פרשת חיי שרה - הכל מאיתו יתברך!

הכל מאיתו יתברך!

הרב פרץ זצוק"ל:

בראשית (כג,א): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

למה קוראים לפרשה "חיי שרה" ולא "מיתת שרה"? השם "חיי שרה" יותר מתאים לתיאור הזמן שהיא היתה חיה. שרה מגיירת את הנשים, שרה עומדת לימין אברהם, עומדת לימין יצחק בחינוך שלו. עכשיו היא מתה, אז איפה יש פה "חיי שרה"? כל הפרשה הזאת מתארת רק את מה שקרה אחרי שהיא מתה?

את אותה שאלה אפשר לשאול על פרשת "ויחי יעקב". מדוע כאשר נפטר יעקב התורה קוראת לפרשה "ויחי", היה צריך לומר וימת יעקב, מיתת יעקב?

אלא באו חכמים לרמוז שהחיים האמיתיים זה לא פה בעולם הזה. דווקא עכשיו כאשר הצדיקים עוזבים את העולם, עלמא דשיקרא, זה "חיי שרה", אז הם מתחילים לחיות. אז הם נדבקים בחי החיים, מתחילים לעלות ולעלות ולעלות ולהתחבר בחיים הנצחיים לנצח נצחים באדון הכל, באין סוף ברוך הוא. לכן קראה התורה לפרשה "חיי שרה".

רש"י שואל למה כתוב "שני חיי שרה"? הרי המשמעות של "ויהיו חיי שרה" הם כמו "שני חיי שרה", כלומר הסיכום של חיי שרה שהם מאה עשרים ושבע שנים, אז למה להכפיל?

אומר רש"י כולן שווין לטובה.

כוונת רש"י היא, שזה כמו מה שאמרו אצל אברהם אבינו בהמשך הפרשה "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כ"ד א'). כלומר לא היה לאברהם אבינו שום בטלה בחיים שלו, הכל היה מלא.

ואברהם זקן. טוב, זקן מצד המציאות שהוא כבר בן מאה שבעים וחמש שנה. לא, ואברהם זקן בא בימים, הוא בא עם כל הימים כאחד. כלומר כולם מלאי תוכן, רצופים אהבה לבורא יתברך, לא היה רגע שלא עמד בנסיון, לא היה רגע שעמד במנוחה. בא עם הימים, ימים מלאים ושלמים.

אותו דבר נאמר גם בשרה, שלא יחסרו האמהות. כמו שהאבות הן הן המרכבה, גם על האמהות שרתה שכינה. ענן קשור, נר דולק, ברכה שרויה בעיסה. אלו הסימנים של בית המקדש. הקב"ה שכן על אוהל האמהות. "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", אל תחשוב שכאן מדובר רק על זמן חיי שרה, לא, "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", אלה כולם שווים לטובה. כל רגע ורגע, כל יום ויום, כל שבוע ושבוע, לומר לך שגם האמהות הקדושות, היו דבוקות בהשם יתברך.

השטן בעקדת יצחק היה מושבת כמה ימים (הדברים להלן ע"פ מדרש תנחומא). עזב את כל העולם, לא היה שווה לו לרדוף אחרי העולם באותו זמן. אמר, הם כולם ביד שלי, כשאני אחזור אני אטפל בהם. אין מה לפחד, הם לא יברחו...

אבל הזקן הזה, אני חייב להזיז אותו קצת מהדעה שלו. והוא הולך אחרי אברהם אבינו ומנסה מפה ומפה, כמו שכתוב שהשטן הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול והגיעו המים עד צוארו של אברהם. זה לא נהרות וימים כפשוטם, אלא נהרות וימים של מחשבות שהשטן מכניס לאברהם אבינו. מה אתה חולם חלומות? מה אתה הולך לעשות? אבל אברהם אבינו לא זז מאמונתו בהשם.

עוד מעט מגיעים להר המוריה והוא (השטן) לא מרוויח כלום. אז מה הוא עושה? הוא אומר, לפחות נתפוס את הצעיר, אולי נוכל להזיז אותו משהו. הוא הולך ליצחק ואומר לו, יצחק, מה אתם הולכים לעשות? אני רואה שאתה הולך עם אבא שלך באותה דעה, באותו חשק, באותה התלהבות. אומר לו יצחק, מה זאת אומרת? אנחנו הולכים להקריב שה לעולה להשם. אמר לו השטן, אבל תסלח לי, אני חושב שהוא רימה אותך. איפה השה? איפה השה לעולה? הנה העצים הנה המאכלת. תדע לך, הוא רוצה לשחוט אותך! אמר לו יצחק, איזה שטויות אתה מדבר! לשחוט אותי? אבא שלי ישחט אנשים? אבא שלי זה נביא גדול!!! אתה יודע מי זה אבא שלי?! איך אתה מדבר?! אסור לך לפתוח את הפה!!! אמר לו השטן, טוב, אתה יודע מה? תשאל אותו.

הנה יצחק שואל אותו, ואברהם אבינו אומר לו, מה אני אעשה בני, אלקים יראה לו שהשה הכי טוב בעולם זה אתה! אז...!!! הוא עמד בנסיון! וילכו שניהם יחדיו. הוא הלך עם אבא שלו יחד, כמו לפני שהוא ידע שהוא השה. בא אליו השטן ואמר לו, נו אתה רואה? אמר לו יצחק איזה שטויות אתה מדבר! אין נביא כמו אבא שלי! אם אבא שלי אמר שהשם אמר, אז השם אמר! אני כולי שלו!!! לך לך מהר מפה, זרק אותו בשתי ידיים.

אמר השטן אני כבר לא יכול יותר, אני רואה שפה אני לא אשיג כלום, הם כבר הגיעו לעקדה. מה הוא יעשה? אמר, לפחות נרוויח משהו. נלך לזקנה הזאת, להבהיל אותה קצת, היא לא יודעת כלום מה קורה פה. 

הלך לשרה אמנו, אמר לה את יודעת איפה אברהם? אמרה לו מה אתה מדבר?! פשש...!!!, אברהם ויצחק!!! הוא לקח אותו, הבן שלי הגיע לשיא! לקח אותו ללמד אותו עבודת שחק, לקח אותו למקום המקדש, להראות לו איך מקריבים קרבנות, איך בונים את בית המקדש, איך עובדים את השם. התחיל השטן לצחוק, אמר לה מה את מדברת?! בואי תראי, הנה, הוא עכשיו עומד ושוחט אותו. 

אז שרה אמרה מה???!!!... אשה, סוף כל סוף אמא, כמה חיכתה במשך תשעים שנה עד שנולד. מה היא תעשה עכשיו? היא נבהלה ומתה, פרחה נשמתה. עליה השלום.

אומר ה"אור החיים" הקדוש, אז מה אדם חושב? למה מתה שרה? – בגלל עקדת יצחק! אם אברהם לא היה עוקד את יצחק, שרה היתה חיה אולי מאה שנה ותשעים שנה ושמונה שנים, היתה מאריכה ימים.... איזה באסה...

חס ושלום שתחשוב ככה - "שני חיי שרה". 

אלה הם השנים שהשם כבר נתן לה לפני שהיא באה לעולם, והיא זכתה למלא את כולם, כולם שווים לטובה. אלא שהקב"ה מחבב את הצדיקים על מה שעשו, ומביא להם משהו (סיבה) לפני שהם נפטרים כדי לגמור את התיקון. כיוון ש"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית י"ח י"ב) כאשר התבשרה על ענין לידת יצחק, אז נפטרה באותו הרגע שהתבשרה על עקידת יצחק. אבל ביום הפטירה מלאו ימיה מיום ליום משנה לשנה, ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש (ראש השנה י"א ע"א). לכן, "שני חיי שרה" – כולם שווים לטובה.

רבי שלמה בן תמצות ממראקש הי"ד היה רב גדול[1] וגם סוחר ופעם אחת הזמין אותו ערבי למכור לו סחורה בכמות גדולה. לשם כך הרב לקח עמו סכום כסף גדול. הערבי ארב לו בבית. שדד את כספו רצח אותו באכזריות. ביתר אותו לארבעה חלקים. וקבר אותו בארבע פינות הבית. כדי להעלים את הפרשה ואת הרב יחדיו.

אשת הרב ראתה שבעלה בושש לבוא. החלה לדאוג. עם שחר הלכה לבית הערבי לבקש היכן בעלה. הערבי השיב לה שהרב היה אתמול אצלו לזמן קצר והלך לו לדרכו. האשה חיפשה בכל העיר מראקש ולא מצאה את הרב. בערב חזרה לביתה לישון. בלילה בא אליה הרב בחלום וסיפר לה בדיוק נמרץ את כל שקרא אותו אצל הערבי. והודיעה היכן נמצאים ארבעת חלקי גופו. ומהשמים גזרו עליו כך. מפני שנשמתו היא ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות. וזה היה התיקון לנשמתו. הבוקר האיר והאשה הלכה להתלונן אצל שר העיר מראקש. וסיפרה לו את כל העניין. השר שלח לקרוא לערבי. הערבי כמובן הכחיש את הכל ואמר שאינו יודע. האשה בקשה לערוך חיפוש בביתו של הערבי. האשה ושליחי השר הלכו לבית הערבי. בכניסתה זעקה האישה רבי שלמה איכה . נעשה נס והתגלה להם המקום החפור. ושם גילו את הגופה. הוציאו משם חלקי הגופה וקברו אותו בבית העלמין במראקש בכבוד גדול (במקום אחר מובא ששרפו את הערבי ובני ביתו...).

הקב"ה דייק את הענין של שרה להראות לך שאין מקרה בעולם. אין שום דבר שהרופא או מישהו אחר קובעים. אנחנו רואים סיבות: זה – קרה בגלל זה, אם הוא לא היה עושה ככה – אז היה ככה, ואם היה ככה... אם היו מגלים מוקדם... אם היה עושה כך... אבל אין בדיעבד אצל הקב"ה! הכל מתוכנן, והכל מסודר, והכל מובטח לטובה בצורה מאוד מאד מיוחדת.

אין בריאת העולם, שהשם ברא את העולם (בעבר), אלא השם בורא את העולם רגע רגע. מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים (רמב"ם, יסודי התורה פרק א'). הוא אחד, איחוד המציאות. אין מציאות אחרת חוץ ממציאותו. הקב"ה נמצא בתוך כל דבר ודבר. הוא מנהל כל דבר ודבר, והשליטה שלו. אחד הוא ואין אלוה מבלעדיו. אני ראשון ואני אחרון. השם מתקן את הטוב הרע הבחירה של האנשים, ע"י ההנהגה הפנימית ומסבב את הכל להביא את האדם לתיקון, לשלמות.

[1] חי בזמנו של רבי יצחק דילויה זצ''ל (שחלק על מר"ן בדיני בשר 'חלק'). ויש שמועות שהוסמך ע"י מרן השו"ע.