יום שישי, 17 באפריל 2015

פרשת תזריע ויום העצמאות: הפוסל במומו פוסל

הפוסל במומו פוסל


׳׳אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!׳׳
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר. הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.
אבל האופה ידע.
האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה. יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.
האופה היה נזעם. ״מרמים אותי״ הוא אמר לאשתו בכעס, ״אני לא אשתוק על זה״. הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. ״חייבים להעמיד אותו לדין!״ אמר האופה, ״אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו״.
עוד באותו היום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדין על פתח ביתו של החלבן.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.
״אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?״ פתח השופט את הדיון.
״לא, כבודו!״ אמר החלבן, ״אין לי משקל״.
״אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!״ הרעים השופט בקולו.
״חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני״.
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:
״בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק״.
השופט חזר על דבריו של החלבן: ״אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך.
״בדיוק כבודו״, אמר החלבן, ופני האופה חפו.

ויקרא (יג,מה): ״וטמא טמא יקרא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ו) מביא שסופר על אחד החסידים: ״שעבר על נבלת כלב מסרחת מאוד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת! אמר להם: כמה לבנות שיניה!
וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת כל שכן, באדם חי. וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין״.

ויקרא (יג,ט): ״נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן״. כל הלכות נגעי הצרעת אינם נחתכים אלא על פי הוראות מפורשות של הכהן.

אומרת המשנה (נגעים ב,ה): ״כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו״ - גם אם מדובר בנגע ברור לחלוטין, שאינו מצריך הרבה בקיאות כדי להחליט שזהו נגע טמא או להיפך, וגם אם הכהן הינו מומחה ובעל נסיון בתחום ראיית הנגעים - הוא לא יוכל לפסוק בעניין זה לעצמו ויזדקק להיעזר בכהן אחר שיחליט בעניינו.

הבעל שם טוב זיע"א: ״כל הנגעים אדם רואה חוץ, מנגעי עצמו". הכוונה, שבכל נגע ובכל פגע שאדם מבחין בתחום שמחוצה לו, ישנה השתקפות מסוימת של נגעי עצמו. אילו היה אדם משולל בתכלית מכל שמץ פגם כזה, לעולם לא היה רואהו אפילו אצל הזולת!

בדרך עץ החיים (עמוד 259): באחד מימי חול המועד ביקש הג״ר איסר זלמן מלצר זצ״ל, מתלמידו ובן משפחתו ר' דוד פינקל עט וקסת דיו. ר' דוד, שהיה חביב עליו ביותר, מפני כישרונותיו פקחותו ויראת השמים שבו, הבין מיד שאם ראש הישיבה מבקש לכתוב בחול המועד אין הדבר פשוט. אולם, הואיל ורצה להבין את פשר הדבר, נזדעק וקרא: ״חול המועד״!
״לא שכחתי שהיום חול המועד, השיב רבינו, אבל עלי לכתוב משהו. אין בכך כלום במה שאני רוצה לכתוב, זה שום דבר, אבל אני צריך לכתוב״. ״מה פירוש לכתוב בחול המועד, וכי זה עניין של דבר האבד?״ שאל ר' דוד ולא הרפה. ״ר' דוד היקר, זה שום דבר, זה באמת שום דבר, אבל עבורי זה עניין של פקוח נפש״ ענה רבינו לתלמידו.
ר' דוד ידע שאצל רבינו כל מילה מדודה ושקולה, קם ממקומו והביא את העט ואת הדיו. לקח ראש הישיבה את העט, כתב מילים אחדות והכנים את אשר כתב לכיסו, והמשיך ללמוד בניחותא, דבר זה נראה בעיניו תמוה ביותר.
הרגיש רבינו בתמיהתו פנה אליו ואמר לו: ״כידוע לך נכנסים בחול המועד מבקרים רבים כדי לאחל לי חג שמח. הואיל ומספר המבקרים הוא גדול, עלולים לעתים לראות חסרון כלשהו אצל אחד המבקרים. ובכן אמור אתה ר׳ דוד, יהודי מטריח את עצמו ובא לביתי כדי לאחל לי חג שמח האם צריך אני לראות את חסרונותיו?! מה אם כן עלי לעשות, כדי שלא אחשוב על חסרונותיו של אדם אשר בא לביתי לברכני?
על הפסוק ״עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ״ (משלי ד,כה) אומר ר' יעקב מליסא זצ״ל (מחבר ספר ״נתיבות המשפט״): כידוע טבע בני האדם להכיר ולראות חסרונותיו של הזולת ואת המעלות של עצמם. לכן נאמר: ״עיניך לנוכח יביטו״, כאשר הנך רואה את חסרונות זולתך העומד לפניך, מיד - ״ועפעפיך יישירו נגדך״, התבונן אז כלפי עצמך, מי אתה ומה אתה. הסתכל נגדך כלפי עצמך, תראה את חסרונותיך שלך, ואז תפסיק לראות את חסרונות זולתך ואת מגרעותיו!
את הפסוק הזה, הוסיף ואמר, כתבתי והכנסתיו לכיסי. מידי פעם אני מוציא הפתק, מתבונן בו, וחושב על החסרונות שבי עצמי. בדרך כלל הנני כותב את הפסוק הזה לפני החג, אולם הפעם נשמט הדבר מזיכרוני ולכן נאלצתי לכתוב היום - בחול המועד. ״אצלי זה עניין של פקוח נפש״!

איש אחד התלונן לרופא שאשתו לא שומעת היטב וביקש שיתאים לה מכשיר שמיעה. שאלו הרופא, מה החומרה של הפגיעה בשמיעה? כמה אחוזים היא לא שומעת? אמר הבעל אני לא יודע, אבל כל מה שאני שואל היא לא שומעת...
״יודע מה״, פנה אליו הרופא, ״לך הביתה ונסה למדוד מהו המרחק שבו נחלשת שמיעתה, מהיכן היא שומעת ומכמה מטרים היא מפסיקה לשמוע, ותחזור אלי״.
האיש חזר הביתה ושאל בלבביות: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ אין תגובה.
התקדם חמישה צעדים ושוב שאל: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ ועדיין אין תגובה.
התקדם שוב, כבר די קרוב למטבח, שאל בשלישית: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ ותגובה אין.
נכנס למטבח ושאל שוב.
עונה לו אישתו: ״שניצל! פעם רביעית שאני אומרת לך, שניצל!״.
פתאום חדרה ללבו ההכרה שבעצם הוא זה שצריך טיפול...

השבוע נחגוג בע"ה את אחד הימים העצומים בשנה: יום העצמאות!!!

לפני 67 שנה קיבלנו מדינה מהקב"ה, גם אם זו היתה אוגנדה או קנדה היינו צריכים להודות ולהלל ולשבח לקב"ה על כך שהגויים לא שולטים עלינו ולא מוצצים לנו את הכסף ואת הדם שלנו כפשוטו ולא הורגים אותנו כל פעם שמשעמם להם...

על אחת כמה וכמה שזכינו לחזור לארץ ישראל ארץ האבות מתנת ה' יתברך! 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה'!
ארץ שאבותינו במשך 2000 שנה היו מוכנים להגיע לכאן לנשק את עפרה ולמות עם חיוך על השפתיים!
כן, החול שהילדים שלנו משחקים עליו בגן שעשועים ושאנחנו דורכים עליו בדרך למכולת, הם היו מוכנים למות בשביל לנשק אותו!!!

כמה נתונים חיוביים להעצמת אמירת התודה לקב"ה:

שיעור השינוי ב /
2014
1984
שנה
100%
8.2
4.1
מספר תושבים (במיליונים)
920%
307
30
תוצר (במיליארדי דולרים)
414%
36
7
תוצר לנפש (באלפי דולרים)
2,866%
89
3
רזרבות מט"ח (במיליארדי דולרים)
-76%
66%
280%
חוב ממשלתי כאחוז מהתוצר

שיעור השינוי ב /
2014
1984
שנה
-75%
5%
20%
הוצאות ביטחון כאחוז מהתוצר
-30%
32%
45%
נטל המס
-90%
1%
10%
הסיוע האמריקני כאחוז מהתוצר
860%
96
10
היצוא הכולל (במיליארדי דולרים)
82
3%
17%
גירעון הממשלה כאחוז מהתוצר
אינסופי
38%
0%
אנרגיה ממקורות עצמאיים (עצמאות אנרגטית)
אינסופי
41%
0%
מים ממקורות מותפלים (מסך התצרוכת)

מה אתה בוחר לראות במדינה הזאת? נס עצום עצום עצום, קיבוץ גלויות, הצלה מרצח עם בכל המלחמות שעברנו, עוצמה של תורה שלא היתה כמותה מעולם, עוצמה כלכלית, ביטחון צבאי, שפע ברכה.

או להתבכיין על מה שעוד נשאר לתקן?

״אינני רוצה לראות צללים אני רואה במדינה אור גדול. לא היתה מעולם תקופה רבת אור כמו תקופתינו אנו במדינתנו" (הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל).

מפרשת השבוע אנחנו לומדים שכל אלו שמוציאים דיבה על ארץ ישראל כנראה צריכים להסתכל פנימה...


שבת שלום ומבורך!!!

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: