"קול קרא והלכתי"
משה רבנו[1],
אדון הנביאים, זוכה לנבואה גלויה ומפורשת רק במעמד הסנה,
בהיותו בן 80 שנה.
עד אז עוברים עליו מרבית שנותיו ללא
גילוי נבואי וללא 'כתב מינוי' מפורש.
אך עם זאת מעידה התורה, כי כבר משחר
נעוריו פעמה בו תחושת שליחות מוסרית ושלוש פעמים, בזו אחר זו, מתערב הוא בריב לא
לו, כדי להציל עשוק מיד עושקו.
האם יש קשר בין מעשים אלה לבין
ההתגלות בסנה?
לכאורה ניתן לומר בפשטות שאכן כן! הקב"ה מטיל את השליחות להושיע את ישראל על איש המגלה רגישות לסבל
הזולת.
אבל הרמב"ם מאיר קשר זה ביתר
עומק, וקובע כי עצם מעשיו של משה עוד בימי בחרותו, היו ביטוי
לרוח הנבואה שפעמה בו עוד לפני מעמד הסנה.
במורה נבוכים (ב,מה) מונה הרמב"ם אחת עשרה מעלות בנבואה, המעלה הראשונה נוגעת
במישרין לדמותו של משה.
כך כותב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלוהי, יעוררו ויזרזו לעשות
טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים... וימצא מצד עצמו
לכך התעוררות ודחיפה לפעולה. וזה נקרא רוח ה'.
והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו
שהוא צלחה עליו רוח ה'... וזו היא דרגת כל שופטי ישראל... וזוהי גם דרגת כל משיחי
ישראל החסידים...
ודע כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה
רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר (א) להרוג את המצרי (ב) ולנזוף בחוטא
משני הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא
זר ירא, (ג) כיוון שראה דבר עושק, לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו,
כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב,יז)".
דבריו המופלאים של הרמב"ם
מלמדים אותנו, כי הנבואה בראשית הופעתה יכולה להיגלות כהתעוררות נפשית עזה מלמעלה "לעשות
טובה גדולה".
הרמב"ם מאיר נקודה זו מתוך
התבוננות מעמיקה בפרשתנו – המפרטת שלושה סיפורים ממעשי
משה מן הקל אל הכבד:
בפעם הראשונה, בהכותו את המצרי, לא היה משה מודע עדיין למחיר שהוא עלול לשלם על מעשהו.
אולם בפעם השנייה (שהוא נוזף בניצים) מתברר לו ש"אכן נודע הדבר" והוא נאלץ לברוח
הרחק למדין.
עתה בפעם השלישית, צריך משה לנהוג במשנה זהירות... ואפשר שאילו היה שואל 'שאלת רב' בנדון,
היו פוסקים לו שעליו לחוש לפיקוח נפש, אבל משה אינו שואל ואינו מהסס: ואף על פי
"שהוא זר וירא כיוון שראה דבר עושק לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו
לסובלו".
לענייננו:
הנבואה במדרגותיה הגבוהות בטלה מישראל
זה מכבר, אבל מעלת הנבואה הבאה לידי ביטוי ברוח ה' הצולחת על האדם לצאת
לישע עמו ולהציל עשוק מיד עושקו לא פסקה לעולם.
* רוח זו צלחה על מרדכי ואסתר
בשושן הבירה ועל מתתיהו ובניו במלחמתם כנגד מלכות יוון הרשעה.
* רוח זו היא שפיעמה בלבם של טובי
חובבי ציון, ואף המתה בלבו של הרצל בכתבו בסערת נפש את "מדינת
היהודים".
* רוח זו היא שאחזה בציצית ראשו של בן
גוריון בהכריזו על תקומת ישראל, והיא הפועמת בלב הלוחמים במסירות נפש למענה.
ביטוי נדיר בעוצמתו לרוח זו, נתנה חנה
סנש בשיר שכתבה לפני צאתה לגלות אירופה – בעיצומה של השואה – לשליחות אשר ממנה
לא שבה.
כך כתבה בפשטות מדהימה וקורעת לב: "קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא
הקול!"
במאמר הגאולה הרמח"ל קורא לזה
'פקידה'[2]
– מריגישים התעוררות עצומה בנפש למרות שעוד לא קרה כלום בגשמיות.
קהלני אמר בשיחה פעם שזה מה שהוא
הרגיש ברמת הגולן...
מו"ר אבי אמר שזה מה שגרם לו
בתור בחור לעלות לבד לארץ ישראל בלי ההורים...
איגרתו של הראי"ה קוק זצ"ל[3]
למשורר – בן העליה השלישית – אברהם שלונסקי, בעקבות שירו
"התגלות" שפורסם בבטאון 'הפועל הצעיר' (גיליון 8) בשנת תרפ"ד[4].
שיר זה הגיע אל הראי"ה קוק
זצ"ל ובעקבותיו הוא שולח לשלונסקי מכתב נרגש, אשר נפקד משום מה מ'אגרות
ראי"ה', אך מופיע הוא בספרו של ר' שמחה רז על הראי"ה, "מלאכים כבני
אדם" (עמ' 429), וכך כותב הרב:
ב"ה, ט"ו מנחם אב, תרפ"ד
ירושלים ת"ו. לכב' המשורר ר' אברהם שלונסקי הי"ו
נהנתי מיפעת שירך "התגלות"
שהופיע בגליון "הפועל הצעיר" האחרון. יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר
לקול ה' הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו. קול ה' בכוח ובהדר המלא כל העולמות
כולם. יצירת עולמים על גבול התעלומה עומדים מוכנים להתפרץ מאורות מאופל, מלאי
שירה, לקומץ חיבת הארץ חמדת עולמים.
המבטא שלך על "אצבע ברק", כבר
יש לו סימוכים בדרבי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ז"ל: "והרי
אנו דומין למי שהבריק לו הברק והוא בליל חזק החושך". על השראת הנבואה דיבר
רבנו, ואותה התגלות מהותית באה כפי אותה המידה שהשירה מגלה את תכנה. אני מברך
אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחיה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על
אדמת מַטָּעֵנוּ, כנפשך היקרה ונפש המברכך מהר הקודש מירושלים".
משלי
(כט,יח): "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".
בוודאי לא התכוון החכם מכל אדם בדבריו
ל"חזון המדינה הפלשתינאית" או לחזון "מדינת כל אזרחיה", אלא
לחזונו של עם ישראל הזוקף את קומתו ששחה מייסורי הגלות ושב אל ארצו ונחלתו אל
"גאון יעקב אשר אהב סלה".
כמה מצפים אנו בימים קשים אלה של חולשת דעת ומבוכה, למנהיגות שתעמוס על שכמה חזון זה
ותיתן לו ביטוי בעוז ובגבורה.
לא נצפה ממנה להעפיל למדרגותיו
העליונות של משה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"...
אבל לפחות:
דם יהודי לא יהיה עוד הפקר, ודמם של ראשי ארגוני הטרור המבקשים את נפשנו, לא יותר
מיוחס מדמו של המצרי המוכה למוות על ידי משה על שהכה "איש עברי מאחיו"...!
ולמעלה בקודש: כמה נצפה ונייחל
למנהיגות אמת שתדע להאזין לקול הקורא ומבשר "ושבו בנים לגבולם!"
[1] הדרשה בנויה על פי מאמר של הרב חנן פורת.
[2] וזו לשונו: "דע כי לגאולה נמצאו שני זמנים,
ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להיגלות במהרה
בימינו, ועל אלה שני הזמנים נאמר הפסוק שהתחלתי בו בראשונה, (מיכה ז') "אל
תשמחי איבתי לי", זהו הזמן הראשון, ונקרא פקידה, "כי אשב בחשך ה'
אור לי" הוא השני, ונקרא זכירה...
זמן הפקידה היה במצרים בראשונה, והוא שאמר הכתוב (שמות
ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", ואומר לך מה היא זאת הפקידה,
ותדע, שהקלקול הראשון בלבד הוא המתתקן בזמן הפקידה, וגם לא לגמרי, ושאר הקלקולים
אין תיקונם רק בזכירה... ונמצא שבהכלות פעולות המאורות האלה לגמרי אז תהיה הזכירה,
וקודם לזה נמצאת הפקידה, אבל האמת, שקדימתה למטה ולא למעלה, כי למעלה הזכירה היא
הראשונה, וממנה יצאה הפקידה. ועדיין לא פירשתי לך מה היא הפקידה, בהגיע הכח הנמשך
מן השורש השלם עד הצדיק, הנקרא בתורה "המלאך הגואל", אז ירד זה המאור,
ונגלה לשכינה שהיא בת זוגו, ונתן לה כח שלא ניתן לה מיום גלות ישראל ועד היום
ההוא, ואז נעשה חיבור ראשון, שלא נתחבר מן היום שאמרתי עד הנה. ואחר כך אפרש לך
למה נקרא פקידה, ותדע, שהפקידה על ידי היסוד, כמו שאמרתי לך, וגילוי הזכירה על ידי
התפארת, ולכן נמצא כח למשיח בן יוסף ולמשיח בן דוד בשתי הפעולות, לקבל כח לעשות
חיל לגאולה העתידה. בהגיע הצדיק הזה שנתחבר עם השכינה אז נפתחה הסתימה הנעשית
בראשונה מפני הגלות, כמו שאמרתי, ולא היה עוד הסתר פנים כבראשונה.
אבל שני דברים צריך שתדע, שלא הוסר הסתר הפנים אלא לפני
ולפנים, מקום נשמות ישראל, ולא לחוץ, מקום המשרתים והחיילים, ועוד תדע מזה לפנים,
ושנית, שלא היתה הפתיחה רק לשעתה, ולא עמדה תמיד, אך עשתה פעולתה ועוד נסגר השער
אחריה עד עמוד גואל לעולם. ופעולות נמצא לפקידה רבות, ונכללו בפסוקי החכם בספר שיר
השירים, כמו שאבאר לך בע"ה אחר כן. והפעולה הראשונה נתבארה בפסוקים שהבאתי
בתחילה, והיא קימת השכינה מן העפר, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי נפלתי
קמתי", וכן (ישעיה נ"ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". ואמר
לך מה היא זאת הקימה, כי לא היה רק חושך ואפילה לישראל, ולא היה להם מנחם ברוב
היגון והצרה המתגברת בכל יום תמיד, ועל כן שפלה נפשם לעפר, שהן הקליפות, ובהגיע
הזמן הזה להתחבר הצדיק, כמו שזכרתי, אז נמצא להם מנחם, וקמה השכינה מן העפר
הזה, והיא מתחזקת בעצמה, אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדין לא יצאה, אבל אינה
כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אור הממלכה ולא חסר ממנה
רק הגילוי, ולהראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה שתראה בעת הזכירה במהרה
בימינו. וכאשר נשלם החיבור הזה הראשון לא יסף עוד להיות כמוהו עד הזכירה, ועל
כן כתוב (מיכה ז') "כי אשב בחושך" משם והלאה "ה' אור לי"
באחרית הזעם.
ועוד אבינך כל הענין הזה היטב. ונמצא שזה זמן הראשון היה
במצרים, לעת שכתוב בו "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב'
כ"ה), ושתי פעמים אלקים נזכרו כאן. והאמת, כי האחד הוא שם הקב"ה, ולמה
קרא שמו אלקים, אלא מפני שעדיין היו המאורות מלאים גבורה ולא רחמים, רק אחר כן
נזכר שמו ב"ה יהו"ה "וידע אלקים", הוא הידיעה את השכינה,
הנקראת גם כן אלקים, והוא פקידתה, כמו שאמרתי. ועל הפקידה נאמר (שמות ג')
"פקד פקדתי אתכם", ולא אמר פוקד אני אתכם, כי כבר היה זה, והזכירה
עתידה, ומשה ידע שעדיין לא היה זמן לזכירה, ודאי על כן היה ממאן ללכת, ואמר
"והן לא יאמינו לי", ואז השיבו הקב"ה (שמות ג') "וזה לך האות
כי אנכי שלחתיך", כי לולא כבר נתקנו הדברים תיקון לא היה נשלח, כי לא לעורר
את האהבה עד שתחפץ.
ועתה אפרש לך פסוקים בשיר השירים, שבהם נכללו עיקרים
גדולים בעניני הפקידה הזאת. הנה כתוב "אני ישנה ולבי ער" (שיר ה') ונודע
לנו, שנמצא לשכינה שורש גדול, שלא זז ממקום כבודו לעולם... והאמת, שבהיות ישראל
בתוקף החושך הגדול ובאחרית האפלה ששם היא מתגברת יותר, ועוד שכבר נתרחקו מן המקור
המרחק הגדול ביותר, אז צריכה להיות הפקידה, ועל כן אמר "קול דודי דופק",
והוא "פוקד", והכל הולך אל מקום אחד, כי לא באה הפקידה רק באור החכמה
לבד, ומפני שהחכמה היא המאירה, על כן לא האירה רק כמו מאחריה, וזה הסוד הוא
פק"ד ריבוע ע"ב. אך הבינה תעיר בזמן הזכירה, כי לא היא לבדה אלא החכמה
והבינה יחד דרך פנים ולא מאחוריהם, והוא "זכור". ובאמת בלתי החכמה לא
נעשה דבר, כל שכן פתיחת השערים שאינה בלעדה...
ונמצא, שבשעת הפקידה נעשה זה החיבור, והאור מתגבר בפנים
בכח גדול, ולא יעמוד זה החיבור, כי לשעתו הוא, ועל כן התעוררות גאולה ותשובה תהיה
בישראל, ומשם חזון למועד ונקדש קדש, וזהו שאמר (שיר ה') "פתחתי אני לדודי
ודודי חמק עבר". ואל תאמר שלא עשתה הפעולה הפקידה הזאת, כי אזלת לה, לכן השיב
הכתוב ואמר "נפשי יצאה בדברו", כי כבר הנפש שנאמר בה "נפשי בתוך
לבאים אשכבה" (תהלים נ"ז) כבר יצאה ממסגר מעת דברו. והאמת, כי על כן
היתה הפקידה הזאת. ועתה הבן, כי נמצאו במאורות בית וחוץ, ונקראו במשל נפש וגוף,
ותיקון הנפש הוא הנעשה בפקידה, ומשם והלאה צריך תיקון הגוף, ועל כן נמצא חושך
אחריה, וברוב החושך התורה הולכת ומשתכחת, וכל יד אזלה עד יאיר אור עולמים. ועל כן
גמר הכתוב ואמר (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי", והוא מדבר על החושך
הזה מתחדש אחר הפקידה, שכבר הזכירה "כי נפלתי קמתי".
ועתה אפרש לך עוד סוד אחר מה שנעשה בפקידה, והוא נכלל
בפסוק (שיר ב') "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות",
והוא סוד גדול ועצום מאד. וצריך שתדע כי הפקידה מן היסוד היא, והזכירה מן התפארת,
ובהגיע זמן הפקידה נתעוררה התפארת בראשונה והורידה היסוד אל השכינה העומדת בקץ
החושך...
ועתה אכלול לך כל מה שאמרתי לך עד עתה בדברים מעטים,
למען העמידך על האמת שלא תטעה ולא תיכשל. נמצאת הפקידה תיקון הקלקול הראשון אשר מן
הגלות, והוא הסתר הפנים וסתירות האור, ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות, ושם
תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר, ואז כל הנשמות השקועות במחשכים תאמצנה כמו כן
ותצאנה משם, והמשיח יתקן ויכין את עמו להיות גואל...".
בעל שם טוב (פרשת עקב): ""והרב מורינו הרב משה מקוצי מנה זה מבמצוות לא תעשה, וכתב אשר נגלו אליו האלהי"ם בחלום הלילה, שעיקר אזהרת כל התורה - הוא מצוות הזכירה, וההיפוך - הריסות התורה ח"ו הוא השכחה.
והביאור הוא, כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכר, והשכחה מאחוריים דאבא, גימטריא תשכ"ח. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד - כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה - אז באה הגאולה".
[3] תודה לאתר 'תורה כנגד כולם' על המקור'.
[4] התגלות:
וְעֵלִי
זָקֵן מְאֹד… וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי-בְלִיָעַל…
וְהַנַּעַר
הָיָה מְשָרֵת אֶת ה'.
(שמואל
א' ב')
אֵי-מִי קָרָא לִי: שְמַע
אֵי-מִי קָרָא בִּשְמִי.
מָה?
מִי?
עֵלִי אָמַר: שוּב שְכַב.
עֵלִי אָמַר: לַשָּוְא.
עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָהֲתָה עֵינִי.
אַךְ שוּב קֹרֵא לִי: שְמַע.
אַךְ שוּב קֹרֵא בִּשְמִי.
אֵיכָה אַעַן: הִנְּנִי!?
חֲצוֹת. עֵלִי יָשִיש עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:
"בָּנַי… הָהּ בָּנַי…"
וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כְּשְקִיעָה
בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.
יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא ה'
הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵק פִּצְעֵיכֶם בְּסַעַר.
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.
וַאֲנִי עוֹד נַעַר.
אַךְ הִנֵה שוֹאֵג יָקוּם, הִנּוֹ כּוֹאֵב וְרָן
וּבַמִּזְרַח הָאָדֹם אֶצְבָּע לִי קוֹרְאָה.
- דַּבֵּר ה' כִּי שוּמֵעַ עַבְדֶךָ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!