יום רביעי, 15 באפריל 2015

פרשת תזריע - ויום העצמאות: הפנימיות הטהורה והקדושה

הפנימיות הטהורה והקדושה


ויקרא (יב,א-ו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן".

יולדת טמאה שבוע לזכר ושבועיים לנקבה. ויושבת על דם טוהר 33 לזכר ו66 לנקבה.

למה יש הפרש בין זכר לנקבה?

אם נאמר שנקבה פחותה, שהרי ימי הטומאה אחרי לידתה גדולים יותר, אז מדוע ימי הטוהר המופיעים בעקבותיה ארוכים יותר?

וכן מה חטאה היולדת שבגין אותו החטא היא צריכה להביא חטאת?

גמרא (נדה לא:): "שאלו תלמידי את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם: בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן".

"ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? עונה להם רשב"י: זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר יום".

מכירים את המבטים של ההשתתפות בצער כשנולדת לך בת?

אח שלי עלה לאוטובוס לשדרות ואחד מהנוסעים ראה שיש לו צמיד של הבית חולים על היד אז הוא שואל אותו מה נולד? בת! אז הוא עושה: אה, בסדר...

מרוקאי אחד חיכה בחדר ההמתנה שאשתו תלד...
יוצאת האחות ואומרת לו נולדה לך בת! 
הוא צועק מה בת אמרתי לה בן!!! והופך את כל החדר... 
אומרת לו האחות רגע אני אבדוק,
בודקת ורואה שטעו זה באמת בן, 
היא רצה החוצה ואומרת סליחה סליחה זה בן! 
נרגע המרוקאי ואומר לה: את רואה רק בצעקות הולך פה!

דעותיה של האישה מושפעות מאוד מהיחס החיצוני של העולם.

"זכר הכל שמחים בו" - מסיבות חיצוניות לידת זכר נחשבת יותר, הן מכיוון שהוא נושא את שם המשפחה והן מכיוון שבטווח הקצר הוא ינהיג יותר, יעזור יותר בפרנסה וגם מבחינה רוחנית-חיצונית הוא חייב ביותר מצוות ויעסוק יותר בתורה.

"נקבה הכל עצבים בה" - כי מבחינה חיצונית אין לה את כל היתרונות שהזכרנו בזכר והיא מונהגת ולא מנהיגה כאיש.

לכן לוקח לה שבוע להתחרט בזכר ושבועיים להתחרט בנקבה!

אז למה הימי טוהר בנקבה כפולים באורכם מהזכר?

הרב קוק ב'עולת ראיה' (על ברכת שעשאני כרצונו): "עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה (מוכנה) להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב: שעשני כרצונו".

וכן בגלל שהאשה היא שמביאה חיים לעולם.

בראשית רבה (יז,ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האישה".

אחרי הימים הראשונים, המבטאים את ההתרשמות החיצונית, מגיעים ימי הטוהר ומבטאים את הערך האמיתי והעמוק של הדברים ואז רואים שבפנימיות לידת נקבה היא יותר גבוהה מלידת זכר.

אבל אפי' שהיא התפללה והתחננה לזכות לילדים וחיכתה תשעה חודשים ללידה, עדיין בלידה הצער הרגעי, הקשיים והכאבים הכרוכים באותה מתנה גדולה גורמים לה שלא תחפוץ יותר במתנות כאלו. ומונעים ממנה להסתכל אפילו שבוע-שבועיים קדימה ולמנוע ממנה את החלטתה הנחושה, את הנדר, לפרוש מבעלה.

מה אפשר לעשות עם הייסורים האלו? מה עוזר לאשה להתעלות מעל לקשיים ולראות את המבט הפנימי של הטוב שבפנים?

הרב קוק (עין איה שבת פ"ה פ' נג) אומר שבלידת תינוק, עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה מגיעים איתו גם "חולי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים" - כדי להיפטר מאותה הרגשה רעה שמתלווה ולהתרומם לשמחה שלמה יותר בחיים החדשים צריכים להתקשר לריבונו של עולם ולהדריך את החיים על פיו, וזאת אפשר לעשות, לאחר שחיכו מעט ועיכלו את הדברים, על ידי הקרבת הקורבן לשמו יתברך.

"אבל מי ימחה את הרושם הקודר מהיסורים והעצב… הקירוב אל ה', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עימו בשובבות ליבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים".

השבוע נזכה בע"ה לחגוג את יום העצמאות, וכמו כל יצירה חדשה וכל חיים חדשים, ככל שהיצירה יותר עליונה כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר.

כדי לראות, לשמוח ולהודות על המתנה הגדולה ולא להיות מושפע מהיסורים והכאבים הזמניים המתלווים עימה, צריכים לקשר את הדברים (את כל מה שקורה מסביבך!) לקב"ה וכך להתעלות מעל כל החבלי לידה שכרוכים בלידה ולראות את הפנימיות של הגאולה האמיתית!

לא להיבהל מהצרעת דוקא היא זו שתגרום לך לשנות את דרכיך היום שאין צרעת מה יגרום לך להשתנות?

צרעת הבתים היא זו שגרמה להם לחשוף מטמוניות ולבנות בתים של קדושה!

וכן בהפטרה "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" ישועת ישראל מהמצור שעשו עליהם מחנה ארם נודעה והתגלתה דוקא על ידי מצורעים, שנודו והוצרכו לשבת מחוץ לחומת העיר!

אם הבנים שמחה: הגאולה באה דוקא ע"י עוף טמא [1].

כל הדברים האלו נראים גרועים בחיצוניות, אבל בפנימיות הם מובילים לגאולה!
להסתכל על הפנימיות[2]!!!

לא להתפתות אחרי הצבע החיצוני שחור או לבן - תמיד יש את הפנימיות ואת הפנימיות דפנימיות!!!








[1] אם הבנים שמחה (ב,יג עמ' קלד-קלז): "ידעתי בני ידעתי, כי תוקשה לך קושיא גדולה על דברינו. אם כן הרי שהבנין שנעשה בימינו בארץ הקדושה הוא סימן ואות על הקץ שקרב לבוא, ואתחלתא דגאולה, איך יתכן שרוב בוני הארץ המה לדאבונינו מחללי שבתות ועוברי עבירה, ר״ל וכמעט אשר כגויי הארץ המה בעוה״ר, ואיך יתכן שהבורא כל עולמים יעשה אתחלתא דגאולה ואות וסימן על ידיהם, הלא קיי״ל מגלגלין זכות ע״י זכאי?

אהובי, בני, קושיתך עצומה לכאורה, אבל הסכת ושמע לדברי. דע בני כי מי יעמוד על מפעלות תמים דעים, והנה זה אלקי עולם בורא הכל, ומאתו כל אשר נעשה בארץ, ועמקו מחשבותיו, מסבב סיבות וגלגולים, וקושר נימא בנימא, עד שיתקיימו גזירותיו למטה בעולם התחתון — הוא יודע ומבין למה בחר דוקא באלו לעשות אתחלתא דגאולה, ואות וסימן לטובה על ידיהם.


ולרווחא דמילתא, בא ואראך דוגמא, גמרא מפורשת בחולין (סג.), לגבי עופות טמאים. שאומרת הגמרא: ״רחם — זו שרקרק. א״ר יוחנן: למה נקרא שמו ׳רחם, — כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (ופירש רש״י: ״רחמים — מטר״). אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק (ופירש רש״י: ״כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק״). וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק — אתא משיחא, שנאמר ׳אשרקה להם ואקבצם״, עיי״ש. ובזכריה (י,ח) פירש רש״י: "אשרקה להם — כדרך השורקים לסימן ואות לבוא אליו הטועין בדרך. ׳ואקבצם — לעת קץ לעתיד״, עכ״ד.


ולפום ריהטא, עמדתי משתומם כשעה חדא על דברי חז״ל בזה. דעפ״י דבריהם הבטיח הנביא, שלעת קץ העתיד ינתן לנו האות והסימן של הגאולה ע״י עוף טמא, וכן אמרה הגמרא בפירוש: ״גמירי, דאי יתיב אארעא — אתי משיחא״, וכאומר — דבא להם בקבלה, דעוף זה יבשר לנו את הבשורה של הגאולה, וכפירוש רש״י (שם בחולין) דסימן בשורה הוא, עיי״ש.


הרי, דבשורת הגאולה דלעתיד תהיה ע״י עופות טמאים. ומה תאמר בני על זאת, ותקשה ג״כ ככה קושיא לאלקינו, למה יעשה כזאת לבשר לנו את הבשורה היותר גדולה שאנו מצפין אליה בכליון עינים ובכל אות נפשינו ע״י עופות טמאים דוקא, הלא יותר היה מן הראוי לעשות זאת ע״י עופות טהורים, לגלגל זכות כזאת ע״י זכאי וטהור ולא ע״י טמא. אלא האמת היא כאשר כבר אמר איוב (יא,ז): ״החקר אלוק תמצא", מי יחקור פעולותיו ומי יעמוד על דרכיו, אלקים הבין דרכו למה דוקא עושה שליחותו בבריה זו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך.


עכ״פ, הראתיך לדעת בני, דוגמא לנידון שלפנינו, אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו. והעיקר, כי האמת עד לעצמו, כי המה שלוחי דרחמנא, ושתוק ואל תקשה קושיא לאלקינו, ודי לחכימא ברמיזא.


ואם תרצה, אראך ביתר ביאור דבוני הארץ האלה — אשר הם בעיניך כרשעי ישראל, ח״ו — הם הם מבשרי הגאולה, ועליהם רומז הש״ס דחולין הנ״ל למבשרי הגאולה.


דרבנו הקדוש (ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל), בספר הקדוש ״נועם אלימלך (פרשת ויקרא דף נד עמ' ד) מכנה את רשעי ישראל בשם עופות טמאים, וכתב עפ״י הקבלה דהמה העופות הטמאים הנזכרים בתורה (עי' ״בכור שור" בבבא קמא צב:, ו״תורת חיים״ בפרק חלק, שג״כ כתבו כן עפ״י הקבלה. ויען שאני כותב כעת בלי ספרים במחיצתי. כי אני בגלות פה עיר הבירה וטמון בירכתי הבית במקום מוצנע, א״א לי לציין המקומות בספרים הנ״ל). ועפי״ז, הענין מבואר בהדיא, שחכמי הש״ס גילו לנו שסימן הגאולה יבא לנו ע״י עופות טמאים, ורשעי ישראל המה העופות הטמאים עפ״י הקבלה. א״כ, הרי לך בני, דכך באה בקבלה, וכמו שאמרו בש״ס ״גמירי״, ועל הקבלה אין להקשות מידי, וכמו שאמרו בש״ס הרבה פעמים ״אם הלכה נקבל״, ואין להקשות מידי. והבן, כי זה ברורא דמילתא, ואקוה בני שתנוח דעתך בזה, וד״ל...


אך בני, חוץ ממה שכתבתי למעלה להניח דעתך בתמיהתך הגדולה, שאיך יתכן שהקב״ה יתחיל הגאולה ע״י עוברי רצונו וע״י אנשים שאין ניכר בהם שום לחלוחית של יהדות, ח״ו, העיר ה' את לבי לתת טעם לשבח בזה, אף לדעתינו הקצרה.


ואקדים לך גמרא דסנהדרין (דף צז ע״ב) על הפסוק ״אם יתמהמה חכה לו״ — ״שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר 'לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם (ישעיה ל,יח) (ופירש רש״י: ״יחכה ה״ — הוא עצמו מחכה ומתאוה שיבוא משיח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? — מדת הדין מעכבת״, עכ״ל הש״ס הנצרך לענינינו. הרי לך, שהי״ת מחכה ואנו מחכים לגאולה, ורק מדת הדין עומדת ומעכבת.


והנה. מבואר בספרי המקובלים. שבעת שהי״ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי שמים ולתחתונים בארץ, אז הי״ת מעטף דבר זה בכמה מיני עיטופים, ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הם כעורים, כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטרגים. ואלמלי (אילו כן) היה נעשה בפומבי, תיכף היה עולה המקטרג לקטרג, ומדת הדין היתה מעכבת בדבר.


וזה לשון הש״ך (על התורה בפרשת ״וישב״): ״שמעתי בשם הר׳ יעקב ארי״ז ז"ל, שקיבל מרבותיו, למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך, שהרואה יראה שח׳׳ו יהיה צד ממזרות?" עיי״ש שחשב כל ההשתלשלות של משיח, שהיתה על דרך מכוערת ופריצות. ״אלא, שעשה הקב׳׳ה כן, כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג, כמו שאמר בזהר... ולזה רמזו ז"ל (סנהדרין צז. שם הגירסא עקרב) נחש, מציאה, משיח — באין בהיסח הדעת של מקטרג... ועשה הקב׳׳ה כן, כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך" עיי׳׳ש שהאריך בזה.


ועיין ג״כ בספר הקדוש ״מגיד מישרים״ (בפרשת ״ויגש"), דהמלאך גילה לרבנו הב׳׳י הטעם שאיצטריך דוד ומלכא משיחא דייתו מרות המואביה, משום דע׳׳י כך ״אית לה תוקפא לאתקפא על ההוא סטרא״, עכ״ל.


וכן כתב בספר הקדוש ״נועם אלימלך״ (בפרשת ״וישב״), ״שכל דבר שאדם רוצה לשבר כוחו, צריך לשבר בדוגמא מיניה וביה״, עיי׳׳ש. והן הן ממש כדברי ה׳׳מגיד מישרים״ הנ׳׳ל. ועיין עוד ב׳׳נועם אלימלך" (פרשת ״קרח״) על מדרש (ב"ר נ,י): ׳״מצאתי דוד עבדי״ — היכן מצאו בסדום״. וכתב: ״דנראה שהוא על דרך דאיתא בספרי המקובלים (שער הגלגולים הקדמות טו,כז,לח. שער הפסוקים איוב סי' א. ליקוטי תורה לאריז"ל איוב א ד"ה 'ענין איוב') טעם למה יצא אברהם מתרח, וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה? ופירשו, מחמת שהמקטרגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה — אינם מגיחים לה לצאת לעולם. ועושים כל התחבולות לעכבה. מה עושה הקב׳׳ה. נותן אותה בגרף טמא ואז מניחין אותה, ועי"ז באתה הנשמה בעולם, כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברים שבודאי אי אפשר שתעלה במעלות קדושים (ומניחים לה לצאת)״. עכ״ד הקדושים.


וכן הוא ב״אלשיך״ (על רות פ"ג ובסוף הספר), וב׳׳אגרת שמואל״ (על רות פ"ג), דאי אפשר לדבר גדול בקדושה להשתלשל אלא ע׳׳י עבירה. עיין בדבריהם.


(ודע, דבמה שהבאתי בפנים בשם גדולי המקובלים, דאורו של משיח, יען שגבה מאד, לא היה יכול להשתלשל למטה אלא ע׳׳י עיטופים מכוערים, כדי להתגנב מפני המקטרגים, תתיישב מאד תמיהת רש״י (בדברי הימים א' ב,ד) בפסוק ״ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח״. וז״ל: ״תמיה אני, האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד״, עכ״ל הקדוש. ונראה לתרץ תמיהת רש״י ז״ל, דבתחילת הספר (דבה"י א' א,א) כתב רבנו ז״ל, דעזרא כתב היחס הזה ע״י חגי זכריה ומלאכי, והכל בשביל יחס דוד המלך. ולפיכך יחסם מאדם עד אברהם ומאברהם עד דוד. ובשביל שכל היחוס נכתב בשביל דוד, השגיח הכתוב על כבודו של דוד בכל סדר היחוס, וכמו שכתב רש״י (שם) בפסוק ״בני יצחק עשו וישראל" (שם,שם,לד), וז״ל: ״מפני כבודו של דוד אמר ׳ישראל׳ ולא ׳יעקב׳״. ועתה, אחר זה, תגדל התימה של רש״י, למה כתב הפסוק ״ותמר כלתו״ וכו', האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד, והיא תימה גדולה. ובודאי, שתמיהת רבנו היא, שלא היה לו להזכיר תיבת ״כלתו״, אלא לכתוב סתם ״ותמר ילדה לו את פרץ ואת זרח״. דאם שלא לכתוב כלל מלידת פרץ וזרח ליהודה — זה אי אפשר, כיון שהם עיקר יחוסו של דוד, שבא מהם. אלא ודאי, דכוונתו היתה, שלא היה להכותב להזכיר תיבת ״כלתו״, דבתיבת ״כלתו״ היא גנות לזקנתו של דוד. וזה ברור בכוונתו של רבנו רש׳׳י.


ונראה, דבמה שהבאתי בשם המקובלים, שהיה מוכרח לעטוף לידת המשיח במעטה מכוער, כמו מעשה לוט ותמר ואינך, א״כ, עיקר ביאת אורו של אדונינו דוד לעוה׳׳ז היתה ע״י שתמר היתה כלתו של דוד (צ"ל יהודה), שלולי זה לא היה בכוחה להוליד את פרץ ואת זרח, וגם היתה מתעכבת ביאת דוד לעוה׳׳ז. וכיון דהעיקר בסדר היחס הזה הוא להודיענו איך היתה ביאתו לעולם, והך סיפור כלתו — הוא העיקר בסיפור ביאת דוד לעוה״ז, על כן לא היה הכותב חושש על הגנות שיש בתיבה זו, כיון שהוא הוא העיקר בסיפור היחס של ביאת אדונינו אלינו. ועוד יותר, יש לומר דלא הוי גנות כלל, דמתוך גנותו בא לידי שבחו, דיען שאורו גדול כל כך, לעילא ולעילא עד גבהי מרומים, מוכרח היה להעלימו במכסה לא יפה. נמצא, דזה באמת שבחו הגמור, ואין כאן גנות כלל וכלל. ומיושב היטב תמיהת רבנו רש׳׳י. והדברים כנים ואמיתיים, ודוק).


וכן עיין בספר ״גבורות השם״ לרבנו מהר״ל מפראג (פרק יח), ואעתיק את לשונו הקדוש, כי דבריו הקדושים מפיצים אור על הנעשה בזמנינו בארץ ישראל, הגם שנעשה ע״י פועלים בעלי החומר במדה גדולה מאד ובגשמיות רבה, אעפ"כ יהיו מביאים למדרגות אלקיות גדולות, וח׳׳ו לרחקם ולמנעם במפעלם, אלא אדרבה לקרב אותם בכל מה שאפשר, ולהיות בסיעתם. כי זה הרצוו האלקי להעשות דוקא כן, ותכליתו ויסודתו בהררי קודש להשתלשל מאלו הפועלים ענין נורא ונשגב מאד. אשר הוא תכלית עתידינו הגדול והרמת הקרן של האומה הקדושה אשר עליה נבאו כל נביאינו הקדושים.


וזה לשון רבנו ז׳׳ל: ״ועוד יש לך להבין... כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדרגה אלקית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלקית. מעלה פנימית. והכל רמזו במה שאמר ׳ואוציא אש מתוכך׳ (יחזקאל כח,יח), כי יציאת הקדושה הנמשלת לאש, לדקות האש, תצא מתוך דבר חול ושורף את הכל. וכן תמצא. שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלימותו, ואז כאשר הפרי גדול — נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי. שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית, הוא יוצא מתור דבר שהוא חיצון לו. ולכך היה גדל משה רבנו ע״ה בבית פרעה, להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלקית שהיתה למשה מתוך דבר החמרי, דאל"כ — לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית. והבן הדבר כי הוא עמוק מאד. והוא ידוע למי שיודע בעניו דברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך דברים החומריים. וכן משיח יושב במדינת אדום״, עכ״ד האלקיים.


הרי כל דברי רבותינו גדולי עולם הנ׳׳ל, עולים בקנה אחד, שכל דבר גדול צריך לצאת מדברי חול, ואז עולה ונתעלה למעלה ולמעלה, והכל הוא להתגנב מן המקטרגים, שיבוא להם בהיסח הדעת".

[2] 'המזל פשוט בורח מחיים פישלר', אמרו כל מכיריו של איש העסקים הכושל. ואכן, בכל עסק שחיים פישלר שלח את ידו, הוא הצליח להפסיד כסף.
חיים פישלר הגיע ממשפחת סוחרים עשירים, שחלקם עסקו בנדל'ן וחלקם היו סוחרי זהב ויהלומנים. אבל הוא עצמו נכשל חרוצות בכל עסק שפתח. תמיד מישהו הצליח לעבוד עליו ולהוציא אותו בידיים ריקות. בכל פעם שהוא סיפר לידידיו בהתלהבות על תחום עיסוק חדש, המתינו כולם לראות באיזו דרך יצירתית הוא יפסיד את כספו הפעם. באחת הפעמים מכר לו סוחר ממולח תכשיטי זהב ולאחר מכן התברר שזה ציפוי זהב בלבד, במקרה אחר מישהו מכר לו אבני חן ססגוניות, שלאחר מהן התבררו כזכוכיות צבועות בשיטה מיוחדת וקשה לגילוי.
יום אחד ישב חיים פישלר בחנותו, ולפתע נכנס אדם בלתי מוכר. האיש פתח נרתיק קטן והוציא מתוכו חמש אבנים שחורות שחיים פישלר טרם ראה כמותן מעולם.
'מה זה?' שאל את האיש.
'אלו פנינים שחורות שמגיעות מאי מסוים בדרום יפן. זה הולך להיות הדבר הבא בתחום הפנינים”.
'פנינים שחורות? מי יקנה פנינים שחורות?'
'תתפלא שזה מה שהולך היום בחו'ל', אמר האיש. 'קח את האבנים הללו ונסה למכור אותן, ותראה איזה ביקוש יש להן”.
חיים פישלר אכן נטל את האבנים והציע אותן לכמה לקוחות. להפתעתו התברר לו שאנשים אכן שמעו על הסוג החדש של הפנינים והיו מוכנים לשלם עליהן מחיר גבוה פי כמה מהפנינים הרגילות והלבנות.
'אתה יכול להביא לי עוד פנינים כאלו?' התקשר חיים פישלר אל האיש, והלה אכן הביא לו עוד מספר מצומצם של פנינים שחורות, שגם אותן מכר פישלר ברווח הגון.
'סוף סוף מצאתי עסק מוצלח', חשב פישלר, 'אבל מדוע שארכוש את האבנים מהסוחר? עדיף לנסוע ולהשיג את האבנים הללו במקור, בדרום יפן, ואז אוכל למכור אותן ברווח כפול ומכופל”.
הוא לווה כסף מידידים, בירר היכן בדיוק מצוי אותו אי, וטס ליפן.
כשהגיע אל אזור האי, התברר לו שכמה דילרים יפנים ממולחים כבר הספיקו להשתלט על השוק. הם רכשו מראש את כל הפנינים שהכפריים היו שולים ממעמקי הים, וכל הסוחרים מכל רחבי העולם הופנו רק אליהם. אותם דילרים ממולחים הרוויחו דמי תיווך, אולם המחיר עדיין היה זול בצורה ניכרת, והסוחרים יכלו לחזור לארצותיהם ולמכור את הפנינים ברווח נאה.
חיים פישלר ניהל משא ומתן ממושך עם הדילרים היפנים, והשיג כמות נאה של פנינים שחורות במחיר זול במיוחד. הבעיה היתה שגם שלטונות המכס בארצות השונות כבר שמעו על הפנינים החדשות והיקרות, וגם הם רצו את חלקם. בעוד שהפנינים הלבנות חויבו במכס נמוך, הרי שלפנינים השחורות נקבע שיעור מכס גבוה במיוחד.
חשב חיים פישלר וחשב עד שמצא פתרון: הוא קנה צבע לבן מיוחד, וצבע את כל הפנינים השחורות בלבן כדי להטעות את אנשי המכס.
 כל הטיסה עברה עליו במתח ובחשש שמא התרמית תתגלה בשדה התעופה והוא יחויב במכס ואף בקנס, אך כשהוא הגיע לישראל, העניין עבר בשלום. המוכסים כלל לא בדקו את הפנינים, הוא שילם את המכס הנמוך הקבוע לפנינים לבנות, ונסע מיד לחנותו כדי להחזיר את האבנים לקדמותן.
חיים פישלר סגר את כל החלונות היטב כדי שאיש לא יראה את מעשיו, ואז נטל חומר ממיס צבע ועבר בעדינות עם מכחול דק על פני הפנינים.
החומר עשה את פעולתו, ואט אט ירד הצבע הלבן והפנינים השחורות התגלו במלוא יופיין. אך לאחר כמה רגעים החל הצבע השחור להתמלא בכתמים לבנים ומכוערים. פישלר המבוהל הוסיף עוד חומר ממיס צבע. תוך שניות נעלם לחלוטין הצבע השחור, והפנינים שבו להיות פנינים לבנות ובוהקות. האמת המרה נחשפה: אלו היו פנינים לבנות רגילות, שאנשי העסקים הרמאים בדרום יפן צבעו אותן בשחור כדי לעבוד על אנשים תמימים כמו חיים פישלר...

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: