Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 14 במרץ 2018

פרשת ויקרא - מה עושים עם כבוד?


מה עושים עם כבוד?


בדרך כלל, הזמנים הקשים אצל בני הזוג אלו הפעמים שהם מרגישים מושפלים ושבן הזוג ביזה אותם...

מאוד מומלץ להתגבר ולא להתחיל מריבה בגלל השפלה או בזיון.

כמו שכותבת הגמרא (סנהדרין ז.): " ההוא דהוה קאמר ואזיל טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתיה מאה".

רש"י: "הלכו להם בשתיקתו מאה רעות שהיו באות עליו על ידי התגר".

אבל זה כמובן לא פשוט, מאיפה לוקחים את הכוחות לעשות את זה?

ויקרא (א,א): "ויקרא אל משה".

מעשה במלך של מדינה גדולה, שמינה פעם מושל על אחד המחוזות החקלאיים, והתושבים היו נוהגים בו כבוד גדול. יום אחד הגיע המלך אל המחוז כשהוא מחופש לאחד העם, כדי לראות כיצד מנוהל המחוז על ידי המושל החדש.
האיכרים בני המחוז לא הכירו את המלך המחופש, אך את המושל שנתלווה אל המלך בעודו מסייר במחוז - ידעו גם ידעו.
בעת שעבר המושל עם המלך ליד השדות - כבוד גדול חלקו התושבים למושל, אך לא למלך.
התמלא המושל בושה, ביודעו שהכבוד מגיע באמת למלך ההולך איתו, ולא לו...

כך הסביר רבי ישראל מרוז׳ין את המילה הראשונה בפסוק הפותח את הפרשה ואת החומש כולו - ׳ויקרא׳. האל׳׳ף במילה ויקרא נכתבה בקטן, ׳אל׳ף זעירא׳, כביכול כתוב ׳ויקר׳, ללמדנו על ענוותנותו הגדולה של משה רבנו:למרות שהתורה מתארת שהקב״ה בכבודו ובעצמו קורא למשה באופן אישי מבין שני הכרובים, הוא לא מחזיק טובה לעצמו; מבחינתו, לא מגיע לו כל הכבוד הזה, מפני שהוא יודע שהכבוד מגיע באמת לקב״ה, אותו משוה משה לנגדו תמיד (ע״פ תהלים טז,ח). לכן מציג משה את הקריאה אליו כמקרית - "ויקר׳.

מה קורה לנו כאשר אנו מקבלים כבוד או מחמאות?

יש מי שמתמלא בגאווה, יש מי שמתמלא בבושה, כי ׳אם היו יודעים מה אני באמת...', ויש מי שמתמלא מרץ להצדיק את המחמאה.

מה באמת אנחנו צריכים לעשות עם המחמאות?

הרב קוק כותב (שמונה קבצים,קובץ ג,קנז וכן במידות הראי"ה 'כבוד' פיסקה ה) כשמכבדים אותך יותר מידי תשמור את זה בלב לזמנים שנותנים לך בזיונות:

"כשהאדם מתכבד בעולם, ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

כעפעפי שחר (הרב חיים סבתו עמ' 16): "לא היה עזרא מאותם שאוּמנותם אוּמנות קלה, ולא מאותם שאוּמנותם אוּמנות בזויה. אוּמנות שלו מלאכה המפרנסת את בעליה. חבריו כיבדו אותו לפי ערכו. לא רדף עזרא אחר הכבוד, ואף הכבוד לא נתייגע הרבה לרדוף אחריו. יום שכיבדו אותו יותר מדי, דאג. מקובל היה שאם זוכה אדם לכבוד יותר ממה שמגיע לו, עתידים לבייש אותו יותר מן הראוי לו. עצה טובה שמע פעם מחכם יוסף פינטו, אם רואה אדם שמכבדים אותו יותר מכפי ערכו לא ימחה בידם, אלא ישמור את העודף לעצמו, ולעת אחרת, כשידמה בעיניו שאין מכבדים אותו לפי מעלתו, ישתמש בעודף זה ותנוח עליו דעתו".

שני בעלי דין הגיעו פעם לדין תורה לפני רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שהיה גם רב העיר. והנה, כאשר פסק להם את הדין, מיאן אחד מהם לציית. אמר לו הרבי: "כשנתמניתי כאן לרב, הבאתי עימי קופסא אחת, והיא מונחת כאן למעלה על הארון, והצביע על המקום המדויק.
בתוך הקופסה הזו מונח כעס, וכשאני צריך לכעוס לכבוד שמים, אני עומד על הספסל ומטפס על הארון, פותח את הקופסא, לוקח משם קצת כעס, וכועס... אם אכעס עליך, לא תהיה תרופה למכתך! ראה הוזהרת!" מיד נפל מורא ופחד על בעל הדין וקיים כל מה שפסק הרבי.

גם הקב"ה לווה מהשבת בשביל ימות השבוע:

סידורו של שבת[1] (ח״א שורש ה ענף ה): "...כל הטובות הנעשים לאדם בכל ימי השבוע הכל נעשה ונגזר למעלה ביום השבת. והנה בדרך משל אם יבואו ליסטים או איזה רעות המתרגשות לבוא לעולם. וימצא את האדם ביום ב או ג בשבת והקב"ה מצילו מידם הנה הנס וההצלה הזו שינצל מכף אויביו היה נעשה ונגזר ביום השבת שלפניו בעת אשר הבעל הנס לא היה מכיר בו כלל לא בנפילת הליסטים עליו ולא בהצלתו מהם. כי עדיין לא בא עליו הרע ובפיו לא צעק אל ה'. ורק המביט לסוף דבר בקדמותו וידע וראה בצעקת האדם מה שיהיה אח"כ גזר עליו הברכה שיהיה ניצול מן הליסטים בעת צעקתו כשיצעק אל ה' ולפ"ז הברכה והמתנה ניתן לו בעת שאין בעל הנס מכיר בו עבור מעלת השבת לזה אנו מעלים לשבח הזה בשבת שעתה הוא דרכו לעשות נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בהם עתה כלל והוא גוזר עליו עתה הגזירה הטובה הזאת ועושה לו עתה נפלאות גדולות ונסים לבדו בלתי ידיעת בעל הנס וזה שאמר שם שבת שלפני הפסח קורים שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כי אף שהנס של יציאת מצרים לא היה כ״א ביום ה בשבוע הברכה וההצלה היה נגזר ביום השבת כנ״ל ויפה אמרו מפני הנס שנעשה בו בו ממש נעשה ונגזר להיעשות הנס".




[1] רבי חיים מצ'רנוביץ'.