יעקב VS עשיו
כידוע מאז חטא אדה"ר יש מאבק נצחי בין
הרוח והחומר, יעקב ועשיו, פנימיות וחיצוניות, גויים ויהודים.
אלו רואים את ביתם בעולם החומרי ואלו רואים בו
פרוזדור.
הרב אשלג כותב שהפנימיות
והחיצוניות בכל העולם קשורים אחד לשני (הקדמה לזוה"ק – אם מגבירים את
הפנימיות שזה לימוד פנימיות התורה על החיצוניות גם עמ"י שהוא פנימיות העמים
גובר על הגויים).
בפרשה שלנו רואים טוב
מאוד את ההבדלים:
בשמות:
שמו של עשיו - עשוי לא צריך לתקן שום דבר.
יעקב - עקב - ענווה מחפש כאילו לא השיג כלום
עדיין.
"היהודי הקדוש מפשיסחא" - קראו
לו כך כי הרגיש תמיד שיחסית להיום אתמול היה נראה כאילו גוי.
הרב שטיינזלץ: אחת
המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל עוסקת בשאלה האם "נוח לו לאדם שלא נברא יותר
משנברא", או שמא "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג:).
שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין זה, עד שלבסוף "נמנו וגמרו:
נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש
במעשיו".
בתלמוד יש
מאות מחלוקות בין בית הלל לבית שמאי. רובן עוסקות בשאלות הלכתיות, כגון: האם
בסעודת ליל שבת יש קודם כל לקדש ורק אחר כך ליטול ידיים, או שמא יש להקדים נטילת
ידיים לקידוש. ויכוח רעיוני על עצם קיומו של האדם נראה אפוא תמוה. מהו היסוד
למחלוקת זו?
אם ננסה לתמצת
את עיקר ההבדל בין תפיסות העולם של בית שמאי ובית הלל אפשר לומר, שבית שמאי הם
אידיאליסטים בעוד שבית הלל הם ריאליסטים. בית שמאי תמיד ציירו לנגד עיניהם את
המצב המושלם, את הקיום האידיאלי; ואילו בית הלל התייחסו אל המציאות כפי שהיא.
זוהי, כמובן, הגדרה פשטנית מאוד, ובכל זאת זהו המוטיב העובר כחוט השני בכל המחלוקות
ביניהם. בית שמאי היו אנשי שמים; בכל ענייני העולם הזה הם ראו לא את הגבולות אלא
את המכלול, את המשמעות האולטימטיבית. ואילו בית הלל בחרו לעסוק בבעיות ובמצבים של
חיינו כפי שהם. להבדלים אלה בתפיסת העולם יש השלכות מעשיות רבות בתחומים רבים.
משום כך, הקול שנשמע בעולמנו הבלתי שלם הוא קולו של בית הלל, ואנו פוסקים לפי שיטת
בית הלל; ואילו בעולם האידיאלי של ימות המשיח תשתנה ההלכה, ונפסוק כשיטת בית שמאי.
הכל נובע אפוא
מתפיסת העולם הבסיסית, מהבנתנו את מהות האדם. בית הלל אומרים שבמצב של חוסר שלמות
עלינו להתמודד עם מה שיש, והשאלה איננה "האם להיות", אלא "כיצד
להיות". ואילו בית שמאי אינם מוכנים להתעלם מן המכלול התיאורטי הרחב. לדעתם,
לא די בכך שנדע מה עלינו לעשות: כל מעשה שלנו חייב לשנות משהו במכלול.
לפני יותר
משתים עשרה שנה כתבתי לרבי מכתב, תיארתי בו את מעשי וציינתי, כי כל אחד ואחד
מהפרויקטים שאני מעורב בהם די בו כדי להעסיקני מדי יום ביומו מבוקר ועד לילה. על
אלה נוסף עוד פרויקט, שגם בו היה די כדי למלא את יומי לחלוטין, ומלבד כל אלה היה
פרויקט נוסף, שגם הוא היה "משרה מלאה". כתבתי לרבי שקשה לי להמשיך לעשות
את כל הדברים הללו, והוספתי שכל יום קשה יותר מקודמו. שאלתי אותו: מה צריך להיות
סדר הקדימויות שלי? על מה עלי לוותר? והוא ענה לי (זה היה המכתב האחרון שקיבלתי
ממנו): המשך את כל מה שאתה עושה, והוסף עוד.
איך אפשר
להסביר זאת? יש סיפור מפורסם על איכר, אשר בא אל הרבי והתלונן בפניו על כך שיש
לו בית קטן מלא ילדים, והמצב קשה מנשוא. הרבי אמר לו להכניס לבית עז – בעל חיים
רעשני, מלוכלך ומדיף ריח רע. לא עבר זמן רב ואותו איכר חזר אל הרבי וזעק:
"אבוי, רבי, כל הבעיות שהיו לי רק החמירו!" ואז הורה לו הרבי להוציא את
העז. האיכר עשה כדבריו, ואחרי ימים אחדים חזר אליו וסיפר לו כמה הבית שלו מרווח
ונפלא.
הרבי עשה דבר
דומה – ושונה. כאשר בני אדם התלוננו באוזניו שהם עובדים קשה מאוד, הוא היה מטיל
עליהם עבודה נוספת; וכאשר הם חזרו והתלוננו שמצבם עוד יותר נורא וכל כך קשה להם
להתמודד, הוא היה מורה להם לקבל על עצמם עוד משהו. כל זה מנוגד, כמובן, לחוקי
הטבע. בעולם שלנו יש זמן וחלל מוגבלים, וישנן גם מגבלות היכולת האנושית. מה, אם
כן, עשה הרבי? איך הוא יכול היה להטיל על אנשיו עוד ועוד מעמסה?
כדי להשיב על
כך אביא משל מתחום הפיזיקה. בעולם החומר, כאשר מפעילים לחץ על משהו מגיעים
לנקודה מסוימת שבה הוא אינו יכול לשאת זאת עוד. אבל כאשר מפעילים לחץ גדול פי עשרה
או פי מאה, משהו קורה: המולקולות קורסות, והחומר עצמו משתנה. באסטרונומיה יש
כוכבים הקרויים "ננסים לבנים". אלו כוכבים קטנים, בגודלו של כדור הארץ
ואף פחות, שהמאסה שלהם גדולה פי כמה וכמה מן המאסה של השמש. מדוע? משום שהחומר קרס
פנימה והפך להיות משהו אחר, וכתוצאה מזה גם כל החוקים הפועלים עליו השתנו.
אפשר לומר
שבמובן מסוים, זה מה שהרבי ביקש להשיג. הוא רצה לשנות את ה"חומר"
האנושי, את ההתנהגות האנושית, את דרך ההתנהלות של בני האדם. הוא ניסה לשנות את עצם
טיבם של כל בני האדם שפגש, להפוך אותם למשהו שונה לחלוטין.
האדם הראשון
שעליו ערך הרבי את הניסוי הזה היה הוא עצמו. יש בידינו כמה מכתבים משנת תש"י,
מכתבי תשובה לאותם חסידים שפנו אליו בבקשה שיהיה רבי. המכתבים הללו הם מאוד בלתי
אופייניים לו. הם מלאים רגש, והרבי מביע בהם את תהייתו כיצד יוכל לקבל על עצמו את
המשא הזה. "הגיעני מכתבו", הוא כותב, "ונבהלתי בקראי אותו – לדרוש
ממני עניינים שלא ניתנו לי ואינם בי, לא מהם ולא ממינם".
אילו נשאל
הרבי אז אם "להיות או לא להיות", הוא היה משיב כבית שמאי: לא להיות. אך
בסופו של דבר הוא החליט אחרת; הוא קיבל על עצמו להיות משהו שהוא טען בתוקף שאינו
מסוגל לו, דבר שהוא מעבר להוויה האנושית הרגילה.
בסופה של אותה
מחלוקת תלמודית אחרי שנתיים ומחצה של דיונים הסכימו ביניהם כל החכמים,
האופטימיסטים והפסימיסטים גם יחד, שהאדם הוא ניסוי שנכשל. הדבר היחידי שעוד
אפשר לומר הוא, "עכשיו משנברא יפשפש במעשיו"; אם הוא כבר כאן, יעשה נא
כמיטב יכולתו.
ואולם לשאלה
זו יש תשובה נוספת: לא "כן" ולא "לא", אלא תשובה שלישית, והיא
– מה שהרבי ניסה לעשות. הוא אמר: במקום להכריע בשאלה אם ראוי לו לאדם להתקיים
בעולם, הבה ניצור סוג חדש של אדם, קיום אנושי שונה, קיום אשר ביחס אליו תוכל להיות
רק תשובה אחת: כן.
במשך השנים
נתן הרבי יותר ויותר משקל לעניין המשיח. הוא דיבר וחזר ודיבר עליו. כבר בנאומו
הפומבי הראשון הוא הבהיר שעניין זה נמצא בראש מעייניו, ובכל מה שאמר ועשה תמיד היה
אותו רעיון עצמו: הנה־הנה משיח בא.
המשיח איננו
איזו התרחשות פעוטה; ביאת המשיח היא בעצם קץ ההיסטוריה. משיח פירושו שיגיע זמן שבו
הדברים לא רק יהיו טובים יותר, אלא יהיו בדיוק כפי שהם צריכים להיות. פירושו של
דבר הוא שכל מה שניסינו לעשות במשך דורות, במשך עידנים שלמים, יתגשם. עד עכשיו
היינו מתקדמים – ואז נכשלים ולכאורה נסוגים. זהו המבנה של ההיסטוריה בכללותה, שהיא
סיפור ניסיונותיו וכישלונותיו של המין האנושי. "משיח" פירושו שיום יבוא
וכל הבעיות ייפתרו, משם ואילך לא יהיו עוד כישלונות. בלשון התנ"ך קרוי הדבר
בשם "קץ הימים" – קץ העליות והירידות של ההיסטוריה האנושית, וראשית
יצירתו של משהו חדש ושונה לחלוטין.
להביא את
המשיח פירושו לחולל בעולם שינוי בלתי הפיך. עד עכשיו התאפיין הקיום האנושי בתנודות
בלתי צפויות; היה זה קיום, שבו אחרי כל עלייה באה ירידה. הרבי שאף להגיע למקום
גבוה יותר, והוא ביקש להשיג זאת על־ידי כך שתבע מבני האדם לעשות מעבר ליכולתם. בלשון מחשבת
החסידות קוראים לכך "בכל מאודך". ביטוי זה, הלקוח מתוך קריאת
שמע, מפורש בדרך־כלל כ"בכל כוחך". ואולם בחסידות מפרשים זאת – "בכל
ה'יותר' שבך". כלומר: עליך לתת את חייך ואת כל מה שיש לך, ואחרי כן לתת
עוד. ומהו ה"עוד" הזה? אלו הם הדברים שאינך יכול לעשות.
המסר שלו
לכולם היה:
רוצו קדימה!
ואם אינכם יכולים לרוץ – לכו! ואם אינכם יכולים ללכת – תזחלו! אך תמיד, ללא הרף,
המשיכו להתקדם!
בכמות:
*"ויקראו שמו עשיו" - בלשון רבים כי
הרשע והכפירה הם רוב בעולם.
"ויקרא שמו יעקב" - בלשון יחיד
מיעוט, אבל למרות זאת האמת עדיין אצלינו:
-ר' יהונתן אייבשיץ בתשובה לכופר ששאל
אותו אם הולכים אחר הרוב אז למה אתם לא מקשיבים לנו הרי אנו הרוב? ענה לו: כאשר יש
ספק בחתיכה שנמצאה אז הולכים לפי הרוב, אבל לנו אין ספק!
-חזקיהו ושבנא שקשר רשעים אינו מן המניין - סנהדרין
(כו.): "קשר רשעים אינו מן המנין... שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא חזקיה הוה
דריש בחד סר רבוותא כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא שבנא
וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו שנאמר (תהלים יא, ב) כי הנה הרשעים ידרכון
קשת כוננו חצם על יתר הוה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה
דקוב"ה בתר רובא כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי בא נביא ואמר לו (ישעיהו
ח,יב) לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים
אינו מן המנין".
הרב שלמה יוסף זוין
("סנהדרין וירושלים", לאור ההלכה, תשס"ד, עמ' שפה-שפו): "מצור
סנחריב על ירושלים הובא בסנהדרין (כו ע"א) בקשר ל"קשר רשעים אינו מן
המנין" שהובא שם... דבר גדול אנו שומעים כאן. לא תמיד הולכים אחרי הרוב. רוב
של רשעים אינו בא בחשבון, קשר רשעים אינו מן המנין.
ומבחינה רעיונית: גדרו של קשר הוא שיהיה של
קיימא, וקשר שאינו בר קיימא אינו קשר, ופטורים עליו בשבת. ולפיכך ישראל המחוברים
זה לזה על ידי התורה המאחדת ומאגדת אותם לחטיבה אחת שלימה, חיבור זה של ישראל הוא
קשר של קיימא. אבל רשעים המחוברים זה לזה על ידי עניינים חומריים וארציים, שהם
כָּלִים ונפסדים, חיבור זה אין לו קיום, ולכן 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה
– שבנא וסיעתו – קשר', כי קשר רשעים אינו מן המנין.
והנה, ירושלים היא "עיר שחוברה לה
יחדיו" (תהלים קכב, ג). חיבור וקשר. ובירושלמי חגיגה (פ"ג ה"ו)
אמרו: "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים"; "הזאת העיר שיאמרו כלילת
יופי" (איכה ב, טו), התכללות והתאחדות. אף עצם השם ירושלים מורה על שלימות.
אבל כששבנא וסיעתו רצו למסור את ירושלים לסנחריב, אמרו: "קשר רשעים אינו מן
המנין", זהו קשר פסול, ולא בא בחשבון.
חברים ראויים וטובים בניגוד לקשר רשעים,
קשר בוגדים:
הרמב"ם יישם את האמירה:
"קשר רשעים אינו מן המנין", גם מהבחינה ההלכתית: "אסור לאדם חכם
שישב בדין עד שידע עם מי ישב שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים, ונמצא בכלל קשר
בוגדים לא בכלל בית דין" (רמב"ם הל' סנהדרין ב, יד).
מרכבת המשנה (על הרמב"ם) מציין את
סוגייתנו כמקור לאמירה זו. האמירה בגמרא וברמב"ם על טיב החברים בעת עדות
וחתימה על שטר, ישיבה בבית דין, וישיבה בסעודה, היא קריאת כיוון לכל אחד, לחבור עם
חברים ואנשים ראויים, הגונים וישרים בכל תחומי החיים. בעסקים (חתימה על שטר),
במנהיגות (דיינים), בשכנות, בילויים, והווי חברתי (סעודה). שפעולותיהם ומעשיהם
יהיו לשם שמים, ושהקב"ה יהיה במנינם.
המספיק לעובדי ה': כשהתחבר שאול
אל דואג וחבר מרעיו הרג את כהני ה' והחריב את נב עיר הכהנים, אבל לאחר שהתחבר אל
נביאי ה' התנבא כל היום וכל הלילה.
באישיות:
*איש יודע ציד - צד בפיו, גדל על רמאות!
מול איש תם - אשר גדל בבית המדרש (כשצריך, נגד
רמאים יודע להשתמש בערמה!).
-השעה
הייתה אחת אחר חצות, כשהטלפון צלצל ללא הפסקה בחדר המלון. אנריקו וַלוּצ'י
התהפך במיטתו. הוא היה עייף מאד לאחר הטיסה המפרכת מארגנטינה לסין, ומהנסיעה
הארוכה משדה התעופה בבירה בֵּייג'ין עד למחוז סיצ'ואן שבו היה מפעל השעונים
שבבעלותו. הוא תהה מי זה יכול לצלצל בשעה כה מאוחרת, והרים את השפופרת בחטף. 'כן',
אמר תוך כדי פיהוק ארוך. 'מי זה?'
'שלום אדוני,
מדבר הוּ צָ'אן, פקיד הקבלה של המלון. בגלל מזג האוויר הסוער והתרעות על סופת
הוריקן, החליטה הנהלת המלון לפנות את שוכני החדרים הגבוהים אל הקומות הנמוכות ליתר
ביטחון. אני מתנצל על אי הנעימות'.
'אני כבר
יורד', ענה איש העסקים הארגנטינאי לפקיד הקבלה. עכשיו נזכר שכשנסע למלון, שרר בחוץ
ערפל סמיך, וגשם שוטף מלווה בברקים ורעמים ירד כל הדרך.
אנריקו
וַלוּצ'י קם ולבש את בגדיו, שטף את פניו בזריזות ויצא מהחדר תוך שהוא גורר את
מזוודותיו, ועוקב דרך חלונות הזכוכית אחרי הסערה המתחוללת בחוץ.
כשהגיע ללובי,
ביקש הפקיד לתת לו מפתחות לחדר בקומה נמוכה יותר, אך אנריקו התקשר קודם למנהל
המפעל שלו, שהתגורר בסיצ'ואן, כדי להתייעץ האם כדאי בכלל להישאר במחוז, או שעדיף
לחזור לארגנטינה. 'סופה כזו נמשכת כאן, בסיצ'ואן, לפחות שבוע ימים,' השיב לו המנהל הסיני. 'אם אתה יכול, עדיף לך
לחזור לארצך ולחזור הנה רק בעוד שבוע.'
איש העסקים
הארגנטינאי ניגש לדלפק הקבלה של המלון. 'אני עוזב את המלון וחוזר לבייג'ין', הודיע
לפקיד. 'תזמין לי מונית בבקשה'.
הפקיד הרים את
הטלפון ודיבר מספר מילים בסינית מהירה, ומיד חזר לאנגלית: 'בבקשה אדוני, המונית
שלך תחכה בחוץ בעוד חמש דקות'.
עד מהרה נשמעו
צפירות המונית מחוץ למלון. אנריקו לבש את מעילו וכיסה את ראשו כשיצא אל הגשם
השוטף. הנהג יצא מהמונית, סייע לו להעמיס את המזוודות בתא המטען, ופתח עבור הנוסע
המכובד את דלת המושב האחורי.
'כמה עולה
הנסיעה?' שאל אנריקו. כבעל מפעל מקומי, הוא נסע כבר פעמים רבות את הדרך ממחוז
סיצ'ואן עד לבירה בייג'ין. הוא תיאר לעצמו שהפעם המחיר יהיה גבוה מהרגיל עקב
הסערה, אך לא תיאר לעצמו עד כמה.
'חמישים
דולר', ענה הנהג.
'מה???' פרצה
השאלה מגרונו של אנריקו ההמום. זה היה פי עשרה מהמחיר הרגיל. 'אני לא מוכן לשלם
יותר מעשרה דולר - וגם זה הרבה מאד!'
'זה המחיר',
התעקש הנהג הסיני. 'אם אתה לא מעוניין, אתה יכול לרדת מהמונית'. אנריקו חשב
במהירות. מזג האוויר הפך גרוע מרגע לרגע ואין שום טעם לחזור לבית המלון. עליו
לנהוג בחכמה.
'טוב, יש לי
ברירה?!...' נאנח הארגנטינאי והורה לנהג להמשיך בנסיעה.
נהג המונית
חייך לעצמו בחשאי. כבר חודשים רבים שלא נפל לידיו טרף קל כזה: איש עסקים זר ביום
סוּפה וסערה. מתי עוד אפשר להרוויח משכורת חודשית בשעתיים-שלוש של עבודה?!
הדרך עברה
בשתיקה, ולאחר שעתיים וחצי הגיעה המונית לשדה התעופה במרכז בייג'ין.
'בבקשה',
הכריז הנהג באדיבות מזויפת והוציא את מזוודותיו של אנריקו אל המדרכה.
אנריקו שלף
שטר של מאה דולר מארנקו. 'יש לך עודף?' שאל. הנהג חזר למושבו, וחיטט בתיקו כדי
להוציא את העודף.
'היי, רק
רגע', אמר אנריקו לפתע, 'נפל לי הכסף. אתה יכול להדליק רגע אור מאחורה?' נהג
המונית הדליק את האור הפנימי של המכונית, ואנריקו וַלוּצ'י התכופף במושב האחורי
ובחן את רצפת המונית.
לאחר כמה דקות
של חיפושים, התרומם אנריקו. 'אי אפשר לראות כך כלום', אמר לנהג. 'חכה לי פה רגע,
אני ניגש לחנות הסמוכה לקנות פנס כדי למצוא את הכסף'.
איש העסקים
הארגנטינאי יצא מהמונית, והלך לכיוון החנות הסמוכה. בזכוכית של חלון הראווה יכול
היה לראות מה מתרחש מאחורי גבו, ומה שחשב שיקרה - אכן קרה: המונית עקרה ממקומה
ויצאה בנסיעה מהירה מהמקום. אנריקו חייך לעצמו והסתובב לקחת את המזוודות שהמתינו
לו על המדרכה. הנהג הסיני עשה בדיוק כפי שהוא צפה שיעשה: הוא יברח ויעצור בעוד כמה
רחובות, כדי למצוא את השטר האבוד של מאה הדולר ליד המושב האחורי...
ואכן, שלוש
דקות לאחר מכן, במרחק כמה רחובות, עצר נהג המונית הסיני והחל לחפש בלהיטות את השטר
האבוד. בתחילה לא מצא כלום, אבל לאחר כמה דקות, מצא שטר מקופל של חמישה דולר,
שאליו מוצמד פתק כתוב באנגלית. הוא מיהר למצוא מישהו שיודע לקרוא אנגלית, והלה
תרגם לו את הכתוב: 'ידידי הנהג, אם אתה חושב שאתה חכם - אני יותר חכם ממך! קח לך
חמישה דולר, שזה המחיר הרגיל של נסיעה, ותגיד תודה רבה, כי אם לא הייתי אדם ישר,
לא הייתי משאיר לך אפילו את זה'.
-הרב ששאל
את הגוי שגנב תפילין באומן איפה התפילין של יד ימין? והוא התבאס שחסר חלק ומכר
לו ב5 דולר את התפילין של יד ושל ראש.
בהתנהגות:
*מן האדום האדום הזה"- נתפס לחיצוניות
ולשטחיות "על כן קרא שמו אדום"
לעומת יעקב המסתכל בפנימיות (התפקיד של לגדל את
עמ"י ע"י לקיחת הבכורה).
אגרות הראי"ה (א' שלב'): "כעת ראיתי ונזכרתי,
שהעירני ע"ד אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ את הנפשות
מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מ"ש חז"ל ע"ז
"כ"ב לא ישובון" , מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ, שנתבסם אויר
העולם מקדושת תוה"ק, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב
ולהציל מידה טרף, וידידי שאל ע"ד טעם דבר זה. הנה, אהובי, אלה הם
מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו
בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ
אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של
דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות
קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה
מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור
לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי
און". ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של
העבר' אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מ"היכל קן
צפור" , כלומר : מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כ"ב יחדו.
וע"כ בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו
ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז,
וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים
שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה
אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב
החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים
ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת
השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות
טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא
לציון גואל.
ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות
להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין, יהיו
למודי ד', והכתוב אומר )זכריה י' ט'( : "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם
ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש,
ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו
הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל,
אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות
שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא
פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן
לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם.
וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתק"ז שהוא דרא
דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כלו הפך לבן -
טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן
נמצאות שיש להן סמן-טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה,
אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של פדיון. ואלה הם
דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון המוכשרת ליושבים
לפני ד'. עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את
המרוחקים בזרע. וזאת תהי' כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקור
החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד'
הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור
בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד' המצפים לישועתו
באמת".
בציפיות לעתיד:
*"הנה אנוכי הולך למות"- הזכרת יום
המיתה כתירוץ להנאה כמה שיותר!
אבל כשהצדיק חושב על יום המוות הוא נזכר
ב"שוב יום אחד לפני מיתתך!".
יהודי לא אמור לפחד מהמוות:
באחד המעצרים של הריי"צ (חמיו של
הרבי האחרון של חב"ד) איים עליו החוקר עם אקדח שלוף בידו, וטען כי
"צעצוע זה כבר גרם לאנשים שונים, שסירבו לדבר - שידברו". הרבי, שלא נבהל
מאיומי האקדח הטעון, השיב אז בנחת, כי "צעצוע" כזה אמור להפחיד רק אנשים
שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, "אולם אני - אמר הרבי - שיש לי א-ל אחד ושני
עולמות. אינני נבהל מהאקדח שלך!"
רבי יעקב בן ר' מאיר כ"ץ
מנורטהויזן,
מחכמי אשכנז, שנהרג בנורטהויזן בשנת ה'קט (1349) בפרעות עקב המגפה השחורה, חיבר
פסקי תוספות. עליו מסופר: ״..בקשו מהערונים שיתנו להם רשות להיות מוכנים לקידוש
השם ואחר כך לקחו טליתיהם ואת התכריכים ואחר כך כשחפרו בור להריגתם וחיפו את הבור
בקרשים ארזים בוערים באש עמדו כל הקהל ורקדו מפזזים ומכרכרים איש את ידו ורבי יעקב
ורבי מאיר בנו בראשם וקפצו כולם לתוך הבור ורבי מאיר הלך סביבות הבור להשגיח שיהיו
כולם שם ואחר כך כשנשאר באחרונה רצו הגויים להחיותו, אך אמר להם עוד רגע אני בחיי
גן עדן וקפץ גם הוא..״.
