"י שמהפך את הסדרים, ומקדים את בחינת הנהר לבחינת העדן. והופך עצמו למרכז ולעיקר, והיינו שהופך את הנהר לראש ולעיקר, ולא את העדן. אז הוא מקבל 'נגע'.

כי מפריד את החכמה מהבינה ח״׳ו, שמנתק את הנהר מהעדן, וחושב שהנהר הוא המקור. וכידוע שהגאווה פוגמת מאוד לעילא, בסוד האותית י-ה, שהן סוד חכמה ובינה כנודע, שיו׳׳ד היא חכמה וה׳׳א היא בינה, והגאווה גם היא עולה גימטריא י־ה, כדברי האר׳׳י הקדוש (שער רוח הקודש יחוד כ, ספר הליקוטים תהילים פרק לו), שכן פוגמת ח׳׳ו בשם י־ה, ואף שאין כלל אחיזת הקליפות במקום גבוה כזה, הנה הגאווה היא פגם עצום מאוד, והקליפות חלילה עולות למקום גבוה, בסוד הגאוה שעולה י־ה. והנה הכל מושרש בכך שמנתק את עצמו ממקורו ושוכח שהוא רק נהר ושכל דיבוריו הם רק המשכה ממקום עליון, ומייחס ישות וחשיבות לעצמו וחושב שהוא המקור, בחינת 'לי יאורי ואני עשיתני׳ (יחזקאל כט,ג) ח״ו, שהוא סוד פגם פרעה שהיה בעורף, כנגד הגרון, בחינת החיבור בין י"ה לו״ה. והגרון בו סוד הבינה, בסוד "ותלכנה נטויות גרון״ (ישעיה ג,טז), שהוא הגאווה, שמנתק י"ה מו״ה, שכן ראש מורם וגרון נטוי הוא הסתלקות הג״ר למעלה שאינו יורד להמשיך למטה, בסוד הרכנת הראש בענווה שממשיך י"ה לו״ה (ראה עין איה שבת ב׳, עמ' 90).

הנה אם היה מחבר עצמו לבחינת החכמה, והיינו למקור, הרי שלא היה מתגאה כלל, כי כל מה שהאדם השיג הוא אפס והבל לעומת המקור האין סופי, שכל מה שיש באדם בטל ומבוטל לעומת החכמה הא-להית. האם אדם יוכל להתגאות על תלמידיו אם משה רבנו נמצא עמם בחדר? הלא משה רבנו, בחכמתו האדירה וענקיותו, מעמיד את כולם בקרן זווית, כמי שלא באו כלל לעולם. ונמצא שמי שמתגאה אין זה אלא מפני ששכח את נוכחותו של הקב״ה ואיבד את יראת השמים, שמעמידה את האדם בתודעה מתמדת נוכח פני ה', ורק מפני ששכח את יראת השמים הוא מתחיל להתגאות בחכמתו ובידיעותיו.

דווקא כשהפריד עצמו מהעדן אזי יכול לטעות ולחשוב שהנהר הוא העיקר והשורש. אך מי שמחובר אל העדן, אל החכמה העליונה, לעולם לא יתגאה, ותמיד ידע את קטנותו ואפסותו, שמה שיש בנהר הוא כלום לעומת מימי האוקיינוס של החכמה העילאה, וגם יודע שכל הנהר הוא רק המשך מהאוקיינוס, ואין לו מעצמו כלום.

אם האדם ניתק עצמו מסוד העדן, מהחכמה היראת שמים והביטול לה', ושם את לבבו והרגשת עצמו במרכז הכל. הוא מקדים את הנהר לפני העדן, לפני המקור, והענג נהפך להיות נגע!

משום כך הנגעים אינם אלא בארץ ישראל, ארץ החיים, המקום בו מופיעה סגולת ישראל ביתר שאת ומתנוצצת בכוח הדיבור סגולה של בריאת שמים וארץ. דווקא בארץ ישראל מתגלית מעלתם האמיתית של ישראל, בסוד הנבואה שאינה שורה אלא בארץ, והתורה שמופיעה בה בקדושה עילאה. לפיכך, דווקא בזמן שאנו בארצנו, ואנו מוכנים וראויים להיות ממשיכים ביתר שאת את רוממות קדושת ה׳, אז מופיעה הצרעת, במקרים בהם חלילה אנו מועלים בתפקידנו הקדוש הזה.

והנה, כיצד סדר טהרת המצורע? בעזרת מידת הענווה. שצריך להיות בדד, וטמא טמא יקרא ועל שפם יעטה. והגביה עצמו כארז אז ייקח אזוב ותולעת...

ולכן צריך לבוא אל הכהן שהוא סוד החסד. והחסד הוא היציאה של האדם מעצמו. שהיא ממש תיקון הגאווה. שעיקר הגאווה הוא שהאדם מרוכז בעצמו, והחסד הוא ההפך הגמור, להתרכז באנשים אחרים ולהרגיש שכל תפקידו בעולם הוא לעזור ולהאיר להם. [החסד הוא בחינת החיבור אל החכמה, שהוא סוד קו ימין, שהחכמה מולידה את החסד כנודע, בסוד אברהם אותיות ׳אבר מה׳, שהחכמה היא ׳כח-מה׳ והחסד הוא הלבוש לחכמה בסוד ׳אבר־מה׳ כנודע. והכהנים ממשיכים את אור החכמה לעולם, לכן הם בחינת שמן הטוב שנמשחו בו שהוא סוד החכמה].

הרב קוק (שמונה קבצים תתצח): "עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג, השומרים אותו שלא יהפך לנגע".

צריד להתאמץ מאוד בעבודת ה', ולהיות נאמן לה', בכל עוז ולא חלילה לבגוד בו ולייחס את השפע לעצמו, ולהיות בגבורה תמידית שדורשת מאמץ והשתדלות. ועל ידי כך ישמור עצמו להיות מתענג על ה' בלי חלילה ליפול להיות מרוכז בעצמו ולהפוך את הענג לנגע חס ושלום.


ויהי רצון שנזכה לאור גדול שיאיר עלינו, להמשיך בקרבנו את העדן העליון, נהירו דחכמה עילאה ועל ידי כך יתבטלו כל הקליפות וכל אויבינו יפלו תחתנו מהרה, ונזכה להמשכת העדן בנהר ובגן, ומהרה נראה משיח צדקנו בשפעת קודש בבניין בית חיינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן!

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: